החלילנית מהמלין
מאת: אסנת אהרוני
היה הייתה שכונה צפונבונית עם מגדלי יוקרה, בתים פרטיים ופארקים, פנינת נדל"ן קפיטליסטית מאירת עיניים לתפארת מדינת ישראל, הלא היא שכונת תל-ברוך.
עם רדת החשיכה התקיימה בחוף ובחולות הסמוכים לו פעילות ערה של נערות עובדות – קורבנות עסקי סחר בנשים.
השכונה השקטה רחשה מיליוני עכברים, שניזונו משאריות מזון ושתייה שהשליכו הנשים ולקוחותיהן - במקום להעביר אותן למיחזור - בלילות טרופי חושים ונטולי אהבה.
דשנים ומעורפלי עיניים משרידי באנגים מזיקים שהושלכו על החוף ועל גבעות החול, התרוצצו בעלי החיים החמודים אנה ואנה והפחידו השכם והערב את התושבים הקבועים והארעיים במקום.
באחד האמשים מכוסי אבק ועכברים, החליטו כמה וכמה מתושבי הקריה המכובדה להתארגן על מנת להיאבק בפולשים. התיישבו בפאב השכונתי התוסס, שתו באדווייזר, הקפיצו טקילות, ערבבו ג'יין עם טוניק ופתחו בישיבה.
"גבירותי ורבותי", אמר רון דינאי, תת אלוף במיל. מיליטנט, שקיווה לעמוד בראש עיר-מדינה קפיטליסטית. "התכנסנו כאן הערב כדי למצוא פתרון למתקפת המכרסמים בעירנו."
"בהחלט הגיע הזמן", צייצה אצבעונית, שישבה על ספסל עץ מעוטר, מחובקת עם בן זוגה המכונף, "הרשו לי להזכירכם, שגם בעלי חיים קטנים יכולים להיות רשעים ואכזריים ביותר. כמו העכברה ההיא, שחטפה אותי כדי להרחיקני מאהובי ולהשיאני בכפייה לבנה המחליא."
"חידלי!" אמרה הפיה טובה. "אין זה נכון לעשות הכללות גזעניות שכאלה בחברה רב תרבותית. לפני שבועיים ראיינתי בתוכנית הבוקר שלי את עכבר העיר ועכבר הכפר, וכולנו התרשמנו שמדובר בברנשים חביבים ביותר!"
"אבל את החלאות מהשכונה צריך לסלק כמה שיותר מהר. אנחנו משלמים מיסים, לא? העם רוצה צדק חברתי!" הכריזה אצבעונית והניפה את זרועה הזעירה לאות הדגשה.
"אחותי, תירגעי," אמרה כיפה אדומה ויישרה את הצעיף האדום, שרכשה עם הצייד בטיול להודו. "אום שאנטי. נמסטה. זה לא טוב לקארמה ולאנרגיה הקוסמית!"
מלצרית חביבה הביאה למסובים מעדן מסקרפונה, שהכין שף הבית על פי מרשם מ"מיקי שמו אופה מהלב" בערוץ האוכל.
כיפה אדומה, בחורה טובה ומאותגרת קולינרית, עיקמה את אפה.
"מה קרה, כיפוש, למה את לא אוכלת?" שאלה הפיה טובה, "זה לא מאכל קרנבורי, ובהודו אוכלים מוצרי חלב."
"לא רק שיש כאן שומן טרנס רווי," ירתה כיפה אדומה, "יש לך מושג מה מעוללים כדי להפיק את אונס הפרות הזה בכמויות מסחריות? תגידו, חבר'ה, מה נסגר עם הישיבה הזאת?", פיהקה, "אתמול היה לי יום ארוך. הייתי בהפגנה נגד מדיניות הפרוות הרצחנית מול שגרירות סין ברחוב בן יהודה ובערב ראיתי את 'על עכברים ואנשים' בתיאטרון פרינג'. מחר מחכה לי ארוחת צהריים טבעונית עם כת הסייטן והפגנה נגד ניצול עובדי קבלן בשוק הסיטונאים. מה זה מתה לישון!"
"או.קי.," קרא דינאי, "נחזור לעניינינו. צריך להגיע להחלטה איך פותרים סוף סוף את הבעיה הזאת ולהביא את העניין להצבעה."
"הוא צודק," אמרה אצבעונית. צריך לגמור עם זה אחת ולתמיד. עכברים מעבירים מחלות והורסים כל דבר. בהמלין בגרמניה היו המון מכות עכברים. ידעתם שהם גרמו נזקים לחוטי החשמל בעיר? אני מוכנה לעשות לינק למי שרוצה."
"העניין ברור," פסק דינאי. "יש לי רעיון. תשמעו מה אני מציע..."
באחד הימים, כשתושבי השכונה המנומנמים ישבו איש תחת באנגו ותחת תאנתו, עצרה מונית רולס רויס קפיטליסטית שכורה בחריקת בלמים מול ביתו של דינאי. מן המכונית יצאו רגליים ארוכות עם נעלי עקב, ואחריהן בלונדינית שופעת בשמלת מיני קצרצרה עם מיפתח גדול מקדימה, כמו בכל סטריאוטיפ גרוע. בידה החזיקה נרתיק פלאים ובו החליל המפורסם בעולם.
"עשרה מטילי זהב, צן!" נשמע קולה מבעד לחלון של דינאי, המעוטר בעציצי גרניום.
"מה אמרת?"
"כמו אצל דוד גונטר. פה הכל כתוב. גם בריגיטה רוצה."
"פרויילן יקירתי," אמר דינאי, "אנחנו לא בסיפור אגדה של האחים גרים או של הנס כריסטיאן אנדרסן. מאיפה את חושבת שיהיו לי מטילי זהב, ועוד עשרה?!"
החלילנית קמה ממקומה, תפסה בכוח בעניבה של דינאי ואמרה: "לבריגיטה יש משכורת היברידית. חצי הולכת חשבון חשמל וחצי לחשבון מים. בריגיטה רוצה מה מגיע לה!"
"טוב, טוב..." אמר דינאי, כשהוא מנגב את מצחו במטפחת ומהרהר בכותרות "ישראל היום" ובוועדת החקירה שתוקם בעקבות הפרשייה.
יצאה בריגיטה לרחוב הראשי, שלפה את החליל המפורסם שירשה מהדוד וניגנה את "האריה של מלכת הלילה", שקרויה גם "נקמת הגיהינום מתבשלת בליבי", מאת וולפגנג אמדיאוס מוצרט מהאופרה "חליל הקסם."
שמעו העכברים את קול הנגינה הקסום ויצאו מכל הבתים, הביובים, החורים והנקבים של תל-ברוך. מכושפים ומזוגגי עיניים צעדו בעקבות הבלונדה ארוכת הרגליים, שקול נגינתה הילך בהם קסם.
צעדה בריגיטה עד שראתה את חולות הים. רצתה לצרוח: "אין סיכוי! עם נעלי עקב שלי?" אבל מטילי הזהב נצנצו בדמיונה וכשהיא ממשיכה לנגן, חלצה את נעליה והמשיכה לצעוד למים. כל עכברי העיר המסכנים - מהופנטים וחסרי כוח רצון - נכנסו בעקבותיה לים ובסופו של דבר מתו מטביעה (או מהרעלה אקולוגית, או משניהם).
יצאה בריגיטה מן המים, מיהרה לדינאי ודרשה ממנו את מטילי הזהב שלה בתוספת ריבית פיצויים על הנזק שנגרם לנעלי העקב הכסופות.
"שלושה קילומטרים הולכים עד מגיעים בחוף. זה לא אמרת בריגיטה!"
"אני בכלל לא מבין איך באים לעבודה על חוף ים עם נעלי עקב ולא עם טנגה, נעלי אצבע ובגד חוף שדיגמנה בר רפאלי," אמר דינאי. "יודעת מה? אני מוכן לקנות לך נעלי עקב חדשות, ובכך לסגור את התשלום על האירוע."
בריגיטה זעמה: "ככה לא סיכמנו. נעליים אפשר לקנות גם בדיוטי פרי. רוצה זהב שלי!"
"אבל בריגיטה יקירתי, עוד יקימו ועדת חקירה לבדיקת האירוע, ויאשימו אותי בשימוש לרעה בכספי הציבור על חשבון משלם המיסים ללא סעיף תקציבי ומתן קבלות על הוצאה מוכרת!"
