6
"הוא מת. כעת אתם משרתים רק אותי." אמרה אינדי בקול הכי סמכותי שיכלה. אך את הדמעות היבשות לא הצליחה להסתיר.
"זה כבר היום החמישי שאת לא מביאה לנו כסף!" צעק הסבל השמן. דיאגו.
"אני עובדת על זה!" התגוננה. הם עברו מחנה. היא לא רצתה להישאר במקום שסבסטיאן מצא בעצמו.
"תראי, אנחנו מספיק מרגישים דפוקים על כך שאנחנו משרתים נערה, אבל עכשיו אנחנו מרגישים עוד יותר דפוקים, כי אנחנו עובדים בחינם!"
"תנו לי עוד יומיים. אני מבטיחה שיהיה לכם כסף."
"עוד יומיים. אם את לא מביאה לנו ת'כסף, אנחנו עוזבים. תאלצי להסתדר לבד."
היא הנהנה בראשה.
אך לא הייתה לה תוכנית.
בלי סבסטיאן היא לא הייתה שווה כלום.
***
"הוא הצמיד לי פטריית שינה לפה. לא יכולתי להתנגד." הסבירה נוגה בקול רועד. הן ישבו ליד השולחן במטבח, שותות תה צמחים לוהט.
"מי זה הוא?" שאלה אורורה, לא מבינה. "אותי תקפו רק יצורים!"
"לא ראיתי את הפנים שלו. הן היו מכוסות בברדס."
"את בטוחה שאת לא יודעת איפה ההורים?"
הילדה בת העשר הנידה בראשה קלות. "אני רק זוכרת ששמעתי אותם אומרים 'תכתבו לה פתק' ואז... קולות גרירה, צרחה- ושקט."
אורורה ידעה שהפתק היה חשוד. אז הכריחו אותם לכתוב פתק... אבל מי? ולמה?
ו... היכן הם עכשיו?
"את רוצה משהו לאכול?" הציעה אורורה. נוגה הנהנה בראשה.
אורורה פתחה את דלת המקרר, וצרחה כשראתה את המחזה המבעית.
במקרר לא היה שום מצרך.
היו שם אנשים. אנשים כחולים מקור, מתים.
ואלה היו ההורים שלה.
~~~
"שינוי!" צעקה. היא הוקפה בכוחותיה. היא הרגישה את כנפיה נעות קלות.
נוגה הצמיחה כנפיים ליד אורורה.
היא הוקפה בגליל של מים גועשים.
"בואי נלך." אמרה אורורה. היא לא הפסיקה לבכות לרגע ביומיים האחרונים.
משהו בה היה חסר.
הם החלו בתעופה.
היה בוקר, והשמים היו בגוון ורוד כל כך בהיר עד סנוור.
הדירה של סבתם שכנה כמה קילומטרים צפונה משם. רחוק, אך מספיק קרוב בשביל להישאר באותו בית ספר.
הם חלפו מעל נהר המסאלה- הנהר שחצה את כל הממלכות.
באופק כבר ראו את הרי הדרקון- שרשרת הרים גבוהה ועצומה, שעברה בפישקונס ובקסזיר.
סבתה גרה למרגלות ההר, בתוך יער הסיביל.
הם עברו מעל כפר קטן. אורורה שיערה שזה ביטור, בגלל הבתים הקטנים והנטושים.
לאחר תעופה של חצי שעה הגיעו ליער.
הן נחתו באיטיות, מנמיכות לאט לאט את גובה תעופתן.
לבסוף נחתו.
ביתה של סבתן היה קטן, עשוי רעפים. מולו היה היער, ומאחוריו הרי הדרקון.
הארובה דלקה.
אורורה דפקה על דלת הבית, והיא נפתחה.
מולה ניצבה סבתה- מלי- שיערה האפור פזור, סינר לבן קשור לצווארה, עיניה הכחולות עצובות מתמיד.
מבלי לומר מילה, חיבקה מלי בחוזקה את שתי נכדותיה.
"אני כל כך מצטערת..."
***
אלאדר פתח את דלת ביתו. פצעיו וחתכיו לא הפסיקו לדמם. כל הזמן ראה בראשו את תמונת הכוויה האיומה של טליו...
"איפה היית?" שאלה אמו.
היא עמלה על חמישה סירים בו זמנית. מבחוץ, שמעה את שלושת הדרקונים של משפחתו- אחד של אמו, אחד של אביו, ואחד של אחיו- משחקים בחוץ.
"הלכתי-..."
"מזה כל החתכים האלה?" אמרה אמו בבהלה.
"הלכתי להתאמן על דרקונים." אמר, ואז הוסיף, כי הרגיש חייב; "ביער הלבן, עם טליו."
"אני מאוד שמחה, אבל... ממה כל החתכים?"
"החתכים נוצרו בעמק פיסטר."
השינוי באמו היה ברור מאוד.
עיניה הפכו לאדומות מרוב זעם, וכך גם פניה- היא פערה את עיניה לרווחה. "מההה-.... אתהההה-... עשית... בעמקק-... פיסטר?!!"
"נו, לא הייתי הולך לשם אם הדרקון רעיל התחת הזה היה מגיע-...!"
"איזה דרקון?!"
"דרקון רעיל קרן, טוב?"
"אני לא מאמינה... אני לא מאמינה..." אמו החלה ללכת הלוך חזור לכל אורך המטבח.
"אמא, הכול בסדר?"
"לא, לא הכול בסדר! אני פשוט לא מאמינה... דרקון רעיל קרן?!!" אמו צרחה כה חזק, עד שלא הייתה לאלאדר ברירה, והוא סתם את אוזניו.
אמו נשמה עמוקות, ושאלה ברוגע; "ואיך, בדיוק נשארת בחיים?"
"טליו טיפל בזה..."
"טליו." אמו חייכה אל התקרה, וצחקה צחוק צפצפני. "טליו!"
"אמא?"
"כלום, כלום! לך לכבוש את הפצעים שלך, קדימה!"
ואלאדר ידע שמשהו לא כשורה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
