הרבה אנשים אינם יודעים שפעם, לפני הרבה מאוד שנים, פרפרים צהובים היו נפוצים עד מאוד בארצנו.
אבל זה היה ממש מזמן ולא ממש עניין מישהו, אז לא כתבו על זה בספרים וגם לא לימדו על זה בכלל.
ורק אם שאלת במקומות הנכונים ובאמת התעניינת, ובתנאי כמובן שהיית משכיל, היית יכול אוליי להסיק שגם פרפרים צהובים היו כאן פעם.
הסיפור הזה שלי עם הפרפרים בכלל ועם אלו הצהובים בפרט, התחיל לפני זמן לא רב.
ממש כמה ימים לפני שבאו החיילים ולקחו את משפחת היהודים שגרו באותו הרחוב אל מול הבית שלנו.
ואני רק שמחתי שאף אחד כבר לא גר יותר בבית הזה ולא ממש אכפת היה לי מה יקרה עם אותם יהודים. אני רק רציתי לקטוף מעץ התפוחים שהיה גדל שם. בחצר.
אבל הם, האלו שהיו כאן פעם ממול, הם אף פעם לא נראו מאושרים מהמחשבה שמישהו יקח להם תפוחים מהעץ, אז הנחתי שגם אם הייתי מבקש יפה, הם לא היו נותנים לי (כי ככה היו היהודים, תמיד שמרו את הכל לעצמם).
בכל אופן, סוף סוף היה לי תפוח גדול ויפה בידיי ואני רק שפשפתי אותו עד שהבריק. ואז, ממש דקה לפני שיצאתי משם ראיתי אותו.
על העץ, קרוב מאוד לצמרתו, והנה פרפר יושב על ענף. פרפר צהוב יפה וקטן. וכשהתקרבתי אל העץ הוא נופף בכנפיו. רק נופף ולא עף. אז התחלתי לטפס על העץ והוא בשלו, נשאר במקום מנפנף, מתרברב לו. עד שהנחתי עליו את ידי ותפסתי אותו. וכשהגעתי הביתה הנחתי את הפרפר על שידת הספרים. "ממילא כבר כמעט נגמרה לו כל האבקה. כלומר, הוא לעולם כבר לא יעוף יותר" חשבתי "וגם אם יעוף, הרי שאין לו לאן".
אבל הוא לא ניסה לעוף בכלל. רק הסתכל עלי במין מבט עצוב של פרפר, כמו אחד שנואש מחייו. סתם הביט בי ושתק. ואני ריחמתי עליו. אז כשהגיע הערב ואמא קראה לי לבוא לשולחן, לקחתי אותו שוב בידי והנחתי אותו בצנצנת זכוכית. שלא יפגע בו דבר, שישמר לנפשו.
אבל ימים אחדים אחר כך הוא מת, פתאום נפטר הפרפר. ואולי זה היה ממחנק או סתם מבדידות, אבל אותי הסיבה כבר לא עניינה. הנה, מת לו פרפר, ממש כאן בחדרי ואני כמובן הייתי אשם.
אז בכיתי. בכיתי המון, ואמא ניסתה לנחם וסבא ניסה להרגיע, אבל כלום, שום דבר מכל אלו בכלל לא עזר.
ורק זמן ממושך אחר כך, רק כשהלכתי עם אבא לראות יהודים שנוסעים ברכבת, פסקו הדמעות ואוליי גם לרגע עלה קצת חיוך.
איי. וי. אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
