לבנה אדומה - חלק שני - / The Wolf
הנער ברח במצוות אביו החורג ליער לפני שהחיילים הגיעו לכפר. הוא שמע את זעקות הכפריים וראה את האש העולה מן הבתים אך הוא לא הפסיק ללכת בימים, תופס מחסה בין העצים העבותים וישן בלילות תחת שמיים שחורים. אמו מתה בלידתו, היה זה יום חורפי וגשום לפני שש-עשרה שנים. סערה ארוכה ליוותה את לידתו הקשה, אביו ברח כשנודע לו שאמו בהיריון ממנו. סיפרו על אביו בכפר שהוא היה שיכור וטיפש, נוכל לא יוצלח פושע עלוב שחי חיים עלובים. אנשי הכפר דאגו לרך הנולד ונמצאה לו משפחה - גבר ואישה שחיכו נואשות לילד והיו מוכנים לגדל אותו כבנם. במשך שנים הוא היה מנודה, הוא היה מוזר, כך טען כל אדם ברחבי הכפר. שערו השחור, עורו השחום ועיניו החומות כהות על סף השחור בלטו בכפר ומשכו תשומת לב לא רצויה מבחינתו. מעולם אנשי הכפר לא גילו כלפיו יחס אוהד בלשון המעטה. מראהו גרר שמועות על מזל רע שהוא מביא, מות אימו בלידתו ואביו שברח רק חיזקו את ההשערה הזו. הוא נתפס כיצור האופל המחופש לאדם, שטן בדמות אדם. מראהו התריע אנשים מלנסות להתחבר אליו, הוא היה מוקד ללחישות מאחורי גבו ולהצקות בלתי נדלות מצד הילדים שלמדו איתו בבית הספר הכפרי.
השנים חלפו הוא גדל והתפתח, דמותו האפילה מיום ליום. מאז שנולד ועד שעזב את הכפר כמעט ולא הוציא מילים מפיו, מקור נוסף להצקות בלתי פוסקות.
ואז אירעה התאונה.
לפני שלושה ימים, הוא זכר את זה בבירור.
שלושה ימים לפני בואם של החיילים בכפר, היה לו יום קודר בחטיבה.
הצקות הילדים החלו לשבור את סבלנותו. כמים המפוררים אבן לאט - כך התפוררה סבלנותו מול ההצקות הבלתי פוסקות.
היה ילד אחד, הבריון של הכיתה, שהיה מציק לו יותר מתמיד, אותו יום הוא הדגיש את הסאה, לקח מקל והחל לדקור אותו איתו בלי הרף. הבריון לא חדל גם כשהזעם האצור פרץ בגלים של אנרגיות ממנו. הוא לא ניסה לעשות כלום, הוא לא רצה לעשות כלום, אבל מחשבה אחת קצרה חלפה בראשו. תמונה אחת קצרה ומהבהבת. הוא ראה את ראשו של הבריון ערוף מתגלגל על העפר, דם מרוח בכל, הוא מיהר להוציא את התמונה מראשו. המכות חדלו ברגע שראה את התמונה.
מופתע הרים את מבטו. מזועזע הוא ראה את הבריון ערוף ראש בדיוק כמו בתמונה שלפני רגע חלפה בראשו. בהלה אחזה בכפריים ובילדים והחלו בורחים מהמקום. בהלה אחזה גם בו. הוא נס מהמקום והגיע אל בית הוריו החורגים. הוא סיפר להם את מה שקרה. אביו החורג סטר על פניו.
"קח את הדברים שלך ועוף מפה, אינך רצוי יותר לא בביתנו ולא בכפר." אמר לו אביו, בקול קפוא וצורב שהקפיא את לב בנו החורג.
בשתיקה ובזעם אצור החל הנער עולה אל חדרו לארוז את דבריו.
הוריו החורגים החלו לריב על החלטתו הפזיזה של האב לסלק אותו מביתם.
תמונה נוספת חלפה בעיני רוחו של הבן, סכין שחוצה את אמו החורגת. דבריו היו ארוזים ועל גבו, בעודו יורד במדרגות שמע את צעקת אמו מהדהדת בבית הקטן. עם שמיעת הצעקה החיש את צעדיו, הגיע למטבח.
בפחות משעתיים שתי גופות, שתי תמונות.
אביו בהתקף טירוף תקף את אשתו, חתך אותה לשניים עם סכין קצבים.
אחרי המעשה שבו עשתונותיו של אביו והוא הבין מה הוא עשה, כרע ליד גופת אשתו.
"תעוף מכאן יצור האופל, הסתלק מיד ואל תחזור. מותך יהיה הקלה לאנושות, רוצח!", צעק אביו בדמעות על גופת אשתו.
וכך לפני שלושה ימים עזב את הכפר עם מעט מחפציו, ברח ליער המקיף את הכפר, פנה צפונה והלך מעט עד שמצא נהר קטן שם התיישב הכין לו מחסה והביט דרך העצים אל עבר הכפר. אתמול באו החיילים לכפר, וברגע שפשטו עליו הבין שהוא בצרות. ארז את מטלטליו והחל הולך ביער, מביט לאחור, שומע את הצעקות ורואה את האש.
כאב לו שמקום ילדותו כך נחרב, כאב לו שאנשים טובים נרצחו אך לבו היה גם שמח על שאנשים רעים נענשים כך.
השחר עלה ליום בריחתו הרביעי.
המשך יבוא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