"פה אתה לעשות תקרת זכוכית. תיכף מראה אדון מי זאת בריגיטה!" אמרה ויצאה, טורקת את הדלת בזעם עד שכל קירות הבית רעדו וואזת החרסינה השחורה של דינאי עם ציור הדרקון נפלה מהשולחן הגותי בסלון ונשברה לרסיסים.
שוב נעמדה בריגיטה ברחוב הראשי ושלפה את החליל. שערותיה סמרו, פניה היו סמוקות וידיה רעדו מזעם. מה תעשה כעת?
והנה, לפני שהספיקה להשמיע צליל ראשון -
הפתעה!
הנסיך של שלגייה הופיע והדביק לשפתיה נשיקה צרפתית עסיסית. שוביניסט חצוף. לפחות היה מבקש רשות!
לפני שנתנה לו סטירת לחי מצלצלת כפי שהגיע לו, סיפר הנסיך, ששמו ליאונרדו דה קפריו. לחבר טוב שלו, אלאדין, יש מערת קסמים מלאה באבנים יקרות ומנורת זהב עם ג'יני פטפטן שמגשים משאלות. פי מיליון יותר שווה מעשרה מטילי זהב עלובים!
אחר כך חילל לבריגיטה שיר רועים קטן עד שנשבתה בקסמו והסכימה להצעת הנישואין שלו.
בריגיטה ודה קפריו נישאו ברוב פאר והדר במלון "רנסנס" על חוף ימה של תל אביב. מאז הם חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה (חוץ מכמה מריבות פה ושם).
ומה קרה לנשים העובדות? אחרי שנודע להן איך הסתיימה פרשיית העכברים, נבהלו ועברו לדרום תל אביב, בשכנות לעובדים זרים מסודן ואריתראה.
ומאז ועד היום אין בחוף תל ברוך נערות עובדות,
אבל אין גם עכברים.
נכתב לפני 11 שנים ו-9 חודשים
מאת: אסנת אהרוני
כשהגיעה לעצי המיכנף נאה בתחילת הרחוב, שבעונה זו של השנה משירים מרבד צהוב על המדרכה, ועלי הפרופלור שלהם לא יבשים לגמרי ולא דואים ממש טוב כפי שהיא אוהבת, ולא היה לה עכשיו זמן להשליך לאוויר וגם לא על אף אחד כדי לראות אם הם מסתובבים, חשבה אפרת: "בחיים, בחיים אני לא יוצאת יותר מהבית בשנייה האחרונה, אפילו שאני גרה עשר דקות מבית הספר, חמש בריצה מהירה, בעיקר כשאני טסה בהפסקות להביא את האטלס ששכחתי, שאיתי לא יצעק עלי בשיעור גיאוגרפיה."
"בריונות הטמטום חוגגת כאן!" נזכרה באחת הפנינים של המורה איתי ובעטה בפחית אדומה-לבנה של קוקה קולה, שהפריעה לה ללכת-לרוץ-לעוף למעבר החצייה ברחוב רידינג. עוד מעט תראה את בית ספר אליאנס, החורשה שהיא אוהבת עם גן המשחקים, והאוטובוסים, שעומדים לצאת למדבר יהודה.
היא ניסתה לדמיין שהרגליים שלה הן גלגלי מכונית, שנוסעת מאה עשרים קמ"ש, או אולי כנפיים של ציפור, כמו בבלט של לידיה. לפעמים הייתה מנתרת ברגליים פשוקות בבית או ברחוב, כאילו היא מדלגת מעל קורה כמו רץ משוכות, כדי להרגיש ציפורית משוחררת נטולת דאגות. בלי מבחנים בלי שיעורי בית בלי דוחות מעבדה בלי שרטוטים בעפרונות HB, בלי לספור קלוריות בלי לחשוב למה יום אחרי שאמר לה "יקרה שלי, יקרה שלי!", התבונן בה בעיניים כועסות, כאילו הרגה מישהו או משהו. בלי.
האוטובוסים של שכבת י' עמדו לצאת לטיול בשעה שבע וחצי. היא קבעה להיפגש עם ליאורה וניבה ליד שער בית הספר, מול החורשה, עליה נהגו לצפות החלונות הארוכים של הכיתות וגם עיניה, כשהיא נזכרת בחיים נחמן ביאליק, שהתבונן מחלון בית המדרש על העצים, הפרחים והציפורים, קצת ימינה מהשביל שמוביל למרכז עם הקיוסק של עזרא, הפלאפל של מוסא וקולנוע רמת אביב.
