אני יודעת שזה שוב קטע נורא חלש שלי, והסיבה היחידה שאני מפרסמת אותו היא שאתמול בערב בדיוק הייתי בכוננות בבסיס שנמצא חמש דקות ממקום נפילת הגראדים בב"ש.
אירוני איך שדווקא במקרים כאלו אני רואה כמה התמונה באמת יפה.
קצת אחרי כל ההלומות וההבזקים הם נעמדו באמצע המדבר הקפוא וחיכו.
היא הרימה אליו מבט רועד וחייכה קלות.
הבזק של לבנה השתקף בעיניים הכחולות,שניות ספורות לפני שהוא צעד קדימה והצמיד אותה אליו בחוזקה. לוחש אל תוך שיערה שיהיה בסדר.
דווקא בין החול והלהבות הם אהבו כמו שלא אהבו מעולם.
הם עמדו כך שניות,אולי ימים. כמו גוף אחד בצבע הזית;היד הימנית הידקה את אחיזתה בנשק,והיד הפנויה הידקה את אחיזתה בגף הרועד.
ידו האחת אוחזת בחיים,והשניה במוות.
האדמה הרועדת והעיר שעולה באש,מתגמדים עד ליצירת תפאורה חסרת חשיבות,כשהעיניים הכחולות מבטיחות שיהיה בסדר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה