הוא יורד המאוטובוס, שותק, מתעלם מהמבט הרצחני שהנהג נועץ בו והולך. עם התיק האפור והמשעמם על הגב, סוודר ביד אחת.
ילדים נשפכים מאחוריו מתוך האוטובוס, רובם אומרים גם תודה. לא אכפת לו. סתם עושי רעש מיותרים, מפריעים להכל. יום אחד גם הנהג יבין.
הם עוד נשארים לפטפט, והוא הולך במורד הכביש, מתחשק לו לרוץ אבל הוא לא כי הגומי של הסוליות של הסנדלים יצליף לו באצבעות הרגליים, וזה כואב יותר מדי.
הוא היה הולך עם המבט למעלה אבל העצים נמוכים מדי ואין עננים, והוא לא אוהב את הצבע של השמיים כשאין עננים. הוא מכאיב לעיניים.
במקום, הוא נועץ מבט באצבעות של הרגליים שלו. יש דם קרוש על הזרת הקטנה. שוב. היא התחילה לדמם באופן ספונטני, הוא אומר לעצמו. שקר. הוא נתקע בשולחן או משהו, אבל זה קורה כל כך הרבה שהוא אפילו לא מרגיש. עוד שקר. הוא תמיד מרגיש כאב. וכאב בזרת הקטנה הוא רק סוג אחד.
ארבעה ילדים חולפים על פניו, זורקים זה על זה פוגים או אבנים או מה שזה לא יהיה שהם זורקים אחד על השני. הוא בהחלט לא מקווה שזה חומר נפץ. למרות שאז העולם היה נפטר מהם. אולי הוא היה בא איתם. הכל היה כל כך שליו בלעדיהם. בלעדיו. מי יזכור את הכל?
על המדרכה האדומה -שכבר דהתה מזמן, כשהוא עוד היה קטן, לחום-אפור- עם הלבנים הכחולות -שכבר דהו לפני עשורים, כך נדמה, לאפור-חום- ששובצו באקראיות בין אלו האדומות, יש נתז צבע. כחול-אינדיגו.
וזה בדיוק הצבע שהוא חיפש. אז הוא מאושר.
אולי הוא לא צריך את זה, אבל לפעמים, גם לצופים מותר.
שקר שלישי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
