אנו נפלטים אל העולם הזה, קטנים וחסרי אונים, גדלים אל מציאות ברוטאלית של כסף ואינטרסים ושקרים ללא חוברת הוראות והדרכה יעילה. חלקנו מתמוטטים בדרך, חלקנו לא מצליחים לקום עוד. אלו ששורדים חלק מהמהמורות טוב יותר מסגלים לעצמם עור קשיח כדי להדוף פגיעות נוספות, אך גם הודפים אהבה וחיבה מאלו שנאלצנו לחשוד בכוונותיהם הכביכול נסתרות. אנו מוצאים עצמנו מרחפים בלימבו מנטאלי של התאכזרות פנימית ושיעמום מבני מיננו, רודפים אחר תענוגות קלוקלות ומיותרות ומשכיחים מעצמנו את הרגעים הפשוטים ואפופי הדימיון שכאבנו ליהנות בתור ילדים שטרם ספגו את הטינופת של העולם הזה וטרם השחירו את הפילטרים של הלב בפחם מרופט ומזוהם. אנחנו מתקלקלים מהר מדיי וחזק מדיי, אנחנו מאבדים תפיסה במציאות במה ראוי וחשוב באמת לחיינו, אנו נטפלים לפריטים שטחיים כמו חיצוניות ואופנה ותוכניות טלוויזיה והפרסומות שבין תוכניות הטלוויזיה ואנחנו מבזבזים המון כסף במקום להבין שלכסף אין משמעות אמיתית מעבר לזאת שטבענו בעצמנו כמה דורות אחורה. שכחנו מה זה לחיות באמת, מה זה לאהוב את הדברים הפשוטים, מה זה להכיל שיחה בלי מילים, מה זה להעריך אמנות תחושתית ולבכות בגלל שנגעו בסיבי ליבנו דרך עכבישי רשתיות עורקינו המדממים. אנחנו הולכים לאיבוד במבוך לא טבעי של קרבה מרוחקת, של שכחת החמלה ושל מגע מנוכר שכבר שכחנו שיכול להיות אחרת. אנו טובלים באגם המציף רגשות עמוקים בין תאי מוח שפושעים להרחיק ולדון אחד את השני לגלות. אנחנו נשארים לבד עם עצמנו, מתכרבלים לתוכנו ותוהים למה איש לא הבין אותנו כפי שמעולם לא הבנו את האחר דרך אי הכלת עצמנו. אנחנו נרדמים כשהמחשבה האחרונה בתודעתנו היא תקווה להתעורר מחובקים, גם כשההכרה הרודפת אותנו היא שאולי זה לעולם לא יקרה שוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