איפה ליאורה וניבה? לא הגיוני שהן מחכות בכיתה. אולי הטיול בוטל? ואולי - כמה אופייני - לא שמעה את השעה הנכונה ופספסה את האוטובוס? שמיעה סלקטיבית? איפה החברות שלה, לכל השדים והפיות?!
שני תלמידים מכיתה י"א החליפו אקורדים ל- The House of the Rising Sun"". היא נזכרה
ב "שיר לשלום", שרקדה עם הכיתה בטקס הסיום באולם בר שירה, וגם באחיה, עמי, שתרגם לה את "Hotel California". לא כי לא יכלה להבין את השיר, אלא מפני שכל כך אהב אותו. הוא היה יושב ומתרגם עבורה מילה מילה, שורה שורה, כשהוא מדליק ומכבה את הטייפ במין עצב תהומי, שגרם לה לרצות למות.
"מלפני לידתי ומאחרי מותי/ דמע ונוגה, דם וזהב," חשבה אורי צבי גרינברג בניסיון לא מוצלח להרגיע את עצמה, "דמע ונוגה, דם וזהב. דמע ונוגע, דם וזהב... דמע ונוגע דם וזהב... אינטגרל של איקס בריבוע שווה איקס בשלישית חלקי שלוש."
מתמטיקה? או קיי, מצבי חמור. ממש רבע לאישפוז, חייכה לעצמה בעגמומיות.
עדיין לא ראתה אף אחד מהשכבה על מדרגות בית הספר או בבניין או בכיתות. אבל -
"קובו!"
"היי, אפרת, איחרת לאוטובוס?"
"אני? עוד לא שבע וחצי!"
"נכון, אבל האוטובוסים יצאו מכאן בשעה שש וחצי!"
"מה? פערה עיניים תמהות "How Come? "
"לא נורא, גם אני התבלבלתי. טעות, טועים, טעינו."
*****
לאן נעלמו הילדים מכיתות ד'? חשבה אפרת, מנסה להסדיר קצת את נשמתה. המורה איילה ביקשה שנבוא מוקדם כדי שתוכל לספור אותנו לפני הטיול ליער בן שמן איזה שם מוזר למקום למה קוראים לו ככה טוב שלא שכחתי להביא תיק קטן עם סנדוויץ' ותפוח במקום לסחוב את כל הספרים והמחברות אין דבר אני אספיק ללכת לשירותים התווית במכנסיים דוקרת הייתי צריכה להוריד אותה אתמול אולי הם יצאו מתי מפסיקים להיות כזו חבילהלית כמו בסיפור על חנה'לה וקרשינדו....
"חנהל'ה, חלמננל'ה, שובי מכוכב החלומות!" נזפה בעצמה ציטוט מהסיפור השבועי לילד ברדיו. כמה אהבה לשמוע את הסיפור הזה בהמשכים. בסוף ביקשה שיקנו לה את הספר , כדי שתוכל לקרוא אותו כמו שצריך.
אוי, הנה ארנון. למה דווקא הוא?
"אהלן, איפה הכיתה שלנו?" שאלה בחיוך של אין לי ברירה.
"איפה איילה?" השיב שאלה על שאלה וזז באי נוחות.
"והאוטובוס, והילדים?" הוסיפה אפרת.
"לא יודע," ענה, ממשיך לזוז באי שקט אופייני. אחר כך התיישב.
" אני יוצאת לשאול מישהו מה קורה עם האוטובוס". אמרה, מקווה להיפטר מנוכחותו.
"תעזבי. בסך הכל טיול עלוב," רטן, והיא חשבה: האידיוט הזה לא יכול להיות כמו כולם אפילו בטיולים. שום דבר לא בסדר בשבילו. איך הוא יכול להיות כל כך בטוח שהטיול עלוב?
"אני יוצאת לשאול מישהו," אמרה וקמה ממקומה.
"בסדר, אבל אני נשאר כאן. אולי יבואו לחפש אותנו."
