מרץ הגיע. מישהו לא שמע אותי מברברת על מרץ, כמה שהוא מפחיד אותי?
יש לכם מזל.
איפה אני כרגע? על השטיח שלי, מוקפת בחיים שלי. ישנתי פה. לא הצלחתי לאגור מספיק כוח נפשי כדי לעבור למיטה. יש פה כל כך הרבה. לא יאמן כמה עולה על שטיח אחד, קטן ולבן.
אולי מישהו שם לב, אבל אין פה מקום. לא לסימניה.
כן, אני עוזבת. אני לא מצליחה לשלב בין השטיח שלי לסימניה. אני הופכת לפרודנס.
אני לא מתחרטת על כלום. עוד לא מאוחר מדי. כשיהיה, אולי אתחרט על הכל. קשה לי להאמין.
אני מקשיבה לזה דרך המחשב, כי דגוברט בתיקון, ואני חייבת את זה, בצורה עקיפה, לסימניה. גם את דוקטור הו. זכרונות, חיוכים, מחשבות שחלפו לי בראש בזמן מסוים, שמות לחצי מהחפצים שלי, תיעוד לעשרה חודשים קסומים. אנשים מקסימים (נגמלתי ברובי, אבל עדיין: אני כל כך מתכוונת לזה הפעם.). מחברת אחת, מחברת סימניה, עם כל הביקורות שלי בפנים, סיפורים, ביקורות לא גמורות, התחלות, משפטים אקראיים, דברים לזכור, קטעים חסרי פואנטה, ציורים של עיגולים, סופים (כמה שאני שונאת סופים.), כמה דמעות, עטיפה מיושרת היטב של שוקולד שאכלתי מתישהו, וכנראה ארבעים ושניים עטים שונים.
היה לי מדהים, באמת. ההחלטה הזו מתבשלת כבר כמה זמן, אבל לא האמנתי שאני אעשה את זה. כזו אני. לא מאמינה שאני אעשה את זה, ואז, באופן ספונטני לחלוטין, כורתת את הקשר. (כן, זה קיים. בעיה של העברית שהיא שפה מוגבלת ביטויית.)
תאריך חזרה משוער: 1 באפריל. מרץ יסתיים רשמית, ואוכל לנשום, להעיף דברים מיותרים מהשטיח שלי. מרות שאני עוזבת, זה זמני. אני אחזור, אני מקווה. אולי אחזור רק כדי לבשר על עזיבה סופית. הכל תלוי במה שעולה על השטיח שלי.
אתם יודעים מה מפחיד, חוץ ממרץ ומעובי העדשות של המשקפיים שלי? אני רשומה כבר עשרה חודשים, ולא לחצי על התנתק במחשב שלי אפילו פעם אחת. אני מפחדת ממה שיקרה אחר כך.
אם מישהו אכפת מזה שאני עוזבת, או כואב, אני ממש, ממש מצטערת. חסר לכם שאתם מאבדים את הדגים שלי.
אגב, יום הפאי שמח לכולם. לאיש הכי אדיר בעולם יש יום הולדת.
אם תראו ילדה מדלגת לה עם מזוודה שחורה כבדה וסוודר ירוק-לבן, סרוג ומכוער, מסתכלת למעלה לעננים, או למטה, לספר, מנסה להראות שלא ככה זה צריך להיות, ילדה מעופפת, תבואו ותגידו שלום. כי הם, אלו שם בחוץ בחיים האמיתיים, מנסים להוריד אותה לקרקע. לגרום לה להיכנע. להכניס אותה לעולם מהבוגרים. והיא לא רוצה ללכת.
היא לא מתכוונת ללכת, אבל לפעמים נראה שזה לא תלוי בה. היא רק צריכה מישהו לדלג איתו למרחק קצר. מישהו לקרוא איתו כמה שורות. מישהו לחלום איתו על הכוכבים.
https://www.youtube.com/watch?v=BRu-oEwA0Ec
