הוא היה ילד סקרן. כל כך סקרן עד שאפילו הוריו פחדו שיצא ממנו משהו נוראי כשיגדל. שמא יהיה רופא או חלילה מדען. אבל בנתיים כל מה שיכלו לעשות היה פשוט להענות לבקשותיו. כי ככה מגדלים היום ילד. נותנים לו הכל ופשוט מקווים שזה יעבור לו עם הגיל. אז ליום הולדת חמש הם קנו לו מיקרוסקופ והוא... הוא בחן באמצעותו את העולם. את כל העולם. הכניס הכל לפרופורציה הנכונה. כלומר הגדיל אותה, פי שמונה לפחות.
בכל אופן, מבחינתו זו הייתה המתנה המושלמת. מבחינתו, לפחות כרגע אין יותר צורך בהורים, שהריי הם מילאו את יעודם בעולם בעצם זה שקנו לו את המכשיר האחד שהופך מציאות משעממת לעובדות בועטות.
והוא חקר. כל כך חקר, עד שגילה שבכנפי הזבוב יש מאה עשרים אלף נימים ושלדבורה יש עוקץ הבנוי מסיבים ושלשיער של אמא אין באמת צבע שחור. אבל יום אחד הוא גילה ממש את הדבר האמיתי, משהו שאף אחד אחר עוד לא ידע. הוא מצא שיש נמלים שבאות אלינו כל הדרך ממקום אחר רחוק מאוד, כלומר מארץ אחרת, אבל בלי כל סיבה של ממש. נמלים תיירות. ואם לכם זה נשמע בנאלי, הריי שבעולם הנמלים זהו חידוש מרגש ומלהיב. כי נמלים לא נוהגות לטייל, הן פועלות מטבען, ואם אין לכך סיבה קיומית הן לא ילכו לשום מקום שאין בו תועלת עבורן.
ואיך הוא גילה את זה?
כמו תמיד הוא היה עסוק במחקר, תפס חרקים והניח אותם מתחת לעדשת המיקרוסקופ. הזיז אותם קצת כדי שישבו בדיוק מתחת לנקודת הזום. חתך כשהיה צריך, ולבסוף, אם התאפשר, שחרר אותם לחופשי. ועכשיו, הנה הוא חוזר לכאן שוב, בין אצבעותיו נמלה. לא גדולה, לא קטנה, לא חומה ולא שחורה. נמלה שהוא אסף מחור באדמה. הוא הניח אותה במקומה והתבונן. אך משהו בה נראה לו שונה, משהו בעניים. הן מלוכסנות מאוד, לא כמו שלנו. אז הוא הלך אל החור והביא עוד אחת, ולייתר בטחון עוד שתיים גם כן. ולכולן אותן העניים. אז הוא ניגש אל החור והרחיב אותו טיפה. ועוד קצת. רק בור חשוך ארוך וצר נגלה לעיניו, מין מחילה מוזרה. כזאת שאינה אופיינית לנמלים. בלי הסתעפויות, בלי גינונים מיותרים. כמו מסוע נוסעים בשדה התעופה, למעשה, בדיוק כמו טרמינל. אז הוא לקח פנס וקצת אוכל ומיים ודחק את עצמו פנימה.
בתחילה הוא נאבק מאוד להיכנס, והריי ילד בן שבע, גם אם יהיה רזה מאוד, עדיין לא יהיה בגודל המתאים לחור של נמלים. לאחר שעבר את הפתח, ההמשך היה קל יותר, חלק יותר ונעים הרבה יותר. כמו אלף ידיים שדוחקות אותך אל צידו השני של החור, מניעות אותך סנטימטר אחר סנטימטר. כך במשך תשעים דקות לפחות. עד שהגיע אל צידו השני של הטרמינל. עד שראה את האור מן העבר השני של החור.
"מעניין" הוא חשב "מה אמצא בצידה השני של המחילה. לאיזה עולם חדש אגיע. אוליי אל ארץ הנמלים, אל מקום חדש שאף אדם לא ראה לפניי. אוליי אל מקום מלא פלאות וקסם".
אבל הוא לא הגיע למקום כזה. בעצם, הוא הגיע בסך הכל אל הארץ סין. אל המקום שלרוב תושביו היו עיניים מלוכסנות.
"טיפש שכמותי" הוא חשב (כי למרות שהיה כל כך צעיר עדיין היה לו חוש ביקורת מפותח), "מהיכן יגיעו נמלים עם עיניים מלוכסנות אם לא מסין?".
אבל הוא לא הספיק לחשוב יותר מידי על הדברים וגם לא להתרשם הרבה מן הנוף (למרות שהיה זה ביקורו הראשון בסין או בכל ארץ אחרת מחוץ למדינתו) כי בדיוק כשהתחיל להתרחק מן החור (שעמל עד כה כל כך קשה על מנת להרחיב לצורך יציאתו לחופשי), תפסה אותו יד גדולה והרימה אותו אל על, עד שהניחה אותו על מגש המיקרוסקופ הענק.
היא הייתה רק בת שבע, אך כבר אז נחשבה לנמלה סקרנית, והיא הייתה חכמה, הכי חכמה. לפחות במחוז הקטן בו חייה עם הורייה ושאר שבט הנמלים.
איי. וי. אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה