כשהמכונית עצרה, הדבר היחיד שהוא עושה זה לצאת החוצה, בלי ספר או תשחץ או נגן מוזיקה או מצלמה, ולהתיישב באמצע השדה האדום.
כל הדרך לאמצע הוא נזהר לא לרמוס אף אחד מהם. כשהוא כבר יושב, מתחמם בשמש הצהובה מדי ששורפת לו את השערות ברגליים וכנראה תדאג לו לסרטן העור אם הוא לא יזוז משם, הוא מבחין שאלו פרגים, אלפי פרגים, והם מקיפים אותו.
הוא נשאר לשבת, למרות שהשמש כבר טיגנה לו את הקרקפת והמשיכה אל האוזניים, והוא לא בטוח למה. בטח לא כי יפה פה. הוא לא כזה. הוא צופה, לא לוקח חלק ביופי.
בתת המודע הוא יודע שהוא יושב בשדה של פרגים, שהם אופיום לעתיד, והוא יודע שכשאנשים לוקחים סמים, הם מאושרים.
הוא התיישב שם כדי להרגיש איך זה להיות מוקף באושר שלא שלו. הוא לא צריך סמים כדי להיות מאושר. הוא גם לא צריך להיות מאושר. סתם עוד תחושה חולפת.
כשקוראים לו לחזור כבר, כי עוד רגע כבר לא יבדילו בינו לבין כל הסמים הפוטנציאלים, הוא קם כמה שיותר לאט, מאריך את השהות שלו בשדה, מנסה לשמר את התחושה הזו, להיות מוקף באושר, בזכרון החלש והכל כך הפכפך של בני אנוש, ורומס כמה פרגים תוך כדי.
לא נורא. גם הצופים חולפים. זכרונות דוהים. אושר לא נשאר לנצח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
