החלטתי להקדים ביום את הנסיעה השבועית שלי למחנה יהודה. כל הדרך הייתי נחמד לאנשים, באופן קיצוני אפילו. חייכתי לזקנה אחת ברחוב. אמרתי שלום לאיזה חרדי מבוגר, סתם ככה, וכשהוא הביט בי בתמיהה, חייכתי אליו. הרגשתי נדיב וגדול מהחיים. גם עזרתי לאיזו אמא דתיה להעלות את העגלה במדרגות ליד עזורה. אני מסתדרת, היא חייכה, מה איתך, אמרתי. אנחנו לא רוצים לעשות לילד זעזוע מוח. ילדה, היא אמרה והקדירה פנים.
דבר ראשון נסעתי לדני ספרים וקניתי שלושה ספרים, שניים מהרשימה שלי ועוד אחד של ירון אביטוב שלא היכרתי קודם. הרגשתי שהכול טוב, לא רק בגלל שיש שמש נעימה ומלא מעלות באמצע החורף. פשוט היה משהו באוויר, משהו טוב, משהו חיובי, משהו שלם שלא יכול להישבר.
אחר כך פגשתי את דודי למרק שעועית בעזורה, והחמאתי לשבי ולגיא ששיחקו אותה בקליפ של הקמפיין תיירות לישראל. עזוב אותך, שניהם אמרו. חצי יום צילמו אותנו בשביל שניה וחצי בקליפ. לא, הייתם יפים, הייתם יפים.
מצאתי אפונה ירוקה בתרמילים אצל ההוא מול באשר מהגבינות. הדבר הכי טעים בחלק הזה של העולם. טריה טריה. אין, היקום אוהב אותי.
אצל המקלל שמוכר את התפוחים הכי יפים בשוק, ביקשתי שיחתוך לי חתיכה מהדלישס הצהוב שדודי אמר שהוא יותר טעים מהפינק ליידי. המקלל הסתכל עליי בשנאה, וסינן שתיכף הוא יחתוך לי חתיכה. צחקתי. איזה מסכן הוא. כל החיים שלו רק נאחס.
בסוף הלכתי להילל מגזימוף וקניתי אצלו קצת גולאש לתבשיל פול עם גולאש ושום שאני מתכנן כבר כמה ימים. הכנסתי את השקית לעגלה, והלכתי להסתפר.
דניאל מספר אותי מאז שאני הייתי בן שמונה והוא היה פרח ספרים אצל אבא שלו במספרה הקטנה בקרן קיימת. מסיינפלד למדתי שלא מחליפים ספר אף פעם. אני מקווה להוציא אותו לפנסיה, ומנסה להתעלם מהעובדה שבכל פעם אצלו אחוז השיער הלבן שנושר על הרצפה, גדל. רצינו לטוס לתאילנד אחרי פסח, הוא אומר והמספריים מפסיקים לחתוך את האוויר לרגע. אבל התברכנו. אשתי בהריון. וואה, שמחתי. הגדולה שלו בת שבע עשרה. איזה כיף לו. מגיע לו. כזה איש צנוע ומקסים.
לנהג המונית בדרך לתחנה המרכזית היה שעון יד ענקי. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו. הנהג היה נראה לי איש ממש נחמד. צחקתי איתו הרבה, ודיברנו על הילדים ועל העולם ועל השוק ועל שעונים ועל שענים חרשים ועל צלילות. כל זה בארבע דקות נסיעה. הוא אפילו לא רימה אותי בעודף, ובמקום 20 שקל וארבעים אגורות הוא רצה רק עשרים.
עליתי על מונית השירות למודיעין, ובאנחת רווחה וציפייה שלחתי יד לקחת את הספר שלי לנסיעה מהריצ'רץ' של העגלה של השוק.
לא היה ריצ'רץ'.
מזתומרת, אני זוכר בפירוש שהיה ריצ'רץ' לעגלה שלי. אולי הנחתי את הספר בתוך העגלה? פתחתי את הכיסוי והוצאתי בבילבול שקית עם קלמנטינות.
לא קניתי קלמנטינות.
אוי לא אוי לא אוי לא. זאת לא העגלה שלי. כלומר היא נראית כמו העגלה שלי אבל היא כל כך כל כך לא. יש בה קלמנטינות ותותים קצת מעאפנים ומלא כלים חד פעמיים ומגבות וחומרי ניקוי אבל אין בה לא את האפונה הירוקה בתרמילים ולא את הספרים שלי ולא את שלישיית בקבוקי הסיידר האלכוהולי שרציתי לשתות בשבת, ולא את הארטישוקים הדוקרניים והבשרניים ולא את הגבינות מבאשר והזיתים והעגבניות והחלבה והפינק ליידיז.
מעבר לחלון, חלפו במהירות הנופים המוכרים של 443 בדרך למודיעין. באייפון - אפס אחוז סוללה. חשבתי שאגמור את הספר של שייבון.
עכשיו לך תמצא עגלה של שוק ששכחת אולי שעתיים קודם באיזושהיא בסטה במחנה יהודה בירושלים ההולכת ומתרחקת, כשאתה במונית שירות מלאה אנשים זרים, בלי סוללה באייפון ובלי שום דבר ועם רצון הולך וגובר לעזוב את הכול, להתנצר ולרדת מהארץ.
האפונה שלי. הספרים שלי! ואני שלושים עמודים לפני סוף הספר של שייבון! הגבינות שלי! והסלמון הקצוץ שהבאתי מדוד-דגים ותכננתי להכין איתו את הקבב-סלמון-האלוהי עם הכוזברה והג'ינג'ר והקצת פלפל חריף והמרכיב הסודי.
ניסיתי לשחזר בזיכרון איפה הייתי לפני שהלכתי להסתפר אצל דניאל. אולי אצל המקלל? לא. אחריו קניתי חלבה. ואז קניתי בשר אצל הילל מגזימוף. והשקית עם הבשר כאן איתי, שארית יחידה מכל מה שקניתי. אולי העגלה אצל הילל.
שאלתי את חלל המונית אם יש למישהו סמארטפון. לפני כן כולם חייכו במבוכה כשקיללתי באלף אלפי חרפות ועזאזלים את הטיפשות והרחפנות שלי והביטו בי בחמלה מהולה באדישות. בסוף מישהו הציע לי את האייפון חמש שלו.
חיפשתי, גוגל, הילל מגזימוף קצב. מצאתי. התקשרתי. שמונה צלצולים. בסוף ענו. שאלתי, בידיעה שאין מצב, אם העגלה שלי אצלם.
כן, הם אמרו. אתה בא?
יש! יש! האפונה שלי! הרעדתי את המונית, וכולם צחקו.
ירדתי במבוא חורון ולקחתי מונית בחזרה לירושלים במחיר מופקע עם נהג שסיפר לי עם דמעות בעיניים על הקובה חמו שהוא אכל עכשיו. צחקתי הרבה, אפילו שהוא היה קצת ערס והיתה לי תחושה שלמרות שהוא ממש התרגש מהקובה חמו, ובנאדם שמתרגש מקובה חמו לא יכול להיות בנאדם לא טוב - שהוא איש לא כזה סימפטי. אבל לא היה איכפת לי.
הוא הוריד אותי באגריפס למטה כי היה פקק עד למעלה. רצתי להילל מגזימוף. הגעתי בלי נשימה והסתכלתי מסביב. עוד פחדתי שמישהו עבד עליי בטלפון.
העגלה שלי היתה שם, שלמה ובלתי מחוללת. האפונה שלי. הספרים שלי.
קניתי אצל עזורה מהמשקאות תמרהינדי עם שקדים, ונסעתי הביתה.
היה יום טוב.
****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה