פרק 16.
התיישבתי על המיטה המבולגנת שלי שעדיין לא טרחתי לסדר ודפדפתי ברומן שקים השאילה לי בלי לקרוא אותו באמת.
"איים! חה!" מלמלתי לעצמי ככה שאם מישהו היה מצמיד את האוזן שלו לדלת החדר שלי הוא יכל לחשוב שהשתגעתי.
"קייל לא איים! קייל הוא החבר הכי טוב שלי ו..." אבל נאלצתי להודות גם ביני לבין עצמי שהמעשה של קייל ממש לא מצא גם חן בעיני.
"פעם הוא לא היה עושה את זה..." אמרתי בשקט וליטפתי את הכרית שלי בהיסח הדעת. "אולי הוא פשוט התגעגע אלי כמו שאני אליו?" שאלתי את הקירות שכמובן לא סיפקו לי שום מענה ורק בהו בי בדממה ריקנית. צלצול של טלפון נשמע והוסיף פס קול למשפט המייסר שאמרתי בקול שקט.
"ולמה הוא לא ענה לטלפון בבית שלו? הוא תמיד עונה! ולאן הוא נעלם כל הזמן הזה? האם הוא באמת היה חולה או ש-"
"אמה טלפון!" הצעקה של אמא הפסיקה את המונולוג העצמי שלי ואני קמתי באי רצון.
"מי זה?" שאלתי כשהייתי כבר בחצי הדרך לסלון.
"קייל!" השיבה אמא בצעקה.
מהירות הצעדים שלי הכפילה את עצמה כמו גם הלב שלי שהתחיל לפעום בסדרה מחודשת ומהירה הרבה יותר של פעימות. 'יש בינינו ממש קשר טלפתי אה?' חשבתי לעצמי בחיוך תוך כדי.
"הלו?" מלמלתי בהתרגשות לתוך השפורפרת.
"אמה?" נשמע הקול המהמם של קייל. "מה דעתך לבוא אלי הביתה היום?" הוא שאל בטון קליל.
השאלה נחתה עלי במפתיע ובמשך חמש שניות עמדתי המומה עם השפורפרת רפויה בתוך כף ידי.
"אמה?" שאל קייל בהיסוס משלא נתתי לו תשובה.
"אתה באמת מזמין אותי לבית שלך?" שאלתי ברגע שההלם דעך ואפשר לי דבר. אומנם אני וקייל חברים, אבל הוא עדיין לא הזמין אותי לבית שלו ותמיד נפגשנו במקומות ציבוריים כמו קניונים, קולנוע, בתי קפה וכאלה.
"כן! מה כל כך מפתיע בזה?" הוא שאל בטון מחייך.
"כלום. פשוט..." אמרתי ולפתע כבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לבוא אליו...
"אז את באה?" שאל קייל שוב.
"מתי?" שאלתי.
"עכשיו, עוד מעט, מתי שנוח לך." הייתה התשובה.
"היום?"
"כן."
"אתה רציני?" שאלתי שוב.
"כן! מה כל כך לא מובן בזה?" ולרגע הסתנן לקולו הטון החדש, המאיים, זה שהשתמש בו כדי להרתיע את הילדים מכיתה ז'.
"אני צריכה לשאול את אמא שלי..." השבתי חלושות.
"בסדר, אני מחכה." הוא אמר כשהקלילות הישנה חוזרת לקולו וגורמת לי לתהות אם לא דמיינתי את השינוי.
"אמא! את מרשה לי לבוא לקייל היום?" שאלתי בצעקה שהדהדה על פני הסלון.
"אני מצטערת. אולי מחר, אבל היום את צריכה לשמור על התאומים כי יש לי ישיבת צוות בערב." השיבה אמא בטון ענייני ורציני להחריד.
"אבל אמא!" מחיתי בעצבים. "למה קים לא יכולה לשמור עליהם? היא כבר מספיק גדולה!"
"זה לא נושא לוויכוח." אמרה אמא בטון המלאכותי שלה, זה שהיא משתמשת בו בעיקר בעבודה.
"אוף!" רטנתי בשקט אבל ידעתי שכל מה שאני אגיד עכשיו לא ישכנע אותה לנהוג אחרת ולכן נמנעתי מוויכוח שהתוצאות שלו ידועות לראש ושהן לא יהיו לטובתי.
"אני מצטערת קייל." מלמלתי אל השפורפרת מזווית הפה. "אבל אני לא יכולה לבוא אליך היום. אני צריכה לשמור על האחים הקטנים שלי..."
"אין בעיה." אמר קייל למרות שיכולתי לשמוע שהוא מתנשף בתסכול וגם, אם חידדתי את האוזן יכולתי לשמוע אנחות דומות המפוזרות על פני החדר.
"קייל?" שאלתי בהיסוס.
"כן?" שאל קייל בטון זהיר.
"אתה לבד בבית?"
"כן, למה?" שאל קייל ואני הרגשתי, לא ידעתי, שיש משהו שהוא מסתיר ממני ולא מספר לי את האמת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
