פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 827 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים אתה בסך הכל דף! פוליאנה :-)
סתם משהו שכתבתי:)
"אתה בסך הכל דף! סתם דף! אז אני לא מוכנה שתסתכל לי ככה, במבט הלבן והסתמי שלך ותלעג לי! כי אני שווה הרבה יותר ממך! אתה שומע? הרבה יותר!" צעקתי והישרתי מבט מתגרה לדף הלבן שמולי בלי למצמץ.
הדף לא הראה שום סימן שהוא שמע או שומע או ישמע אותי בשלב כלשהו ורק שכב ושתק. כשהפנים שלו, אם בכלל יש לו כאלה שזה כשלעצמו מוטל בספק, שקטים וחסרי הבעה.
"אני רוצה שתיתן לי עכשיו רעיון לסיפור! אתה שומע? עכשיו!" צעקתי בפנים אדומות על הדף הלבן והמעצבן הזה שעדיין לא היה לי שמץ של מושג איך למלא אותו באותיות ואיך, למען ה', האותיות האלה הולכות להפוך למילים ברורות.
"טל? עם מי את מדברת?" נשמע הקול של שירי מפתח החדר.
"לא עניינך!" אמרתי בגסות והפניתי אליה מבט נרגז וכועס. שלא תפריע לי! אני באמצע שיחה חשובה ביותר! אפילו אם היא בסך הכל עם דף!
"זה דווקא כן ענייני! כי את צועקת חזק ואת עושה לי כאב באוזניים!" אמרה שירי בקול בכייני ויבבני.
אוף! למה האחות שלי כל כך מעצבנת? למה היא חייבת להפריע ולהתערב בכל דבר?!
"לא אכפת לי!" אמרתי בעצבים והמשכתי להישיר מבט לדף. אולי בסופו של דבר ימאס לו והוא יתחיל לעשות משהו במקום סתם לשכב ולשתוק.
"אולי אני יכולה לעזור." הציעה שירי ונכנסה לחדר בחיוך גדול שהראה שכל היללנות וההתבכיינות שלה הייתה בסך הכל הצגה.
"את לא." אמרתי בצורה נחרצת כשאני ממשיכה לנעוץ מבטים בדף. לא אכפת לי! בתחרויות מבטים אני דווקא ממש טובה ועם קצת מזל אני עוד אנצח אותו.
"אם מי דיברת בכלל?" שאלה שירי שעדיין לא הבינה את הרמז המאוד עבה שלי. לעוף מהחדר, אהמ, אהמ.
"עם הדף." השבתי בכנות למרות כל התשובות העוקצניות שעלו לי למוח באותו הרגע במחשבה שתשובה כנה אחת לא יכולה להזיק הרבה.
"חה! חה! חה!" פרצה שירי בצחוק והתגלגלה על המיטה שלי.
אז מסתבר שטעיתי, זה כן שינה משהו. "תסתמי!" צרחתי בעצבים וקפצתי מהכיסא בעמדת כוננות להחטפת מכות לאחיות מעצבנות.
"מה כבר עשיתי?" שאלה שירי בבהלה אבל היא עמדה מיד והפסיקה לצחוק.
כי אם אני מוכשרת בלהחטיף לאחיות קטנות מכות בישבן, היא מוכשרת בלברוח מאחיות גדולות וזועמות כדי לא לחטוף מכות כאלה.
"אפשר לראות את הדף? זה דף קסמים?" שאלה שירי.
ואז עלה לי רעיון וחייכתי אליה חיוך ערמומי ומרושע כזה, אבל שירי בסך הכל ילדה קטנה ככה שאני בטוחה שהיא לא הבינה שאני מתכוונת לעבוד עליה.
"כן! זה דף קסמים!" אמרתי בנימה המשכנעת ביותר שעלתה בדעתי. "ואני צריכה לכתוב עליו סיפור קסום! יש לך רעיון?" שאלתי ונפנפתי עם הדף מתחת לאף הגדול שלה שאותו תמיד דחפה לעניינים של אחרים כמו בפעם הזאת למשל.
"אבל אם זה דף קסמים, את לא יכולה לבקש ממנו שיכתוב לך סיפור בעצמו? זה מה שניסית לעשות, לא?" שאלה אחותי בתמימות.
לפעמים יש לה הברקות כאלה מעצבנות! נשכתי את השפתיים שלי והצמדתי את השיניים בכעס.
"כן, הוא אמור, אבל פשוט אין לו רעיון, את יכולה לתת לו?" שאלתי בטון הכי מתקתק שהצלחתי למרות שכבר הייתי בשיא העצבים.
"אולי תכתבי על נסיכות דיסני?" העלתה אחותי רעיון בשביל ילדה בת שלוש וחצי.
"לא." אמרתי בנחרצות ונענעתי בראשי לשלילה ומיד הרגשתי שיש צורך בהסבר כי שירי עמדה שוב להתחיל באחת ההצגות המרגיזות שלה. "יש כבר סיפור על נסיכות דיסני." אמרתי באריכות.
"ואני, כלומר הדף, צריך רעיון חדש, שעוד לא כתבו עליו." הבהרתי.
"אז אולי על בנות ים? או, או, אולי על פיות?" שאלה שירי בחיוך ענקי ומחיאות כפיים מתלהבות.
"אוף!" נשפתי אוויר ברעש.
האמת היא שזה דיי טיפשי שציפיתי מילדה בת ארבע וחצי לתת לי רעיון מספיק טוב לסיפור שאני צריכה לכתוב במסגרת עבודה לבית הספר. הייתי צריכה לדעת שלא יצא מזה שום דבר.
"אז אולי זה יהיה סיפור על נסיכה שחטף אותה דרקון?" המשיכה שירי להציע בלי לוותר. כנראה שהיא נסחפה כבר בשוונג ואי אפשר היה להשתיק אותה, אפילו לא עם פומפה.
"ואולי על עיר שעשויה כולה משוקולד?" היא הציעה בתקווה וליקקה את השפתיים שלה.
"ואולי על דרקונים? או, אולי על דובי פנדה? ואולי ג'ונגל באפריקה! כמו של מוגלי!" היא צעקה בהתלהבות וקפצה למעלה למטה וכמעט עשתה לי סחרחורת. "ואולי-"
"די!" צעקתי וקטעתי אותה באמצע לפני שסיימה לומר את הרעיון החדש והמטופש ללא ספק שעלה לה בתוך הראש הפצפון שלה. "כבר עשית לי כאב במוח ואני בטוחה שגם הדף מסכן נורא מכל החפירות שלך! פשוט תפסיקי ותלכי מכאן, אנחנו נסתדר לבד."
"את מעצבנת!" צעקה שירי כשדמעות עמדו לה כבר בעיניים. "ורק שתדעי שזה היה רעיון הרבה יותר טוב מכל הקודמים! ואני בטוחה שהדף שלך נחמד ממך פי אלף!" וסוף סוף היא יצאה.
יופי, קצת שקט. חשבתי. אבל לא לזמן רב. כי מיד בשניה שהיא יצאה המשכתי לצעוק על הדף. אבל הפעם בתוך הראש, שלא יחשבו שאני פסיכית וגם כדי ששירי לא תיכנס לחדר שלי שוב.
"אוף!" התרגזתי לבסוף. הדף ריק והמוח שלי ריק באותה המידה. מה עושים? מה עושים?
"שירי?" שאלתי בהיסוס כשנכנסתי לחדר המבולגן שלה.
שירי ישבה במרכז החדר כשהיא מוקפת במלא בובות שחלקן היו שלי וחלקן חדשות וחלק מתו ועברו לעולמן, ה' יקום דמן.
"מה את רוצה?" היא שאלה כשבעיניים שלה היה עדיין רמז לדמעות.
"אממ, אני רוצה לדעת, כלומר." תיקנתי. "הדף רוצה לדעת, (אוף זה כל כך מפגר! כל העמדת פנים הזאתי!) איזה רעיון היה לך."
"הוא באמת רוצה?" שאלה שירי ופתחה עיניים גדולות ונבונות.
"כן..." אמרתי במבוכה.
"אז קודם תגידי סליחה." אמרה שירי ונעצה בי מבט חזק.
השבתי לה מבט בחזרה. כבר אמרתי שאני טובה בנעיצת מבטים לא? "לא." אמרתי בתוקף.
"אז לא." אמרה שירי בשלווה וחזרה לשחק בבובות שלה. והפעם היא קלעה צמה לאחת הבובות החדשות, שרלוט, או טיאנה, או אריאל, או טינקרבל, או רפונזל, אחד מהשמות של הנסיכות בסרטים של דיסני, מה שבטוח בטוח.
"נו שירי! אל תהי כזאת!" התחננתי. כבר הייתי על סף ייאוש. הסיפור היה ליום שלמחרת אחרי שדחיתי את משימת הכתיבה כל השבוע וזה היה הצ'אנס האחרון.
"את אל תהי כזאת." השיבה שירי בשלווה ועברה להתעסק עם בובה אחרת בשיער לבן.
"אוף!" אני הולכת לשנוא אותה כל כך... חשבתי בכעס. "סליחה שירי." אמרתי בטון רובוטי.
"זה לא מכל הלב." אמרה שירי בחיוך שובב ועליז.
"סליחה מכל הלב." אמרתי בקול אפילו יותר רובוטי ממקודם.
"אבל-" התחילה שירי.
"אם תמשיכי לעצבן אותי תחטפי סטירה!" הזהרתי אותה.
"טוב, בסדר." מיהרה שירי להסכים כי אפילו היא, ילדה קטנה ומעצבנת בת ארבע שכמותה, הבינה שלא כדאי להתעסק איתי יותר מדי.
"אז הרעיון שלי הוא כזה, למה לא תרשמי את כל מה שאמרת ועשית עד שבאת לחדר שלי?" שאלה שירי.
"מה?" שאלתי, מופתעת.
שירי חזרה והסבירה את התוכנית שלה וכשסיימה עלה לי חיוך לפרצוף.
"אבל לא כדאי שתכתבתי שרצית להחטיף לי סטירה, אם אמא תקרא את זה היא תכעס עליך וחוץ מזה את לא באמת רצית נכון?" הזהירה אותי שירי.
התעלמתי מהשאלה שלה. "הסיפור הזה בכלל לא בשביל אמא." מחיתי. "אבל בסדר, אני לא אכתוב." הבטחתי. בכל אופן, לא למורה, תיקנתי בראש. אחרת אני בטח אחטוף בעצמי עונש ריתוק או משהו כזה.
"אז הרעיון הזה טוב לא?" שאלה שירי בחיוך כשהיא מלבישה את אחד הבובות, בן הפעם, בבגדים מכובדים.
"כן, מצוין." השבתי וגם אני חייכתי.
ואני מוכנה להישבע, ואתם יכולים לצחוק אם אתם רוצים, שגם הדף חייך באותו הרגע, חיוך לבן עם שיניים שחורות, חיוך של דף מאושר ושמח שסוף סוף התמלא במילים.
אז אולי זה לא הסיפור הכי טוב שיש והוא באמת לא מי-יודע-מה, אבל לפחות יש לי סיפור בשביל בית הספר, וזה מה שחשוב :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים זה כל כך מוכר Stingray
אני כל כך מכירה את הדיאלוג הזה עם הדף.
הוא רק יושב. ומביט. כל הזמן.
דפים זה נורא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים כן, הם ממש מעצבנים לפעמים. פוליאנה :-)
בעיקר כשאין השראה.
אבל כשיש, זה כבר סיפור (אהמ, סיפור:) אחר:)
ותודה:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים משעשע... רון.א
כתיבה יפה, זורמת. אהבתי את הרעיון שכל הפואנטה היא שאין פואנטה... אם אפשר להגדיר את זה ככה.
לפעמים דווקא הקטעים הללו הם הכי מוצלחים, בעיקר בגלל המקוריות.
שבת שלום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים תודה, אני לא יודעת אם זה מקורי, פוליאנה :-)
אבל פשוט ישבתי מול הדף ורציתי לכתוב ולא ידעתי על מה ובסוף זה מה שיצא:)
שבת שלום גם לך:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
