פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 300 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים החלילנית מהמלין אסנת
החלילנית מהמלין
מאת: אסנת אהרוני
היה הייתה שכונה צפונבונית עם מגדלי יוקרה, בתים פרטיים ופארקים, פנינת נדל"ן קפיטליסטית מאירת עיניים לתפארת מדינת ישראל, הלא היא שכונת תל-ברוך.
עם רדת החשיכה התקיימה בחוף ובחולות הסמוכים לו פעילות ערה של נערות עובדות – קורבנות עסקי סחר בנשים.
השכונה השקטה רחשה מיליוני עכברים, שניזונו משאריות מזון ושתייה שהשליכו הנשים ולקוחותיהן - במקום להעביר אותן למיחזור - בלילות טרופי חושים ונטולי אהבה.
דשנים ומעורפלי עיניים משרידי באנגים מזיקים שהושלכו על החוף ועל גבעות החול, התרוצצו בעלי החיים החמודים אנה ואנה והפחידו השכם והערב את התושבים הקבועים והארעיים במקום.
באחד האמשים מכוסי אבק ועכברים, החליטו כמה וכמה מתושבי הקריה המכובדה להתארגן על מנת להיאבק בפולשים. התיישבו בפאב השכונתי התוסס, שתו באדווייזר, הקפיצו טקילות, ערבבו ג'יין עם טוניק ופתחו בישיבה.
"גבירותי ורבותי", אמר רון דינאי, תת אלוף במיל. מיליטנט, שקיווה לעמוד בראש עיר-מדינה קפיטליסטית. "התכנסנו כאן הערב כדי למצוא פתרון למתקפת המכרסמים בעירנו."
"בהחלט הגיע הזמן", צייצה אצבעונית, שישבה על ספסל עץ מעוטר, מחובקת עם בן זוגה המכונף, "הרשו לי להזכירכם, שגם בעלי חיים קטנים יכולים להיות רשעים ואכזריים ביותר. כמו העכברה ההיא, שחטפה אותי כדי להרחיקני מאהובי ולהשיאני בכפייה לבנה המחליא."
"חידלי!" אמרה הפיה טובה. "אין זה נכון לעשות הכללות גזעניות שכאלה בחברה רב תרבותית. לפני שבועיים ראיינתי בתוכנית הבוקר שלי את עכבר העיר ועכבר הכפר, וכולנו התרשמנו שמדובר בברנשים חביבים ביותר!"
"אבל את החלאות מהשכונה צריך לסלק כמה שיותר מהר. אנחנו משלמים מיסים, לא? העם רוצה צדק חברתי!" הכריזה אצבעונית והניפה את זרועה הזעירה לאות הדגשה.
"אחותי, תירגעי," אמרה כיפה אדומה ויישרה את הצעיף האדום, שרכשה עם הצייד בטיול להודו. "אום שאנטי. נמסטה. זה לא טוב לקארמה ולאנרגיה הקוסמית!"
מלצרית חביבה הביאה למסובים מעדן מסקרפונה, שהכין שף הבית על פי מרשם מ"מיקי שמו אופה מהלב" בערוץ האוכל.
כיפה אדומה, בחורה טובה ומאותגרת קולינרית, עיקמה את אפה.
"מה קרה, כיפוש, למה את לא אוכלת?" שאלה הפיה טובה, "זה לא מאכל קרנבורי, ובהודו אוכלים מוצרי חלב."
"לא רק שיש כאן שומן טרנס רווי," ירתה כיפה אדומה, "יש לך מושג מה מעוללים כדי להפיק את אונס הפרות הזה בכמויות מסחריות? תגידו, חבר'ה, מה נסגר עם הישיבה הזאת?", פיהקה, "אתמול היה לי יום ארוך. הייתי בהפגנה נגד מדיניות הפרוות הרצחנית מול שגרירות סין ברחוב בן יהודה ובערב ראיתי את 'על עכברים ואנשים' בתיאטרון פרינג'. מחר מחכה לי ארוחת צהריים טבעונית עם כת הסייטן והפגנה נגד ניצול עובדי קבלן בשוק הסיטונאים. מה זה מתה לישון!"
"או.קי.," קרא דינאי, "נחזור לעניינינו. צריך להגיע להחלטה איך פותרים סוף סוף את הבעיה הזאת ולהביא את העניין להצבעה."
"הוא צודק," אמרה אצבעונית. צריך לגמור עם זה אחת ולתמיד. עכברים מעבירים מחלות והורסים כל דבר. בהמלין בגרמניה היו המון מכות עכברים. ידעתם שהם גרמו נזקים לחוטי החשמל בעיר? אני מוכנה לעשות לינק למי שרוצה."
"העניין ברור," פסק דינאי. "יש לי רעיון. תשמעו מה אני מציע..."
באחד הימים, כשתושבי השכונה המנומנמים ישבו איש תחת באנגו ותחת תאנתו, עצרה מונית רולס רויס קפיטליסטית שכורה בחריקת בלמים מול ביתו של דינאי. מן המכונית יצאו רגליים ארוכות עם נעלי עקב, ואחריהן בלונדינית שופעת בשמלת מיני קצרצרה עם מיפתח גדול מקדימה, כמו בכל סטריאוטיפ גרוע. בידה החזיקה נרתיק פלאים ובו החליל המפורסם בעולם.
"עשרה מטילי זהב, צן!" נשמע קולה מבעד לחלון של דינאי, המעוטר בעציצי גרניום.
"מה אמרת?"
"כמו אצל דוד גונטר. פה הכל כתוב. גם בריגיטה רוצה."
"פרויילן יקירתי," אמר דינאי, "אנחנו לא בסיפור אגדה של האחים גרים או של הנס כריסטיאן אנדרסן. מאיפה את חושבת שיהיו לי מטילי זהב, ועוד עשרה?!"
החלילנית קמה ממקומה, תפסה בכוח בעניבה של דינאי ואמרה: "לבריגיטה יש משכורת היברידית. חצי הולכת חשבון חשמל וחצי לחשבון מים. בריגיטה רוצה מה מגיע לה!"
"טוב, טוב..." אמר דינאי, כשהוא מנגב את מצחו במטפחת ומהרהר בכותרות "ישראל היום" ובוועדת החקירה שתוקם בעקבות הפרשייה.
יצאה בריגיטה לרחוב הראשי, שלפה את החליל המפורסם שירשה מהדוד וניגנה את "האריה של מלכת הלילה", שקרויה גם "נקמת הגיהינום מתבשלת בליבי", מאת וולפגנג אמדיאוס מוצרט מהאופרה "חליל הקסם."
שמעו העכברים את קול הנגינה הקסום ויצאו מכל הבתים, הביובים, החורים והנקבים של תל-ברוך. מכושפים ומזוגגי עיניים צעדו בעקבות הבלונדה ארוכת הרגליים, שקול נגינתה הילך בהם קסם.
צעדה בריגיטה עד שראתה את חולות הים. רצתה לצרוח: "אין סיכוי! עם נעלי עקב שלי?" אבל מטילי הזהב נצנצו בדמיונה וכשהיא ממשיכה לנגן, חלצה את נעליה והמשיכה לצעוד למים. כל עכברי העיר המסכנים - מהופנטים וחסרי כוח רצון - נכנסו בעקבותיה לים ובסופו של דבר מתו מטביעה (או מהרעלה אקולוגית, או משניהם).
יצאה בריגיטה מן המים, מיהרה לדינאי ודרשה ממנו את מטילי הזהב שלה בתוספת ריבית פיצויים על הנזק שנגרם לנעלי העקב הכסופות.
"שלושה קילומטרים הולכים עד מגיעים בחוף. זה לא אמרת בריגיטה!"
"אני בכלל לא מבין איך באים לעבודה על חוף ים עם נעלי עקב ולא עם טנגה, נעלי אצבע ובגד חוף שדיגמנה בר רפאלי," אמר דינאי. "יודעת מה? אני מוכן לקנות לך נעלי עקב חדשות, ובכך לסגור את התשלום על האירוע."
בריגיטה זעמה: "ככה לא סיכמנו. נעליים אפשר לקנות גם בדיוטי פרי. רוצה זהב שלי!"
"אבל בריגיטה יקירתי, עוד יקימו ועדת חקירה לבדיקת האירוע, ויאשימו אותי בשימוש לרעה בכספי הציבור על חשבון משלם המיסים ללא סעיף תקציבי ומתן קבלות על הוצאה מוכרת!"
"פה אתה לעשות תקרת זכוכית. תיכף מראה אדון מי זאת בריגיטה!" אמרה ויצאה, טורקת את הדלת בזעם עד שכל קירות הבית רעדו וואזת החרסינה השחורה של דינאי עם ציור הדרקון נפלה מהשולחן הגותי בסלון ונשברה לרסיסים.
שוב נעמדה בריגיטה ברחוב הראשי ושלפה את החליל. שערותיה סמרו, פניה היו סמוקות וידיה רעדו מזעם. מה תעשה כעת?
והנה, לפני שהספיקה להשמיע צליל ראשון -
הפתעה!
הנסיך של שלגייה הופיע והדביק לשפתיה נשיקה צרפתית עסיסית. שוביניסט חצוף. לפחות היה מבקש רשות!
לפני שנתנה לו סטירת לחי מצלצלת כפי שהגיע לו, סיפר הנסיך, ששמו ליאונרדו דה קפריו. לחבר טוב שלו, אלאדין, יש מערת קסמים מלאה באבנים יקרות ומנורת זהב עם ג'יני פטפטן שמגשים משאלות. פי מיליון יותר שווה מעשרה מטילי זהב עלובים!
אחר כך חילל לבריגיטה שיר רועים קטן עד שנשבתה בקסמו והסכימה להצעת הנישואין שלו.
בריגיטה ודה קפריו נישאו ברוב פאר והדר במלון "רנסנס" על חוף ימה של תל אביב. מאז הם חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה (חוץ מכמה מריבות פה ושם).
ומה קרה לנשים העובדות? אחרי שנודע להן איך הסתיימה פרשיית העכברים, נבהלו ועברו לדרום תל אביב, בשכנות לעובדים זרים מסודן ואריתראה.
ומאז ועד היום אין בחוף תל ברוך נערות עובדות,
אבל אין גם עכברים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה