פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 898 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים בוא האפלה- פרק 4 אור
4
"סבסטיאן, תתעורר. צריך ללכת לעשות קניות." אינדי ניערה בחוזקה ללא הרף את כתפו של סבסטיאן, שסרב לפקוח את עיניו.
הוא נהם נהמה, התכרבל קצת בתוך עצמו, התהפך לצד ימין ולאחר מכן חזר לצד שמאל, בזמן שמלמל; "עוד חלום אחד, סבתלוקי, עוד חלום אחד... אז אני אשתה את השוקו חם, כן מרשמלו, אני יודע..."
אינדי כבר מזמן הפסיקה לצחוק על חלומותיו הילדותיים של סבסטיאן. גם היא חלמה את אותם החלומות, אך פשוט לא בקול. כל אחד חולם על קצת יותר מעלה של כרוב לארוחת הערב.
"סבסטיאן..." היא ניערה קצת יותר חזק. הוא נחר נחרה עמוקה, ו והתהפך שוב על מזרן העלים שלו. "סבסטיאן!" הפעם היא צעקה.
הוא עדיין לא התעורר.
היא לקחה את מימיית המים, ושפכה כחצי מתחולתה על פניו.
סבסטיאן התעורר בצעקה, שנשמעה, בין ההתנשפויות שלו, כמו; "אני מצטער סבתא! אני באמת באמת באמת מצטער, הלזניית ירקות הייתה נהדרת!"
אנדי כבר לא יכלה לעצור את צחוקה.
לסבסטיאן לקח כמכה שניות בשביל להבין היכן הוא נמצא.
אנדי ידעה בדיוק מתי זה קרה, כי ברגע שהתגלית נכנסה לראשו של סבסטיאן, לחייו נצבעו בוורוד.
"אינדי!"
היא נשמה עמוקות, ואמרה, מוחקת את החיוך מפרצופה; "צריך לצאת. הסוחרים כבר בשוק. לפני שהמשמר יגיע לשם."
סבסטיאן הנהן, וקם על רגליו.
***
"אני לא מבין מה זאת ההתעקשות הזאת, אבא! ואם כבר אתם מכריחים אותי לעשות את זה-..."
"אנחנו לא מכריח-..."
"... אתם כן, אתם כן! עכשיו תקשיב רגע, אני-..."
"אולי אם לא תסתכל על זה ככה, אלא תתן לזה הזדמנות ולא תעשה את זה רק בגלל שאנחנו מכריחים אותך-..." התערבה גברת בנץ בוויכוח בין אלאדר לאביב.
"... אני מסכים עם אמך." אמר אדון בנץ.
"אבל תקשיבו לי שנ-..."
"לא, תקשיב אתה לנו."
"בדיוק, בן צריך גם להקשיב להוריו, ו-..."
"לעזאזל, תנו לי להגיד מילה!" התפרץ אלאדר. הוריו השתתקו. הוא התחיל. "אני לא מבין למה ההתעקשות הזאת- למה לא יכול להיות ילד שלא יודע לרכוב על דרקונים?"
"אני לא חושב שיש בעיה," אמרה האם. "אך אתה יודע שקשה לאנשים לקבל את זה שבממלכת פישקונס יש מישהו שלא יודע לרכוב על דרקונים..." היא הניחה את ספל הקפה שלה על השולחן באיטיות והמתינה לתשובה מצד בנה.
"לא אכפת לי מה אנשים חושבים." סיכם אלאדר לבסוף. הם הסיט את עיניו לחלון, ועקב אחר טיפות הגשם הנופלות. לאחר מכאן החזיר מבטו אל הוריו.
"אני חושבת שאתה יצרת מחסום מרכיבה על דרקונים."
"קצת קשה לא לפתח מחסום, כשמישהו כמו בולרטין מלמד אותך..."
"בולרטין אולי קשוח," אמר האב, "אך הוא איש הגון בהחלט."
"ידעתי שהשיחה הזאת לא תעזור בכלום." סיכם אלאדר, וצעד לכיוון חדרו.
הקירות והרצפה בחדרו של אלאדר היו עשויות עץ כהה וחלק. בפינת החדר, בער אח עצים בתוכו גזעים וענפים שלמים מעלים מדי פעם גיצים קטנים אל כיוון התקרה, מתלקחים ומאירים באור עמום את החדר.
אלאדר נשכב על מזרונו, ונרדם במהרה.
***
הבית היה חשוך.
אורורה הביטה בחלונות בעלי הזכוכית התכולה, ועמדה, עובדת עצות. הבית היה מרהיב ביופיו- קירותיו היו בנויים ממרצפות לבנות, וגגו היה מרעפים בצבע השמים. הארובה, שבדרך כלל העלתה עשן, באותו רגע עמדה כבויה.
"אמא! אבא!"
היא פתחה את הדלת.
אף רמז לבני משפחתה לא נמצא.
אבל ההורים שלה אמורים להיות בבית...
אין מה לדאוג. הזכירה לעצמה. הם בטח יצאו לסידורים.
אם הם היו יוצאים לסידורים, לחש קול אחר בראשה, הם היו משאירים פתק!
אורורה הרגישה טיפשה מכך שהיא דואגת משטויות כאלה.
היא הלכה לכיוון המטבח.
השיש היה מכוסה בשכבת אבק דקיקה.
"קרצף." לחשה אורורה. גלי מים קטנים נוצרו על השיש, וקרצפו במהירות את האבק.
היא הצביעה באצבעה על המנורה, וסיננה מבין שיניה; "אור." כדור זהוב וקטן עופף לתוך המנורה, ואור חמים נדלק.
היא התיישבה ליד השולחן, ושלפה מתרמילה את מחברתה בתולדות כוחות האוויר, והחלה לעשות שיעורי הבית.
בזמן שהייתה באמצע אמירת המשפט לעט, שכתב כל מילה, "בארט מעולם לא התכוונה לשחרר מפלצת כזאת" הבחינה במשהו בזווית עינה.
צלחת אוכל.
הצלחת הייתה עטופה בניילון נצמד, ואליה היא מוצמד פתק קטן, בכתב ידה של אמה;
אורורה, אבא ואני נחזור בקרוב. תהני מהאוכל, ובבקשה, אל תצאי החוצה.
לא לצאת החוצה?
זה היה מפתיע. לא שזה היה אתגר גדול, אך בדרך כלל אמה שמחה מאוד כשהיא יצאה החוצה.
היא יצאה מהמטבח, לאחר שגמרה לאכול את הבישולים של אמה, והלכה לסגור את הדלת, שהכניסה קור לבית.
אך משהו חסם את הפתח...
צללית... צללית של משהו גדול, עם קרניים מחודדות וקטנות על קודקודו...
היצור העצום זינק לכיוונה, ואחריו, כעוד חמישים יצורים נכנסו לתוך הבית העצום.
"אוי, לעזאזל..." מלמלה, והחלה לרוץ לעומק הבית במזדרון החשוך. בזמן הריצה, צעקה; "שינוי!" היא הוקפה בפסים של אש, מים, אדמה ואוויר, שעצרו אותה ולא נתנו לה להמשיך לרוץ. כשהכנפיים בצבצו, היצורים היו במרחק נגיעה ממנה. היא עפה לגובה התקרה. היא הבחינה שמקרני היצור בוקע ערפל אפור וסמיך התפזר, שהתפזר ברחבי החדר וצמצם את טווח ראייתה.
"אשל!" אמרה את לחש הקרב האהוב עליה, אך שום דבר לא יצא מרב לחץ. הרי, היא מעולם לא ממש נלחמה. הכי הרבה שעשתה היה ללכת מכות כשהייתה בגן, כשהכוחות שלה עוד היו חלשים, ולא היוו באמת סיכון.
אך עכשיו, כשהיא בכיתה ט'- הכוחות שלה היו מסוכנים.
היצור הכי קרוב אליה כנראה חש שהיא מנסה לפגוע בו, וסרט אותה סריטה עמוקה בלחייה.
אורורה הרגישה את ציפורניו המזועמות חודרות לתוך לחייה, ופוערות חתך כה עמוק, עד שלא הייתה בטוחה שתצא מזה בחיים...
וזה כאב לה כל כך...
היא הרגישה את דמה החמים נשפך על צווארה, ולא מפסיק...
היצור סרט אותה גם בלחייה השנייה, וכשבא לנעוץ את ציפורניו בליבה, היא כל כך התעצבנה, עד שמלי לשים לב, היא הוקפה בלהבות, ואישוניה נצבעו באדום.
"אשל!" היא צעקה, וענפים בוערים הצליפו בארבעה מפלצות הראשונות. הן הפכו לחול אפור.
"טורנדו!" מערבולת אוויר בקעה מידיה. עוד עשרה מפלצות מתו.
ועכשיו, אגרה את כל כוחה בשביל לחסל את הנותרות...
היא הרגישה גלי חום מעופפים בתוך גופה אל כיוון כפות ידיה... היא עצמה את עיניה כה חזק...
וכדור זוהר בצבע כתום בקע מכפות ידיה, ובאמצע דרכו אל כיוון המפלצות, התפוצץ, ושלח ניצוצות של אש לכל הכיוונים-
מההדף הרב של הפיצוץ, עפה אורוה לאחור והתנגשה בקול חבטה בקיר...
ורגע לפני שיאבדה את הכרתה, ראתה את אחרוני המפלצות נמעכות מתחת לתקרה המתפרקת שמעליהם, הופכים לאבק, ושהסיבה היחידה שכרגע היא מוגנת היא השולחן, שמתחתו שכבה.
ואז נעצמו עיניה.
***
"זה לא כזה קל, אתה יודע." אמר טליו.
"גם רכיבה על דרקונים זה לא קל." אמר אלאדר. הוא שלף שוב את המפה מכיסו. הם ישבו בפארק האזורי, על ספסל לח מגשם, מביטים על הדרקונים הירוקים האוכלים את העשב הרטוב ושותים ממי הנחל.
"תסתכל-" ניסה שוב להסביר אלאדר לטליו.
"אני רואה!" אמר טליו. "אבל תבין! על המפה הדרכים נראות תמיד יותר קצרות, אבל בריחה ממלכה זה לא דבר קל, אלאדר! מעבר לכך שיש במעברים יצורים שהוגלו מלפני מיליוני שנים ובולעים את הבורחים, אתה צריך להתסגל לכל מנהגיה של כל ממלכה! ותסביר לי איך בדיוק תהפוך להיות פיה בממלכת הפיות?"
אלאדר לא הצליח להתאפק, והחל לצחוק. גם טליו צחק.
לאחר כמה דקות הרצין אלאדר שוב. "אני לא מתכוון ללכת לקסזיר. אני מתכוון ללכת לכדור הארץ. הם הכי דומים אלינו במנהגים-..."
"חוץ מזה שהם לא יודעים על קיומנו, כי אנחנו חיים מתחתם! בתוך כדור הארץ, לא על כדור הארץ! ואתה באמת חושב שהם מאמינים בדרקונים?"
"אני פשוט לא אספר להם עליהם." משך אלאדר בכתפיו.
"אתה מטורף."
"אז אתה מסכים איתי שאני מסוגל לעשות את זה?"
"אתה יכול לעשות את זה... אבל..." טליו נראה כאילו הוא מחפש מה להגיד, העיקר למנוע מאלאדר לעזוב. "אבל... מה עם ההורים שלך?"
"מה איתם?"
"איך אתה חושב שהם יגיבו כשהם יגלו שברחת?"
"תראה, אני חייב להודות שלא ממש אכפת לי מה ההורים שלי יגידו." אלאדר הביט בשמים הכחולים. לעזיבה שלי..."
"ההורים שלך אוהבים אותך."
"זה לא קשור!" אלאדר הרגיש כאילו הוא מדבר אל קיר, מנסה לשכנע אותו לזוז, אך הקיר לא מקשיב, אלא רק תוקף ותוקף ותוקף...
אך הוא הפסיק לערוך את ההשוואה הזאת כשהבין כמה היא טיפשית.
"ההורים שלי מכריחים אותי להיות כמו כולם-..."
"ולמה להיות כמו כולם זה דבר רע?"
"לא אמרתי שזה דבר רע. אני לא מצליח לרכוב, אבל-..."
"יש לי רעיון." אמר לפתע טליו.
אלאדר בהה בו, מחכה לשמוע.
"בוא נעשה הסכם," התחיל טליו. "יש לי חודש ללמד אותך לרכוב על דרקונים. אם אתה לא תצליח- אבל תנסה- אתה יכול לעזב את הממלכה. אבל אם תצליח, ותהפוך להיות רוכב סביר, אתה נשאר כאן, לא משנה מה יהיה."
הרעיון היה נשמע, כמה שאלאדר לא רצה להודות בזה, הגיוני. גאוני. פשוט מצוין.
אך במקום לאשר את זה, אמר אלאדר ביובש; "אני צריך לחשוב על זה." הוא קם מהספסל, ונעלם בין השיחים שמקיפים את הפארק.
***
אינדי שמעה את הצרחה המצמררת.
זה לא יכול להיות דבר אחר.
"סבסטיאן!"
היא רצה בסמטאות, בין הבתים הנטושים מקולפי הצבע, על שביל המרצפות הסדוק והשחוק.
"סבסטיאן..."
המוכר היה בהחלט חזק.
הסכין נשלף כל כך מהר, עד שלא היה להם זמן להגיב- לפני שהיא הספיקה לסייע לסבסטיאן בקרב, הוא והמוכר כבר לא היו שם- היא הספיקה לראות את קצה רגלו של סבסטיאן נעלמת.
הוא רודף אחר המוכר.
החמוש.
והזריז.
היא פנתה לכיוון נהר המסאלה.
הצרחה הגיעה משם.
היא הגיעה למקום בו הבקושי מדרכה הופכת לבכלל לא מדרכה- אדמה בוצית, שם היה פעם שביל יפהפה, לפי תיאוריה של אמה.
אך לאחר הקרב נגד בקסיט, ממלכת הקוסמים, בו דרקונים שהושאלו מפישקונס שרפו כמעט את כל העיר, אף אחד לא הצליח לשקם את הממלכה- לא שניסו ניסו.
הם היו צריכים להשקיע בכספים המעטים שנותרו להם לטיפול באנשים הפצועים. הממלכה המסגסגת לשעבר השקיעה בזמן המלחמה את כל כספה לקניית נשקים קסומים מקסזיר ממלכת הפיות.
גם פישקונס וגם קסזיר אמרו לכל אורך המלחמה שהם לא בשום צד, אלא פועלים בתור חברה לייצור נשקים ולא יותר מזה.
בגלל זה פשיקונס מאז המלחמה בקשרים חלשים עם טניור, וקסזיר בקשרים חלשים עם בקסיט.
היא הגיעה לגדות הנהר.
שם, ליד הגשר הרעוע שהוביל לצד החלקאי לשעבר של טניור, שכב סבסטיאן, סכין נעוץ בליבו, שוכב על שלולית הדם שלו.
"סבסטיאן..." הדמעות הופיעו בין רגע.
אנדי מעולם לא נהגה לחשוף את רגשותיה מול אנשים- גם לא מול עצמה.
אך באותו רגע שהיא הרגישה שאין אף אחד.
סבסטיאן היה נקודת האור בחייה. גם עם עברה איתו דברים קשים, ביניהם רצח אנשים ופציעות קשות, היא אהבה אותו. הוא תמיד היה לה לחבר, תמיד היה היחיד שבעולם החיים, שלא נלקח ממנה, שיכל לעלות חייך על פניה, בין אם החיוך הקלוש שבקלושים.
וגם זה נלקח ממנה.
סבסטיאן תמיד הפציר בה שאם, רק אם, הוא ימות, שלא תקבור אותו.
הוא הודה שהפחד היחיד שלו הוא שהנשמה שלו תהיה כלואה לעד בתוך ארון קבורה.
לכן שלפה אינדי את הסכין המגואל בדם מליבו של סבטיאן, ואנקת כאב קלושה נשמעה.
לרגע חשבה שאולי, רק אולי סבסטיאן השמיע את הצליל הזה- אז אז גילתה שזאת היא.
הלב שלה כאב.
היא הייתה בטוחה שנעצו בה סכין- לכן הרימה את מבטה במהירות.
אך אם זה היה סכין, היא כבר הייתה שוכבת על האדמה הקירחת, חסרת אונים.
לא.
אומנם היא באמת הייתה באותו רגע חסרת אונים, אך הכאב שלה היה פנימי- היא הרגישה שמשהו חסר.
בדיוק כך הרגישה כשאיבדה את אמה ואת אביה.
כשראתה את גופתם השרופה, לאחר ששמעה את הצעקה; "נחשלבה!"- הקללה ששרפה אותם למוות, הקללה ששיחררה את הנחש הבוער, שלאחר שרצח את הוריה רצח גם את בעליו, והתפוגג לתוך שרביט הנחש בו הוא נולד.
היא ניסתה לנקות את דמו של סבטיאן, שהפסיק לזרום, אך ללא הצלחה.
היא הרימה אותו. כשהיה בידיה, הבחינה כמה ידיה רועדות.
היא הלכה על גשר העץ, שחרק תחת כובד משקלה שלה ושל סבטיאן.
היא הביטה בנהר, הנהר שזרם תמיד בקביעות, מימיו נקיים...
רק אז היא הבינה שהוא הדבר הקבוע היחיד בחייה- תמיד זורם, ללא הפסקה.
המקום הכי נקי בטניור.
אך זה רק למראית העין.
היא ידעה שמתחת למים, גופות של קוסמים, תינוקות, וילדים שוכבים, מתפוררים לאבק, הופכים להיות חלק מאדמת הממלכה המקוללת.
היא עצמה את עיניה בחוזקה, והשליכה את גופתו על הנהר.
היא הביטה בו בעיניים דומעות, שוקע- והרגישה איך גם היא שוקעת ביחד איתו... איך המים מציפים את ריאותיה... איך טיפת החיים האחרונה שלה אוזלת ביחד איתה... איך התקווה, האושר היחיד בחייה נעלם כלא היה... נלקח גם הוא אל הממלכה המרושעת...
למה היא חייבת להקריב את כולם?
היא הרגישה את דמה החמים נוזל רגליה, כתגובה מהציפורניים שנעצה בזרועותיה.
ואז היא הבחינה בו.
במוכר.
הוא רץ בשיא המהירות, בורח ממנה.
אש- לא, לא אש- לבה זרמה בתוכה, בתוך עורקיה, בתוך גופה...
"חתיכת..." ובמקום להשלים את המתוכנן, שלפה את סכינה מכיסה, ובידה השנייה אחזה בחוזקה בסכין של סבטיאן.
היה לה רעיון בראש.
האיש עוד לא חצה את הגשר...
היא החלה רצה קדימה. מעולם לא רצה כה מהר...
כשהייתה מספיקה קרובה, היא השליכה את הסכין של סבסטיאן לכיוון המוכר הנמלט.
הסכין חלף בין רגליו, כמו שאנדי רצתה- מרוב בהלה המוכר נפל על בטנו. היא הגבירה את מהירותה.
הגשר היה תלוי על שתי חבילים שהיא קשורים לבול עץ גדול.
אנדי הגיעה לעץ, וחתכה את החבלים.
הגשר החלט להתמוטט.
האיש ניסה להיאחז בקרקע, אך ללא הצלחה...
אינדי זינקה על הגשר, ותפסה בו בזמן שכמעט נגע במים.
לאיש הזה מגיע מוות באיסורים... האיש הזה שגזל ממנה את טיפת האושר האחרונה בחייה....
היא הכניסה את ידית הסכין לפיה, וכמו עביש הלכה על שלבי הגשר לכיוון המוכר, שניסה גם הוא להימלט לכיוון הגדה השנייה.
"לא כל כך מהר, חבר."
אינדי כבר הייתה ממש ליד האיש, במרחק של הושטת יד לתפיסת הגדה.
היא שלפה את הסכין, אך המוכר היה זריז ממנה, ושיסף את ידה.
היא צרחה צרחה חדשה, ושיחררה את ידיה...
דמה נשפך בגלים מידה, שהייתה עדיין במקום...
והיא נפלה.
אל תוך מימיו הצלולים של הנהר, ורגע לפני שהחלה בשקיעה, ראתה את המוכר נס על נפשו, בריא לגמרי.
ואז כל גופה היה בתוך המים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים סוף סוף! Nameless
סוף סוף, נתנו לי זמן.
שנייה אחת שלא חפרו, ואז סוף סוף הספקתי לקרוא את הפרק מההתחלה עד הסוף.
הגיע הזמן באמת!
אהבתי מאוד את הפרק למרות שיש לי הערות רק בשביל תיקון טעיות כתיב, לא יותר:
סריטה- זה בעצם שריטה, ככה זה גם לשרוט.
מסגסגת- גם זה, כמו שריטה, אמור להיות עם ש'. אבל אלה טעיות לא כאלה משפיעות.
בכל מקרה, אהבתי ;) סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לענות... כי מסתבר שיש לי חיים. *שקר*
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים אני יודע על השגיאות :) לא עברתי על הפרק אפילו פעם אחת. זה שגיאות כאלה ששמים לב אליהם רק כשעוברים אחר כך,וצוחקים על עצמך כמה אתה אידיוט ._. ותודה רבה :) אור (ל"ת)
-
-
