פעם אחת, רק פעם אחת הייתי רוצה שאלוהים יעשה שיהיה כאן סוף שמח. אבל בנתיים, בכל עשרות הסיפורים שכתבתי, תמיד הוא חירבש לי את הסוף כך שיצא לי עצוב עד דמעות.
אז החלטתי לא להשאיר לו את הפתח הזה ולכתוב סיפור שלא יכול להגמר רע. סיפור שאיך שלא תסתכלו עליו, הוא משמח. התחלה, אמצע ו...סוף.
החלטתי שאני אכתוב סיפור על אושר. על ילד שקוראים לו אושר. ועל הכלבה שלו שקוראים לה שמחה. וגם על אמא שלו ששמה עליזה ועל אבא שלו יצחק. ועל אחותו אני גם אספר, על אחותו ששמה גילה.
כאילו, נראה אותך עכשיו אלוהים הורס סיפור על ילד שמוקף בכל כך הרבה שמות שמחים. בחיי, שהפעם אין לך סיכוי.
אז איפה היינו?
אה. אושר היה הילד הכי שמח בעולם. בכל בוקר הוא קם, הודה לאלוהים על ששמר לו חסד והשאיר לו נשמתו גם ליום הזה. לאחר מכן הוא רץ מהר, צחצח שיניים וישר ירד למטה לאכול את ארוחת הבוקר. ובזמן שהתיישב לשולחן ועד שהמנה האהובה עליו הוגשה לו, היה פורץ בזמר חגיגי, ללחן קבוע ולמילים משתנות. על הכל הוא היה שר ואחותו מצטרפת. עושה לו קול שני.
זה היה הטקס הקבוע שלהם. בוקר שמח שפותח את היום בבית משפחת שימחיוף.
אחר כך היה הולך לבית הספר. יד ביד עם אחותו. ושני התאומים האלו לבית משפחת שמחיוף היו אלופים. היו להם את הציונים הכי גבוהים בכיתה ובכלל בכדור הארץ. הם היו מקובלים על כולם ואפילו על המורים. והם כל כך נהנו בבית הספר עד שלפעמים נשארו גם אחרי הצלצול האחרון. סתם בשביל הכיף.
בכל יום אחרי הלימודים אמא עליזה הייתה מרשה להם להזמין את כל החברים שרצו אליהם הביתה. ביחד היו עושים שיעורים, אחר כך, טלוויזיה או בריכה, לפי בחירתם. אבל מה שהיה בטוח במאה אחוזים, שאבא יצחק יגיש להם בכל יום גלידה אחרת. כי לאבא של אושר וגילה היה דוכן גלידה.
מה זה דוכן? חנות, קניון של גלידה. הכי מצליחה בעולם. והוא לא עשה חשבון, בטח לא לילדים שלו או לחברים שלהם.
ובלילה. בכל לילה, אבא יצחק היה פורס שטיח עבה ונקי בכניסה אל החדר (כדי שהכלבה שמחה תוכל לישון ולשמור עליהם) בזמן שאמא עליזה הייתה מכסה את שני ילדיה בשמיכות הכי נעימות בעולם ומקריאה להם סיפור, עד שהיו נרדמים. רק בכדי שיקומו בבוקר המחרת לעוד יום קסום בעולם הנפלא שלהם.
טוב תשמע אלוהים שלי, זה לא שאני בקטע של התגרות או משהו כזה, אבל נכון לרגע זה, אני דיי מתקרב לסוף ועוד לא הרסת לי את השימחה של הסיפור.
אז קיימות כאן שתי אפשרויות מבחינתי:
או שאתה מתכוון לתת לי סוף סוף לגמור סיפור אחד עם סוף שמח.
או שאתה מתכוון לזמבר אותי בדיוק ברגע האחרון.
כך או כך. מה שלא תחליט, אני רק מבקש שתזכור, שאין באמת משפחות כאלו שהכל אצלם כל כך ורוד ונחמד וקצפת ותותים. כאילו, מילא השמות החמודים האלו והקניון של הגלידות והחברים והכלבה הצמרירית והכל. אבל... נראה לך שאם הילד השקרן הזה באמת היה מצחצח שיניים כל בוקר, אמא שלו הייתה צריכה למכור כילייה בשביל לממן את רופא השיניים שלו?
איי. וי. אולוקיטה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
