סתם בבית והמאפרה מסריחה כי יש בה תיון ועכשיו הריח המצחין בכל החדר. ואני לא פה ולא בשום מקום, סתם יושב, שום דבר לא מורכב ואין דבר בעולם שהוא מסובך הכל פשוט וחסר משמעות. כן, ככה, חסר כוונה, וזה לא גדול זה סתם ככה כי כל מה שמסובך ומורכב המציאו אנשים בשביל להראות חשובים בעיני אחרים. כי הם סתם לא לפה ולא לשם ממש כמוני. והם מדברים במילים גדולות ומניחים אותן לתוך משפטים מסורבלים ואת כל מה שנאמר אי פעם אפשר לומר במילים קצרות וישרות, אבל אז כולם ידעו שהם סתם. וזה נוגד את כל המטרה, כי משמעות אין אבל מטרות יש הרבה. למעשה, יש כל כך הרבה מטרות כי צריך לעשות דברים כדי שכולם יחשבו שיש לך גם משמעות, אבל בסוף כולם ילכו ורק שמות יישארו. רק שם ותאריך באיזה משרד מעופש על גבי טופס סתמי שאף אחד לא יקרא לעולם, כי זה לא משנה מה היה שם ומי היה אז. כי אין אלוהים וגם אם יש הוא רחוק מאד, ולא אכפת לו מהקטנים האלה בצל הבניינים, המתוסבכים שהכול חשוב להם, שמתעסקים במשמעות עצמית. אלה הקטנים שמתרוצצים כמו זבובים סביב מערכות היחסים שלהם עם אמא, והסיגריות שהם מעשנים, והקריירות שלהם, והאופנה, והמלחמות ואיכות הסביבה ושאר שטויות. כי כלום לא משנה. הם ילכו ואחרים יבואו, וגם הם ילכו וזה לא משנה בכלל אם יהיה משהו אחר כך. אנשים בוכים כדי שמישהו יבכה עליהם וצוחקים כדי שמישהו יצחק אתם, רק לא לבד. וכי למה זה לא לבד? יש פה ריח, ריח של פחד, אפילו הכלב יודע להפשיל את שיניו כשיש ריח של פחד באוויר. וממה פוחדים העלובים, מעצמם! וככל שהמשעות העצמית מתנפחת , כך פוחדים יותר. עלוב משהו, לא מילה גדולה, סתם מילה כי ככה זה, מנפחים את הפחד של עצמם. ורצים מתזזים מפה לשם, גדול יותר מהיר יותר חדש יותר סביב סביב, כאילו יש רצועה והיא קשורה לגזע עץ והכסילים רצים במעגל סביב סביב. כי יש שמח ויש נכשל, והשמח קרוב כל כך והנכשל זר והוא בגוף כי ככה חשבו עלינו. כי הרי לא יכול להיות שלא חשבו עלינו, בטוח יש תוכנית והכל רשום שם וגאולת הכותרת היא אני, הרי לא יכול להיות אחרת. כי יש ספרים רבים מספור על מה שהאדם עשה ומה הגה ומה המציא ועל אלוהיו, והרי את הספרים כתבו אנשים שחשיבותם מוכרת על יד אנשים חשובים אחרים שעל חשיבותם אין לערער. והם גרים בתוך מרובעים כאלה, עם חלונות מרובעים או עגולים ממתכת או מפלסטיק או מעץ, כי ככה עשו לפני מאה שנה ויש לשחזור משמעות עמוקה עמוקה, כמו ים. כי ים הוא עמוק וכחול, ולא משנה שבים אנשים משתזפים ושותים ואוכלים ולא יודעים לשחות בכלל. יש ים וזהו! והוא עמוק והוא מטפורה וכל האנשים יודעים את וזה מה שמשנה, כדי שנוכל לדבר. לדבר ולדבר בלי סוף שנספר את הסיפור שלנו כי הוא מיוחד ולא כמו של כולם. ייחודי משהו, אבל ביחד, רק לא לבד, כי לבד זה עם עצמי והוא גדול ומפחיד, אבל חשוב. כי ככה זה אם אתה לא חשוב אתה לבד ואם אתה לבד אתה לא עם כולם ואז זהו הלך עליך. ואנשים מדברים על דברים ועל אלוהים, והוא אמור לשבת לראות שוב ושוב את האנשים עושים את אותם הדברים ולשמוע את אותם המשפטים ואיזה מסכן ואיזה שיממון נורא. ויש לו בן שצלבו אותו ואיזה גיבור הוא ואיך הוא הציל את האנשות, כי צריך להציל את האנשות. או שאין לו בן והוא יבוא אחר כך ואז יציל את האנשות, כי גם אלה שחושבים שאין לו בן חושבים שמישהו יבוא להציל אותם. וכשהוא יבוא יהיה סוף העולם, אז למה הוא בא? אבל על זה לא מדברים, או שכן אבל אז צריך להגיד שאין אלוהים ויש מדע ודברים שאפשר למשש ולגעת. והאחרונים ממציאים מילים בלי סוף שמסתיימות בסיומות "קרטיה" ו"לוגיה" ו"טומיה" ועוד הרבה, וכל מילה מורכבת ממילים ישנות שהמציאו אנשים אחרים שמתו מזמן. ככה זה, כי חייבים שיישאר משהו אחרי שנמות, אחרת למה כל זה? ויש כאלה ששואלים למה והם מרצים באיזה אוניברסיטה במסצ'וסטס ויש כאלה שהם סתם ומחפשים את עצמם בהודו. והאחרונים חוזרים עם משמעות והולכים לעבוד בהיי-טק, ויש להם אישה כזאת ששינתה את חייהם וילד אחד או שניים שהוא "חיים" שלהם. כי לפני זה לא היה להם חיים לפני כל זה הם היו סתם בהודו. ואני יושב פה והמאפרה מסריחה נורא, ואני חושב שצריך לקום ולרוקן אותה בפח אשפה אבל יש עוד עשרה עמודים עד סוף הפרק בספר, אז אחר כך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