היא יצאה. הכיתות הסמוכות היו ריקות. המזכירה נזפה בה. האוטובוסים יצאו לדרך לפחות חצי שעה לפני כן.
בדרך לכיתה נזכרה אפרת איך נאלצה פעם לבקר בביתו של ארנון על פי בקשת המחנכת. שניהם היו חברים בוועדת הקישוט של ד'1, והכינו שרשראות לסוכת בית הספר יחד עם אימא שלו.
ארנון גר ברחוב רידינג בבניין הכי גבוה באזור. שתים עשרה קומות, מעלית, אינטרקום וכפתורים בולטים אדומים. כמעט בחיים לא ראתה בניין כל כך גבוה, אפילו שידעה, שהוא יותר נמוך מהבורסה ברמת גן, עשרים ושלוש קומות, וגם ממגדל שלום, שזה שלושים וארבע קומות, והיא הייתה שם אז היא יודעת, ושעל הגג שלו יש מצפה ומשקפת, שרואים איתה את כל תל אביב. אךךך, איזה נוף, בעיקר כשהשמש שוקעת...
תמיד כשאפרת עברה על יד הבניין של ארנון, נהגה ללחוץ מהר על כל כפתורי האינטרקום הבולטים והמפתים בכניסה, עד שמישהו היה צורח מאחורי לוחית הברזל המחוררת "מי זה, תפסיקו!" והיא הייתה בורחת בריצה. ברור שהקפידה לא לספר על כך לארנון או לאימא שלו - מי יודע אם לא צלצלה אצלם פעם או פעמיים - מה עוד שהיו כל כך נחמדים אליה ואפילו כיבדו אותה בוופלים ומיץ תפוזים וגם קצת בייגלה.
ביום שישי במסיבה אצל אמציה, החליטו ילדי הכיתה לשחק אמת או חובה. כששאלו את ארנון את מי הוא אוהב, לחש למרב באוזן.
"לא שמעתי," רטנה מרב, " תגיד בקול רם, מה אתה מתבייש?
אפרת!"
תנוכי האוזניים הסמיקו.
אפרת נשמה עמוק, נכנסה לכיתה ואמרה בייבושת: "האוטובוסים של כיתות ד' יצאו כבר ליער בן שמן. היער היחיד שתוכל לראות כרגע זה העצים של 'שבט אביב' ליד הבית ספר."
ארנון צחק: "לזה את קוראת יער? סתם חורשה עלובה. אם היית רואה את יערות הגשם! את יודעת מה זה בכלל? הייתי שם בטיול. תשמעי..."
תמיד הוא אוהב להשוויץ בכל מיני דברים, חשבה אפרת. יכול להיות שהוא באמת יודע דברים, אולי הוא אפילו חכם, אבל אף פעם אי אפשר לדעת אם הסיפורים שלו זה על באמת.
אחר כך שאלה את עצמה ממתי ילדים שובבים שמפריעים בכל השיעורים ותמיד מוצאים אותם מהכיתה, אוהבים ילדות שרוקדות בלט ומנגנות בפסנתר. לא כל יום תופסים את ארנון במצב רוח נחמד, פחות או יותר, שלא להגיד נורמאלי.
*****
"מה נעשה? הודיעו שמי שלא הולך לטיול צריך להשתתף בחזרות לטקס", נזכרה אפרת.
"אני לא מתכוון לחזור עכשיו הביתה. זה רחוק לי. אם את רוצה, תישארי כאן" אמר קובו.
אפרת הרהרה, למה לא, בעצם? קובו לא יפגע בי במעשים, לעומת זאת, הוא די פגע בי במלים. אני מתכוונת לטפל בזה, בעיקר שהוא כרגע נטו, בלי פוזות וחברים.
"שמע,", אמרה והתיישבה, "אני רוצה לנצל את ההזדמנות של פורום מכובד זה ולברר איתך משהו."
"מה?" שאל, מתבונן בה בעיניו הכחולות והמעורפלות, שלא שיקפו אפילו במקרה את הציונים הגבוהים שהוא מקבל.
"למה אתה קורא לי אפ?"
"למה לא? קוראים לך אפרת, נכון? זה שם חיבה." הניד בראשו, לא מבין.
"אבל אמרתי לך לפחות פעמיים, שאני שונאת את השם הזה. לא אפ ולא נעליים. חוץ מזה - שם חיבה זה סוג של קירבה. לא לכולם אני מרשה לקרוא לי ככה."
"אבל," אמר קובו בקול מהורהר, "כמעט לכל הילדים בכיתה יש שמות חיבה: קוקה, נוני, מיכי, טיטי..."
*****
על כל שולחנות הכיתה רשמה טיטי שיר בטוש שחור. אחר כך עלתה על אחד מהם בנעלי האדידס הלבנות שלה עם הפסים האדומים, סקרה את מעשה ידיה בהטיית ראש וטלטלה את הקוקו שלה בהבעה מרוצה.
"מה זה?" שאלה אפרת.
טיטי ירדה מהשולחן.
"השיר הכי יפה בעולם!"
"אי אפשר למחוק."
"מה פתאום למחוק? זה בכוונה. שכולם יקראו."
"לא מכירה אותו. תשירי לי?"
"בטח." ענתה הנערה, שמאלנית בתחילת דרכה, שאהבה את כל ספריו של עמוס עוז, אפילו אם היו עם כתב צפוף בפורמט צהוב וישן
ושרה את השיר הכי יפה בעולם -
"בית הערבה".
*****
אפרת טלטלה את רגליה בעצבנות: "נכון, להרבה ילדים בכיתה יש שמות חיבה מקובלים, אבל אני חושבת שגם שם חיבה צריך לאשר. בכל אופן, אם בעלת השם מתנגדת צריך לכבד את דעתה, אחרת השם הופך מדבר נחמד לעניין מעצבן ומעיק.
זוכר מה עשה המורה דני בשיעור הראשון? אחרי שהציג את עצמו – 'אני המורה שלכם לספרות, שמי דני וכך תקראו לי' – עבר מתלמיד לתלמיד ושאל: 'איך קוראים לך, מה שם החיבה שלך, אפשר להשתמש בו?' הוא ביקש אישור. אני התנגדתי. ובאמת, מעולם לא פנה אלי בשמות חיבה."
"מצטער, לא חשבתי שזה מפריע לך כל כך" הודה קובו.
"אז טעית. מה שבאמת מרגיז זה העובדה, שביקשתי שלא תעשה משהו, וחזרת ועשית את זה כאילו למילים שלי אין ערך."
"אז לא לקרוא לך ככה?"
"דיברתי בצורה ברורה, לא?"
"מבטיח."
הם לחצו ידיים כדי לאשר סופית את ההסכם.
כבר חלפו שעתיים, אבל נדמה היה כאילו הבוקר רק התחיל. אפרת ניצלה את ההזדמנות לשאול שאלות, שתמיד סקרנו אותה מסיבות אנתרופולוגיות:
"תגיד -
למה קוראים לך קובו ולא יעקב? ככה קראו לך כשנולדת?"
"לא, אבל העדפתי."
"איזה מקצועות מוגברים בחרת?"
"מתמטיקה ופיסיקה."
"אתה חבר של שרון?"
"לא, אנחנו רק ידידים טובים שלומדים למבחנים ומכינים יחד שיעורי בית."
"איך זה יכול להיות, שיש לך עיניים מעורפלות וציונים כל כך גבוהים?"
"מה?"
"עיניים מעורפלות וציונים גבוהים," חזרה אפרת.
קובו התבונן בה בעיני התכלת המימיות שלו וחייך: "נכון, באמת אומרים לי לפעמים שהמבט שלי קצת מטושטש. אבל זה לא בגלל שאני לוקח סמים או משהו. הטשטוש טבעי."
"באמת"?
"כן. המחשבות שלי מגיעות באופן טבעי לכאלה מקומות, שנראה לי שבחיים לא אצטרך שום חומר כימי."
"שמע, הרגעת אותי עכשיו."
"באמת?"
"באמת."
יצא יפה ממתקפת היציאות באין כניסה שארגנתי לו במסגרת פינת הכה את המומחה, חשבה אפרת.
שוב לחצו ידיים, הפעם בהבעה שובבה. אחר כך אמרו ביחד "טוב שפספסנו את האוטובוס ויכולנו לדבר,"
ואפרת חשבה, אולי גם לי יש בגוף משהו כימי טבעי כזה כמו סמים, שגורם לי לעוף כמו קובו.
נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים
