יש שני סוגים של אנשים בעולם להם שווה להקשיב: אלה שמטביעים את עצמם באמבטיה, ופסיכופתים אלימים. והשאר, טוב, השאר פשוט לא אומרים שום דבר מעניין.
צ'ארלי ידע זאת, ולעיתים קרובות היה בטוח שאף אחד לא ידע זאת חוץ ממנו. אבל זה לא היה נכון. האמת היא שכולם ידעו זאת, אבל כמעט ואף אחד לא הכיר בכך שידע זאת, חוץ ממנו. צ'ארלי השתייך לקבוצה השלישית, ושנא כל רגע.
צ'ארלי אהב לקרוא. הבעיה היחידה הייתה שמסיבות מובנות מאליהן, הוא היה נמנע במודע מכל סופר שלא היה פסיכופת אלים או שלא הטביע את עצמו באמבטיה. ליתר ביטחון, הוא העדיף שגם לא להתקרב לסופרים חיים. הדבר צמצם את המבחר שלו, והכריח אותו לקרוא את אותם הספרים, שוב ושוב. אבל זה לא הפריע לו יותר מדי, ולמרות שתמיד חיפש ספרים חדשים, אפשר לומר שהוא היה מרוצה. מהספרים, בכל אופן.
למען האמת, צ'ארלי היה כל כך מרוצה שמצא עבודה בתחנת דלק נטושה, מרחק של שעה וחצי של נסיעה מביתו, רק כדי שיהיה לו זמן לקרוא, רחוק ככל האפשר מכל אחד אחר. העבודה הייתה מקום נוח מאוד לקרוא בו: הוא היה יושב בין הרציפים על הכיסא האדום והמלוכלך מדיזל שלו, עם הידיים הורודות והמלוכלכות מדיזל שלו, לפעמים במשך שעות. הוא היה קורא ספרים בכל מיני צבעים, שגם הם, עם הזמן, הפכו להיות מלוכלכים מדיזל. אבל זה לא הפריע לו, כי ספר זה ספר, ומה זה משנה. לפעמים אפילו היה מסיים שני ספרים במשמרת. מדי פעם מכונית הייתה עוצרת לידו, ואז היה קם, מניח את הספר על הכיסא ומתדלק אותה עם כמה שפחות שיחה תוך כדי. כשהציעו לו טיפ היה מעמיד פנים שלא שם לב ומסרב לקחת, בעיקר כי לא האמין שהגיע לו. אפילו משכורת לא חשב שמגיעה לו, והוא נורא כעס על כך שבאמת צריך לשלם לבן אדם שיעשה את זה. אבל הוא בלע את זה ושתק, כי הוא מאוד נהנה לקרוא, ולמען האמת, גם כי הוא לא היה בטוח למה היה לו אכפת. שמונה שעות מאוחר יותר, כשכבר היה חושך, היה מעביר את הכרטיס שלו במכונה המיועדת לכך וחוזר לביתו, את כל השעה וחצי. למחרת הכל חזר חלילה. אפילו יום חופש אחד לא היה לו, והוא גם לא הרגיש שהוא צריך אחד.
אבל צ'ארלי ידע שהוא לא יוכל לעבוד שם לנצח, ועם כל הצער שבדבר, יום אחד יצטרך להיות היום האחרון שלו בעבודה. היום הגיע בסביבות אמצע ספטמבר, אחרי שכבר עבד שם מספר חודשים. הקיץ בדיוק נגמר, אבל הוא לא ידע את זה אז, לפחות לא עד שהנהגת של אחת המכוניות שתדלק אמרה שעומד לרדת גשם. הוא הסתכל לשמיים ואישר בליבו. אחרי שעזבה בלי להציע טיפ, הוא הרים את הספר והתיישב על הכיסא, ולאחר כמה עמודים שם לב שהוא גם מריח את הגשם. הוא תמיד אהב את הריח של הגשם הראשון, ובצעד אמיץ הניח את הספר והתחיל ללכת עד שעבר את סככת הבטון שכיסתה את התחנה. ואז הוא חיכה. הסניף וחיכה. אחרי מספר דקות, הרגיש את הטיפות.
צ'ארלי הביט למעלה, ואז למטה, ואז אחורה, שם ראה מכונית מגיעה לתחנה. כשהכניס את פית הדלק למיכל שלה שמע את הנהג הזקן מדבר. "איזה גשם, הא?" הוא שאל את צ'ארלי. צ'ארלי חייך ולא ענה, הרי הזקן יודע איזה גשם והוא לא צריך את עזרתו. לאחר מכן הגיעה מכונית נוספת, ואז עוד אחת, ואז מספר גדול יחסית של מכוניות שנכנסו לתחנה אחת אחרי השנייה, כאילו ניסו לברוח מהגשם. צ'ארלי הופתע, בדרך כלל אין מכוניות בתחנת הדלק, ועד כמה שידוע לו, גם לא בכביש. אבל הוא תדלק את כולן, ובזמן שעשה הזאת, שם לב שהריח השתנה, הפך למסריח. הוא חיפש את מקור הריח וגילה שהביוב הוצף. אבל הוא התעלם והמשיך במלאכתו עד שהגשם הפסיק ואיתו הריחות, שניהם, אז המכוניות נעלמו כלא היו והוא חזר להיות לבד. הוא התיישב בשביל להמשיך לקרוא, מתעלם מהביוב שאפף אותו, ועשה זאת עד סוף המשמרת.
כשצ'ארלי חזר לביתו, הוא הטביע את עצמו באמבטיה. לפעמים הוא רצה להפוך לפסיכופת אלים במקום, אבל מאחר וזה לא פשוט כמו שזה נשמע, הוא פשוט קיווה שזו אלטרנטיבה טובה מספיק, גם אם לא מושלמת. פתרון זמני, במילים אחרות, עד שהוא יוכל להתחיל עם הדבר האמיתי. הוא לא השאיר כלום, אפילו לא מכתב, אבל הוא ידע שאם היה משאיר, היו קוראים אותו כמו שלא קראו את צ'ארלי לעולם, למרות שאף אחד לא היה מודה בזה. כולם התגעגעו אליו, וקצת כאב להם, וזה קצת העציב אותו, אבל לא הרבה, אלא בדיוק במידה. זה גם קצת העציב את כולם, אבל לא הרבה, אלא בדיוק במידה, למרות שרובם חשבו שזה קצת יותר מדי. אבל מה הם כבר יודעים מהחיים שלהם.
ואז הם שמו מעל צ'ארלי אבן, והם כתבו עליה כל מני דברים, אבל שום דבר מעניין, וכשאנשים באו לבקר אותם בשבעה הם סיפרו כל מני סיפורים, אבל שום דבר מעניין, ונדמה היה ששום דבר שהם אמרו לא באמת היה מעניין. והם ידעו את זה, הם ידעו את זה טוב מאוד, גם אם לא הכירו בכך, לא בקול רם בכל אופן. והם הקשיבו, למרות שלא היה להם שווה, והם לא ידעו כלום, למרות שחשבו שכן, וכאב להם בדיוק במידה, וגם לצ'ארלי, אבל זה בסדר, כי גם אם זה לא באמת מעניין, זה הדבר היחיד שמשנה.
צ'ארלי ידע זאת, ולעיתים קרובות היה בטוח שאף אחד לא ידע זאת חוץ ממנו. אבל זה לא היה נכון. האמת היא שכולם ידעו זאת, אבל כמעט ואף אחד לא הכיר בכך שידע זאת, חוץ ממנו. צ'ארלי השתייך לקבוצה השלישית, ושנא כל רגע.
צ'ארלי אהב לקרוא. הבעיה היחידה הייתה שמסיבות מובנות מאליהן, הוא היה נמנע במודע מכל סופר שלא היה פסיכופת אלים או שלא הטביע את עצמו באמבטיה. ליתר ביטחון, הוא העדיף שגם לא להתקרב לסופרים חיים. הדבר צמצם את המבחר שלו, והכריח אותו לקרוא את אותם הספרים, שוב ושוב. אבל זה לא הפריע לו יותר מדי, ולמרות שתמיד חיפש ספרים חדשים, אפשר לומר שהוא היה מרוצה. מהספרים, בכל אופן.
למען האמת, צ'ארלי היה כל כך מרוצה שמצא עבודה בתחנת דלק נטושה, מרחק של שעה וחצי של נסיעה מביתו, רק כדי שיהיה לו זמן לקרוא, רחוק ככל האפשר מכל אחד אחר. העבודה הייתה מקום נוח מאוד לקרוא בו: הוא היה יושב בין הרציפים על הכיסא האדום והמלוכלך מדיזל שלו, עם הידיים הורודות והמלוכלכות מדיזל שלו, לפעמים במשך שעות. הוא היה קורא ספרים בכל מיני צבעים, שגם הם, עם הזמן, הפכו להיות מלוכלכים מדיזל. אבל זה לא הפריע לו, כי ספר זה ספר, ומה זה משנה. לפעמים אפילו היה מסיים שני ספרים במשמרת. מדי פעם מכונית הייתה עוצרת לידו, ואז היה קם, מניח את הספר על הכיסא ומתדלק אותה עם כמה שפחות שיחה תוך כדי. כשהציעו לו טיפ היה מעמיד פנים שלא שם לב ומסרב לקחת, בעיקר כי לא האמין שהגיע לו. אפילו משכורת לא חשב שמגיעה לו, והוא נורא כעס על כך שבאמת צריך לשלם לבן אדם שיעשה את זה. אבל הוא בלע את זה ושתק, כי הוא מאוד נהנה לקרוא, ולמען האמת, גם כי הוא לא היה בטוח למה היה לו אכפת. שמונה שעות מאוחר יותר, כשכבר היה חושך, היה מעביר את הכרטיס שלו במכונה המיועדת לכך וחוזר לביתו, את כל השעה וחצי. למחרת הכל חזר חלילה. אפילו יום חופש אחד לא היה לו, והוא גם לא הרגיש שהוא צריך אחד.
אבל צ'ארלי ידע שהוא לא יוכל לעבוד שם לנצח, ועם כל הצער שבדבר, יום אחד יצטרך להיות היום האחרון שלו בעבודה. היום הגיע בסביבות אמצע ספטמבר, אחרי שכבר עבד שם מספר חודשים. הקיץ בדיוק נגמר, אבל הוא לא ידע את זה אז, לפחות לא עד שהנהגת של אחת המכוניות שתדלק אמרה שעומד לרדת גשם. הוא הסתכל לשמיים ואישר בליבו. אחרי שעזבה בלי להציע טיפ, הוא הרים את הספר והתיישב על הכיסא, ולאחר כמה עמודים שם לב שהוא גם מריח את הגשם. הוא תמיד אהב את הריח של הגשם הראשון, ובצעד אמיץ הניח את הספר והתחיל ללכת עד שעבר את סככת הבטון שכיסתה את התחנה. ואז הוא חיכה. הסניף וחיכה. אחרי מספר דקות, הרגיש את הטיפות.
צ'ארלי הביט למעלה, ואז למטה, ואז אחורה, שם ראה מכונית מגיעה לתחנה. כשהכניס את פית הדלק למיכל שלה שמע את הנהג הזקן מדבר. "איזה גשם, הא?" הוא שאל את צ'ארלי. צ'ארלי חייך ולא ענה, הרי הזקן יודע איזה גשם והוא לא צריך את עזרתו. לאחר מכן הגיעה מכונית נוספת, ואז עוד אחת, ואז מספר גדול יחסית של מכוניות שנכנסו לתחנה אחת אחרי השנייה, כאילו ניסו לברוח מהגשם. צ'ארלי הופתע, בדרך כלל אין מכוניות בתחנת הדלק, ועד כמה שידוע לו, גם לא בכביש. אבל הוא תדלק את כולן, ובזמן שעשה הזאת, שם לב שהריח השתנה, הפך למסריח. הוא חיפש את מקור הריח וגילה שהביוב הוצף. אבל הוא התעלם והמשיך במלאכתו עד שהגשם הפסיק ואיתו הריחות, שניהם, אז המכוניות נעלמו כלא היו והוא חזר להיות לבד. הוא התיישב בשביל להמשיך לקרוא, מתעלם מהביוב שאפף אותו, ועשה זאת עד סוף המשמרת.
כשצ'ארלי חזר לביתו, הוא הטביע את עצמו באמבטיה. לפעמים הוא רצה להפוך לפסיכופת אלים במקום, אבל מאחר וזה לא פשוט כמו שזה נשמע, הוא פשוט קיווה שזו אלטרנטיבה טובה מספיק, גם אם לא מושלמת. פתרון זמני, במילים אחרות, עד שהוא יוכל להתחיל עם הדבר האמיתי. הוא לא השאיר כלום, אפילו לא מכתב, אבל הוא ידע שאם היה משאיר, היו קוראים אותו כמו שלא קראו את צ'ארלי לעולם, למרות שאף אחד לא היה מודה בזה. כולם התגעגעו אליו, וקצת כאב להם, וזה קצת העציב אותו, אבל לא הרבה, אלא בדיוק במידה. זה גם קצת העציב את כולם, אבל לא הרבה, אלא בדיוק במידה, למרות שרובם חשבו שזה קצת יותר מדי. אבל מה הם כבר יודעים מהחיים שלהם.
ואז הם שמו מעל צ'ארלי אבן, והם כתבו עליה כל מני דברים, אבל שום דבר מעניין, וכשאנשים באו לבקר אותם בשבעה הם סיפרו כל מני סיפורים, אבל שום דבר מעניין, ונדמה היה ששום דבר שהם אמרו לא באמת היה מעניין. והם ידעו את זה, הם ידעו את זה טוב מאוד, גם אם לא הכירו בכך, לא בקול רם בכל אופן. והם הקשיבו, למרות שלא היה להם שווה, והם לא ידעו כלום, למרות שחשבו שכן, וכאב להם בדיוק במידה, וגם לצ'ארלי, אבל זה בסדר, כי גם אם זה לא באמת מעניין, זה הדבר היחיד שמשנה.