אנחנו חושבים שאנחנו מבינים את חומרת הדבר. אנחנו ושבים שניתן לשכך את הכאב, שהכל עניין של זמן עד שזה עובר - בדיוק כמו פצעים מדממים על ברכיים של ילדים קטנים ופרחחים שנפלו וחושבים שסוף העולם הגיע כל כך מוקדם בשבילם. ואז מגיע הבכי ההיסטרי, ואנחנו, אשר עברנו את הגיל הזה, חושבים שזה מאחורינו. אנחנו נותנים לו לטבוע בנו. אנחנו לא בוכים בבשום מצב, אלא אם כן מדובר בחיים של אחרים, כי כך מוותר, כי כך שופכים את הכאב שמצטבר בנו לאט-לאט ובהדרגה.
אני לא מחדשת שום דבר, אני יודעת. אני רק צריכה להגיד שאנחנו באמת לא מבינים את חומרת הדבר. אנחנו לא מבינים את כמות הפגיעות שבאמת ניתן לספוג, אנחנו לא מבינים כמה אנחנו חלשים ופגיעים, כמה אנחנו חשופים לסכנה, וכמה שהגיל שמצטבר ונרשם הוא שום דבר מלבד הבדיחה של הזמן עלינו. אנחנו לא מזדקנים ונהיים חכמים יותר, אנחנו לא. אנחנו לא נהיים חזקים יותר. אנחנו לא חזקים ואנחנו לא מאושרים אף-פעם. אנחנו מתהלכים ברחובות ומחפשים מבט שיבין וחיבוק שינחם, אנחנו מחפשים איך להינצל. במועדון, באוטובוס, בחלומות הכי זוהרים, אנחנו ניצלים ומרימים אותנו ואנחנו כבר לא חייבים להמשיך להילחם בקרבות
אנחנו יכולים לזרוק לפח את הסכינים והחרבות, אנחנו יכולים להסיר את המגנים ולענוד פרחים על ראשנו
רק בחלומות אנחנו שם
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
