פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 600 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים הנה סיפור חדש שלי, אחרי הרבה זמן :) אז אשמח אם תקראו ותגיבו, וההמשך יעלה עם יהיה מספיק ביקוש :) אור
*אזהרה.
הספר לא מעובד. לא עברתי עליו, על השפה שלו או על שום דבר אחר. זאת ממש גירסה ראשונית :)
הספר מחולק לפרקים, כל פרק על ממלכה אחרת. אני לא יודע איך בדיוק לחלק את זה. בגלל שיש המון שמות וזה יכול לעשות קצת יתושתושים בראש (לונה לאבגוד, את מגניבה מאוד מאוד מאוד), אחרי כל העלאת פרק אעלה בנוסף מקום בו כתוב את כל השמות.
תהנו, ותגיבו :)
*
1
הבעיטה האחרונה נבעטה. האיש עף על הקיר המתפורר, שקרס לגמרי לאחר ההתנגשות.
"תיקחו. תיקחו את הכול." ציוותה אנדי.
"אנדי!" צעק סבסטיאן.
התגובה הייתה מהירה. אנדי הסתובבה סיבוב חד לאחור, שולפת את הסכין. היא עוד לא ראתה את הפנים של השומר לפני שדקרה אותו בבטנו. השומר נאנק בכאב, בזמן שאנדי סקרה אותו; להרוג אותו לא יהיה אתגר קשה. צריך להיזהר מהרגליים השריריות, אך לפי המראה הן גם כבדות, מה שיוביל כנראה לאיטיות. הידיים- שריריות, אך לא מהוות אתגר. שבר באף, אולי.
האיש הוריד את היד מאזור הדקירה, שהיה ספוג דם בחולצתו הקרועה. הוא הניף את אגרופו, ושילח אותו לכיוון אפה.
ניחוש נכון. חייכה לעצמה, והתכופפה, שעה שהיא תופסת את היד המונפת מעליה, מסובבת אותה, ובועטת במקום הדקירה בבטנו.
האיש צעד כמה צעדים אחורה, והיא ניצלה את החולשה לשליחת רגל לכיוונו. האיש מעד ונפל.
היא רכנה מעליו, ולחשה; "נו, בוא נראה איפה נתחיל. אולי ביד שכמעט שברה לי את האף?" היא נעצה את הסכין עמוק בידו, משפדת את זרועו אל השטיח. האיש צרח בכאב, ובין האנקות לחש בקול צרוד; "רק עשיתי את חובתי כשומר."
"שומר של איש מת?" היא החלה מסובבת את הסכין בתוך בשר ידו.
הוא צרח. "את הרגת אותו?!"
היא חייכה. "וגם אותך." היא שלפה את הסכין, ונעצה אותו בליבו בחוזקה. האיש נעץ בה מבט ריקני.
"גמרתם לארוז?" היא נעמדה.
הסבלים ערמו את שקי הזהב האחרונים על עגלת העץ הסדוקה.
"בואו נלך." אמרה אנדי, פתחה את הדלת ויצאה החוצה אל אור הירח, הסכין נוטפת הדם בידה הימנית, חשופה לעיני כל.
הם הלכו בין דוכני השוק בהם המוכרים ארזו את כל הסחורה שלא נמכרה. היא הביטה באחד המוכרים סופר את מטבעות הזהב אשר הרוויח מוקדם יותר.
"עוד כסף לא יזיק..." מלמלה אל סבסטיאן. הוא הנהן, ושלף את סכינו. הסבלים ניצבו בשורה מאחור, מניחים את שקי הזב הכבדים על הקרקע.
אנדי החלה לרוץ, זינקה על הדוחן ואמרה בתוקפנות; "את הכסף. עכשיו. או שאתה רוצה למות."
המוכר הביט בה בבהלה. "ג- ג... גברתי, י-..יש לי שלושה ילדים להאכיל בבית."
"לא אכפת לי. את הכסף. אלי."
הוא זרק את הכסף לידה. "תודה רבה." חייכה, וזרקה אותו לכיוון הסבלים. המוכר נמלט משם.
החבורה המשיכה בהליכה.
הם הגיעו לחומת העצים הגבוהה, המסתירה את השדה הנטוש. השלט המתפורר בו כתוב; "כאן תוצב שכונה חדשה למען סג—ג ועושר לעירנו" באותיות מתקלפות עדיין ניצב באותו מקום כבר ארבע שנים. ראש העיר יכול להמשיך לנסות לגייס כספים מהממשלה לשווא. הוא עוד לא מבין שהממשלה מחפשת בעצמה כסף להתקיים. לא שאינדי הופתעה. המלך דאג להסתכסך עם כל ממלכה עמידה באזור.
הם עברו את שורת העצים, וצעדו בחושך המוחלט לכיוון מחבואם.
סבסטיאן התעקש כבר זמן רב שאין למה להישאר במחבוא, כי שומרי השלום כבר מזמן הפסיקו לשרת את המדינה בגלל מחסור במשכורת. לא שכשהם הם עבדו לא היה פשע.
שלטון לא טוב מוביל לעוני. עוני מוביל לגניבה ופשע. כולם בטניור, הממלכה הגוססת, ידעו את זה מצוין.
טבע האדם הוא הרצון להירדם שבע.
כשהגיעו, החלו סופרים את המטבעות.
"זה מספיק לארוחה..." מל מלה אינדי. "אבל זה מעט לעומת רוב הימים. מצטערת, בנים. השכר שלכם יהיה נמוך היום בדרך כלל." אמרה לסבלים, ושפכה לידו המושטת של כל אחד מהם ארבעה מטבעות פורטנוס.
הסבלים נשפו בעצבנות, אך לאחר מבט רושף שנעץ בהם סבסטיאן הם התרחקו מהמקום בשתיקה, משפלי ראש.
"שמונה מטבעות לי, שמונה מטבעות לך." אמרה לסבסטיאן, והניחה את המטבעות בידו. "אני עומדת להתמוטט. לילה טוב."
והיא נעלמה בין השיחים.
2
"בזהירות, אלאדר!" רטן בולרטין. "הם לא רוצים שתכעס עליהם, בדיוק כמו שאתה לא רוצה שיכעסו עליך."
"אבל אתה בכל זאת עושה את זה." אמר אלאדר, ומבלי לשים לב איבד שיווי משקל, ונפל מגבו של הדרקון האדום על העפר הדוקר.
בולרטין נעמד מעל אלאדר. "החוצפה לא תוביל אותך לשום מקום." אמר בטון המתנשא שאלאדר כל כך שנא, והושיט לו יד לעזר.
אלאדר הזעיף פנים, וקם על רגליו לבד. "למה זה חשוב?!"
"אתה גר בפישקונוס. אתה צריך ללמוד לרכוב." מלמל המורה השנוא.
"למה לא יכול להיות בן אדם שגר בפישקונוס ולא יודע לרכוב על דרקונים?" התעצבן אלאדר.
"מאותה סיבה שלא תהיה בממלכת קסזיר פיה שלא יודעת לעוף."
"אבל זה לא אותו הדבר!" אלאדר טיפס שוב על גבו מכוסה הקשקשים של סוזוקו, הדרקון שלו.
"תגיד לי מה ההבדל." דרש בולרטין.
סוזוקו נשף אש בעצבנות, והתנדנד מרגל לרגל, מטלטל את אלאדר ממקום למקום.
"ש-... הן-... נולדות--- עם.... כנפיים!" אמר בין נדנוד לנדנוד, ופלט לאחר רגע של שתיקה; "אתה יכול להגיד לדרקון המקולל הזה לעמוד בשקט לשנייה אחת?"
בולרטין הניח יד על עיניו העצומות של סוזוקו, ולחש; "ששש... תפסיק."
הדרקון עצר. "כשאתה חסר שקט, הדרקון חסר שקט. הם מריחים את הרגשות שלך." אמר, ואז הוסיף; "ובנוגע לשטות הטיפשית שאמרת קודם, נכון- הפיות נולדות עם כנפיים. ואתה נולד עם קשר מיוחד לדרקונים, כמו כל התושבים בממלכה הזאת. הוא לפחות היית אמור להיוולד ככה, אך אני עדיין חושב שאתה סוג של מוטציה..."
אלאדר התכווץ בבושה. זהו, הוא עומד לדרוש מהוריו להפסיק את שיעורי העזר שלו בתעופה. לא אכפת לא שהוא גר בפישקונס, ממלכת הדרקונים. הוא מעדיף כבר לגור בממלכת החלזונות שנמצאת בתוך מיכל הזכוכית שמעל מיטתו של אחיו הקטן, אקאטר.
"ועכשיו, נחזור לשיעור." אמר בולרטין. "תחשוב מחשבות מרגיעות. תחשוב מחשבות.... טובות. תנקה את המוח שלך מכל מחשבה, ("לא שזה יהיה לך קשה..." שמע אותו אלאדר ממלמל בינו לבין עצמו) ו-"
"הלוואי שתיתן לו ביס בתח-..."
"בלב, אדון אלאדר. בלב."
אלאדר נעץ מבטים ביערות הירוקים, הדשאים מכוסי הטל, האגמים הבהירים וההרים המושלגים מסביבו. מה היה נותן בשביל לטייל שם עכשיו... במקום זה הוא צריך לסבול את היהירות של המורה הזה... ממלכת פישקונס מעולם לא נראתה לו כל כך יפה באותו הרגע.
"ריכוז אלי, אלאדר! ההורים שלך צריכים ל..."
מילותיו של בולרטין נבלעו בתוך האדמה. נץ חצה את השמש החיוורת, וצלל אל השדות המוריקים...
עשן היתמר מערובות הבתים בכפר הקרוב... דרקונים לבנים וגבוהים הילכו על ההרים המושלגים, נושפים אש צחורה... איש נמוך עם אף מאורך ועיניים אדומות ובולטות, לחיים נפוכות וסמוקות נועץ בו עיניים רושפות... בולרטין ניער את אלאדר בחוזקה, עד שאלאדר נפל שוב מגב הדרקון.
"אני עוד אדבר עם ההורים שלך על ההתנהגות הנבזית שלך! פשוט ביזיון! תתבייש לך, אתה-..."
"אני משוחרר?" קטע אותו אלאדר.
בולרטין נראה לרגע מבולבל מקטיעתו, וממלמל; "כן, כן... אתה משוחרר..."
אלאדר התעטף במעיל הפרווה שלו, והחל רץ לכיוון הארובות הרחוקות.
שיעור תעופה רע, רע מאוד. כמו שציפה.
3
אורורה עצמה את עיניה בחוזקה, והושיטה את ידיה לפנים... היא הרגישה איך פניה תופסים גוון כתמתם... והיא הצליחה. פרפרים יפהפיים וזוהרים בצבע סגול בהיר בקעו מכפות ידיה, ועופפו בתוך הכיתה עד שנעלמו.
"וכמובן, העלמה אורורה מצליחה ראשנה לעשות את המשימה. מחיאות כפיים, חברים. זה מגיע לה." אמרה גברת שנילה. רק שלוש מחיאות כפיים נשמעו ברחבי החדר.
אורורה לא הייתה צריכה להסתובב בשביל לנחש מי אלה היו- טרן, רייאן, ומשי. היא שלחה מבט לימינה. סאלי פאשטוק נעצה בה מבט ששידר בבירור; "חנונית."
אורורה לא הגיבה, אלא רק חייכה.
"טוב, נגמר השיעור... אתם עוד תשתפרו, אני מניחה... כן... טוב, אז... אהם, ביי. אה, והעלמה אורורה... תבואי אלי רגע..." מלמלה שנילה, בזמן שחיטטה בתיקה במרץ.
"גברתי?" צייצה אורורה.
"רק שנייה, מתוקה... רק שנייה..." לבסוף שלפה שנילה דף מקומט. "כן, מצאתי!" חייכה, ודחפה את הדף אל בין זרועותיה של אורורה. "כיתה מוגברת. לשיעור לחשים ללא שינוי צורה. אני רואה שאת מובילה כאן על כולם, ואני לא רוצה שתשבי כאן סתם... בכל אופן, אני מקווה שהשעות האלה מתאימות לך... אם את רוצה את זה בכלל, כמובן..." שנילה נעצה בה מבט מהוסס, אך חזרה לדבר כשראתה את המבט המאושר שנמרח על פניה הדקות של אורורה. "כן, אז אהם... כל מה שאת צריכה בעצם לעשות זה... אה... להחתים את ההורים, בסדר? הפרטים מפורטים על הדף... תלמידה מצטיינת שלי..." שנילה ליטפה את שיערה של אורורה כמה ליטופים, ויצאה בצעדים מסורבלים מהכיתה, שיערה האפור האסוף לפקעת מעל ראשה מקפץ עם כל צעד שהיא עושה.
אורורה אספה את כל הציוד שלה, ויצאה מכיתתה. ליד הארונית שלה עמדה סאלי פאשטוק, שיערה החלק והבהיר נשפך על כתפיה בזמן שאכלה את החבר שלה בנשיקה רטובה וענקית. אורורה הסיטה את מבטה בגועל, ופתחה את הארונית. כשסגרה את הדלת, לאחר שהוציאה את הספר; "כשפי אש- הקבצה א' 1 סופר מתקדמת, גיל חמש עשרה", הנשיקה נגמרה, וסאלי עמדה מולה במבט נחשי, ואמרה; "מגעיל אותך, אורורה?"
אורורה לא הגיבה, אלא עשתה כאילו לא ראתה ולא שמעה אותה, וצעדה לכיוון היציאה מהמבואה.
"מפחדת לענות?" התגרתה בה טוניס פולסון, חברתה הטובה ביותר של סאלי.
אורורה המשיכה ללכת. היא כבר הייתה רגילה לכך שאנשים מקנאים בה על כוחותיה. היו גם מורים שנטפלו אליה, עד שפוטרו.
ממלכת קסזיר, ממלכת הפיות, הייתה ממלכה בה תמיד השמים היו בגוון ורדרד, וטירות בצבעי שקיעה נראו בכל מקום. אגמים תכולים, ופיות מעופפות בשמים.
הטבע היה מועט בממלכה, שהייתה מיושבת ועשירה עד מאוד, ורובה הייתה מכוסה בשבילים לבנים בצבע צהבהב.
מידי פעם היה יער קטן מלא בעצים דחוסים, שערפל קל שרר ביניהן. הם היו יפהפיים על רקע הפסגות המושלגות והשמים הוורודים.
היא פסעה בחצר בית הספר, המחברת והספר הלימוד מאומצים בחוזקה לליבה.
השיעור "כשפי אש בעת שינוי צורה" התקיים מחוץ לשטח בית הספר.
אורורה הייתה ברמה הכי גבוהה בכל סוגי הכישופים- אש, אדמה, מים ואוויר. כשהפיות משנות את צורתן, הקסם בו הן הכי טובות מכסה אותן. לכן, כשאורורה שינתה צורה, היא התכסתה בשילוב של ארבעת הכוחות.
רוב המורים העריצו אותה, ואם לא העריצו אותה חיבבו אותה במיוחד.
כשהגיעה לאזור של השיעור, כמה תלמידים כבר היו שם. השיעור התקיים בתוך קרחת יער מוארת. העצים הצפופים נועדו לייצר חומה לקסמים שכוונו בצורה לא טובה.
המורה היה שקוע בשיחה רצינית עם המורה גלנה לכשפי מים ללא שינוי צורה.
אורורה ניסתה לא להקשיב בשביל הנימוס, אך בכל זאת חדרו כמה מילים לאוזנה מבלי שרצתה.
"אני אומרת לך... חשתי בזה כבר זמן רב..." אמרה גלנה בפנים קשות לפיענוח.
"אני יודע... הרגשתי את זה באוויר... אני לא מבין למה לא חושדים... צריך לחקור את זה..."
"זה תלוי בממשלה, ואתה יודע את זה... אל תתחיל עכשיו לחשוב על רעיונות מטופשים...."
"אני רק מציין עובדה שאת לא יכולה להתכחש אליה... צריך לחקור את התופעה הזאת... מעולם לא אמרתי לך שאני עומד לעשות את זה..."
"אבל אני יודעת שזה מה שעבר לך בראש..."
"אל תכניסי לי מילים לפה, גלנה, כי גם אני י-..."
"טוב, אני מצטערת שאני חייבת לקטוע אותך," אמרה גלנה, "אבל אני חייבת להתחיל בשיעור." היא שלחה מבט לכיוון אורורה. אורורה לא שמה לב שהסתכלה עליהם כל השיחה, והסיטה מיד את מבטה בבושה.
"כן, נראה שגם אני צריך להתחיל ללמד..." אמר, בעת שגלנה נעלמת בין העצים.
"שיחה מרתקת, בהחלט מרתקת..." מלמל, והסתובב לכיוון הקטע, שהתאספה כבר בקבוצה.
"טוב, אז בשיעור הקודם התאמנו על לחימה בעת תעופה... טוב, אז לפני, שאני מתחיל את השיעור, בבקשה תשנו צורה..."
מכל עבר נשמעו קריאות; "שינוי- רמה ארבעים!", חוץ מאורורה, שקראה; "שינוי צורה, רמה שישים ואחד!" גם כאן הובילה על כל הכיתה.
בזמן שאמנדה בלום הוקפה בגלי מים, ואורלנדו אורטנו התכסה במערבולות אוויר מלאות באדמה (הוא היה מצוין גם באוויר וגם באדמה), התכסתה אורורה במים, אש, אוויר ואדמה.
כשאלה נעלמו, כנפיים בצבע של כל ארבעת הכוחות (גם הצבעים של הכנפיים היו בנויים על סוגי הקסמים בהם הפיה או הפוקס (פיה זכר) הכי חזקים.)
אורורה החלה מרפרפת בכנפיה. היא התרוממה בגובה של כמה מטרים מעל הקרקע.
אחריה עלו לאותו הגובה כל התלמידים.
"טוב, עכשיו... אורורה, את יכולה להדגים לנו קסם אש שאת מכירה?" ביקש המורה טומסון.
אורורה התרחקה כמה מטרים מהכיתה, עד שהתעופפה מעל העצים. באופק ראתה את האגם התכול שנמצא ליד טירתו הוורודה של סוציו טילו, אחד האנשים העשירים ביותר בממלכה, שהשתקפה במים הבהירים.
היא לחשה; "ציפור אש", וציפור מכוסה להבות התעופפה לכיוון האגם, עד שהפכה לעשן סמיך והתפוגגה באוויר.
"נהדר, פשוט נהדר!" חייך טומסון. "עכשיו, את יכולה להראות לנו גם לחש קרב?"
"אשל" אמרה, וענפים בוערים שלחו להבות והצליפו באוויר.
"מדהים, מדהים!" צחק.
בעת שפיה בשינוי צורה, הקסמים שלה הרבה יותר עוצמתיים. אך השינוי צורה לוקח זמן, ובעת תקיפה מפתיעה, בזמן השינוי יכולים לפגוע בך. לכן חשוב לחזק את הקסמים בלי שינויי בצורה.
פניו של טומסון הרצינו שוב, והוא אמר, שיערו החום מתעופף; "היום נלמד לחזק את מגן האש. ידיים לפנים- נהדר, אורורה! איזה מגן פנטסטי!- ולצעוק, 'טלסבי!' כן, מעולה אורורה! המשיכי ככה-..."
לאחר עוד כמה אימונים, בהם משי, חברתה הטובה ביותר של אורורה, הדליקה את עצמה לאחר שניסתה לשדרג את המגן שלה לכך שהוא יירה להבות לכל עבר, טומסון הכריז שנגמר השיעור.
אורורה לקחה את תרמילה, והחלה צועדת לכיוון ביתה.
4
"סבסטיאן, תתעורר. צריך ללכת לעשות קניות." אינדי ניערה בחוזקה ללא הרף את כתפו של סבסטיאן, שסרב לפקוח את עיניו.
הוא נהם נהמה, התכרבל קצת בתוך עצמו, התהפך לצד ימין ולאחר מכן חזר לצד שמאל, בזמן שמלמל; "עוד חלום אחד, סבתלוקי, עוד חלום אחד... אז אני אשתה את השוקו חם, כן מרשמלו, אני יודע..."
אינדי כבר מזמן הפסיקה לצחוק על חלומותיו הילדותיים של סבסטיאן. גם היא חלמה את אותם החלומות, אך פשוט לא בקול. כל אחד חולם על קצת יותר מעלה של כרוב לארוחת הערב.
"סבסטיאן..." היא ניערה קצת יותר חזק. הוא נחר נחרה עמוקה, ו והתהפך שוב על מזרן העלים שלו. "סבסטיאן!" הפעם היא צעקה.
הוא עדיין לא התעורר.
היא לקחה את מימיית המים, ושפכה כחצי מתחולתה על פניו.
סבסטיאן התעורר בצעקה, שנשמעה, בין ההתנשפויות שלו, כמו; "אני מצטער סבתא! אני באמת באמת באמת מצטער, הלזניית ירקות הייתה נהדרת!"
אינדי כבר לא יכלה לעצור את צחוקה.
לסבסטיאן לקח כמכה שניות בשביל להבין היכן הוא נמצא.
אינדי ידעה בדיוק מתי זה קרה, כי ברגע שהתגלית נכנסה לראשו של סבסטיאן, לחייו נצבעו בוורוד.
"אינדי!"
היא נשמה עמוקות, ואמרה, מוחקת את החיוך מפרצופה; "צריך לצאת. הסוחרים כבר בשוק. לפני שהמשמר יגיע לשם."
סבסטיאן הנהן, וקם על רגליו.
הם חצו את השלט; "כאן תוצב שכונה חדשה למען סג—ג ועושר לעירנו" והלכו לכיוון השוק.
אינדי מיששה את הסכין בכיסה האחורי.
רק ליתר ביטחון.
הם הלכו בין הדוכנים, עד שהגיעו ל- "ירקות ופירות". זה היה הדוכן היחיד בו היה אפשר למצוא ירקות דומים לטריים. לא טריים ממש, מתקתקים, עסיסיים וצבעוניים, כמו שאינדי זכרה בילדותה, לפני שהממלכה נכנסה לחוב ענק, לאחר המלחמה הגדולה נגד קסזיר, ממלכת הפיות, בה קנו נשקים רבים מפישקונס, ממלכת הדרקונים. טניור לא יכלה להחזיר את הכספים הרבים לפישקונס, (שהעידו על עצמם לאורך כל המלחמה שהם לא באף צד, ואף מכרו גם נשק לקסזיר), ונכנסה לחובות ענקיים, מעבר לסכסוך קל עם מוכרי הנשקים.
לא.
הירקות והפירות האלה היו כולם באותו גוון צהבהב מבחיל, והעלו אותו ריח ריקבון מבחיל.
היא אספה כמה לשקית, ושילמה למוכרת הזקנה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים נ.ב. לונה לאבגוד!!! Nameless
-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים מעניין ומעורר השראה Nameless
כתיבה זורמת וחלקה, דמויות מעניינות, גרמת לי חשק להמשיך לקרוא!
נ.ב.
אתה לא צריך ׳לעבד׳ את הסיפור. לפחות לדעתי
אני אף פעם לא בודקת מה שכתבתי לפני שאני מעלה,
וגם לא אחרי, כי אם אני קוראת שוב ושוב את הפרקים הקודמים,
מתעוררת בי הרגשה שעשיתי משהו לא נכון, או שהייתי צריכה לתקן את זה,
ובסוף אני מצטערת שבכלל כתבתי את הסיפור....
בקיצור, סיפור מעולה! מחכה להמשך ;)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-6 חודשים תודה רבה!! המשך יעלה בקרוב.... ואיו על הארי פוטר (ועל לונה לאבגוד) אור (ל"ת)
-
-
