כן,גם אני מנסה את מזלי בכתיבת סיפור.אני לא מגיעה לרמה שלך,דור,אבל אני מקווה שתאהבו אותו. תגידו ב א מ ת מה שאתם חושבים!
שריטה
נו,איפה הוא?הוא אמר שיבוא בשבע וחצי ועכשיו כבר רבע לשמונה!
הייתי כל כך לחוצה.חברתי הטובה,המוצלחת והמוכשרת שלחה אותי לנסות,אולי בפעם האלף,להשתלב ולהתנהג כמו בן אדם נורמאלי סוף סוף.
פעם,לפני המון זמן,אמא אמרה לי שלכל אדם יש שריטה כלשהו,וצריך לקבל כל אדם באשר הוא,עם השריטה,בכל גודל וצורה שתהיה לה.
אם זה ייגמר רע,אני אוכל את עצמי למשך שני העשורים הקרובים,לפחות.הוצאתי את הפלאפון מהכיס:עשר דקות לשמונה.
הוא המליץ על בית הקפה הקטן הזה,מה שמו,ITALIA,או משהו.אני לא מרבה לצאת לבתי קפה,כך שסמכתי על המילה שלו.הייתי מתוחה,וממש לא במצב רוח לאכול משהו.כמה בחורים חלפו על פניי ותהיתי אם אחד מהם עלול להיות הוא.
זה גבוה,בעל חזות קשוחה,וזה רחב כתפיים ושפתיו מעט מלאות מדיי.
אני אוכל את אנה בלי מלח!למה הוא לא מגיע כבר?!כשחשבתי על כך פעם נוספת,נזכרתי שהיא לא ציינה שהוא דייקו.
ברגע שנוצר בינינו קשר עין ידעתי שזה הוא.הוא חייך אליי חיוך עקום והחיש את צעדיו לעברי.לא גבוה,לא מרשים במיוחד,בעל תווי פנים נעימים ושיער בהיר.
"רון" הוא הציג את עצמו כשלחץ את ידי.
"קים" ניסיתי לחייך והשתדלתי שלא לפלוט משהו על איחורו.יכול להיות שבחורה נורמאלית הייתה מתעלמת מכך,אבל אני לא נורמאלית,כמו שאנה יודעת טוב מאוד.אחת הסריטות שלי, גם אם לא הגדולה ביותר,היא שאני פרפקציוניסטית לגבי כל מה שנוגע לסביבה שלי.כל מי שרוצה קשר איתי חייב להיות לפחות מושלם,חוץ ממני עצמי.לפעמים אני לא מבינה איך אנה נשארת חברה שלי.היא את הגמילה שלה כבר סיימה,בהצטיינות!בטח שאחת כמוני,שעוד תקועה אי שם בשלב בו היא זקוקה למישהו שיתמוך בה במהלך התהליך,מביכה אותה כמו חצ'קון שצמח בדיוק במרכז האמצע של המצח.אבל אם היא כבר ממנה את עצמה למדריכה שלי בעצמה,שלפחות תחבר אותי עם האנשים המתאימים לי.
נכנסנו לבית הקפה ומצאנו שולחן בקצה,בפינה אפלולית על יד הכניסה למטבח,שהתאים לי מאוד.
"את לא רוצה לשבת במרפסת?אפשר לראות משם את הים." הוא היה מאוכזב מעט.
"אני לא אוהבת הרבה רעש." וגם אנשים זרים וממולכדים,הוספתי במחשבתי.
הוא הזמין רביולי וקפוצ'ינו.ממש לא רציתי להכניס כלום לפה,אבל הזמנתי עוגת שוקולד כדי שלא יצטרך לאכול לבד וחשבתי שאנה תהיה גאה בי.
ניסיתי לאכול כמה שפחות.הרגשתי שאני לועסת חצץ במקום פצפוצי שוקולד,ומסטיק ישן שהיה דבוק לכיסא כמה חודשים-במקום הקרם המסוכר.
בעיקר הוא דיבר,ואני השתדלתי לענות תשובות מספקות.נדמה לי שדי הצלחתי.
כשסיימנו לאכול,יצאנו ללילה המואר באור בהיר של פנסי הרחוב שהדגישו את החושך שסביבם.טיילנו מעט מאוד באזור,מאחר והרגשתי שאני מתעייפת מנוכחותו של רון ומהאיפוק שהייתי צריכה לשמור בנוכחותו,ובנוכחות האנשים ברחוב.הלילה גרם לי להיות מרוכזת בדבריו עוד פחות,משום שחושי נדרכו לקראת דברים אחרים,באופן טבעי,כמו תן המתכונן לציד הלילי שלו.
בחיי שהוא נהג כל כך לאט שהייתי יכולה להגיע מהר יותר ברגל.הוא הסיע אותי הביתה,לבית של אנה,ותהיתי האם הוא נוסע כל כך לאט כדי להראות לי שהוא אזרח שומר חוק,כדי למשוך את זמן הבילוי בחברתי,או שהכול פשוט,כרגיל,בדמיון שלי? שתי האפשרויות הראשונות נראו לי מגוחכות ומטופשות,לכן התמקדתי בשלישית.
הוא עצר מול הכניסה לבית הגדול והמפואר של אנה.יכולתי לראות שבחלון חדרה עוד היה אור קטן.
הוא הניח את ידו החמה על ידי מהר מדיי,לפני שהספרתי לזרוק את עצמי מהרכב ל המדרכה.
"היד שלך נורא קרה." הוא אמר בטון מודאג. "אני מתנצל.חשבתי שהאוטו חם מספיק."
"זה בסדר." השבתי בחיוך קר ורק ייחלתי שייתן לי ללכת,ידעתי שלא אוכל לעמוד בזה עוד הרבה.
הוא הניח בזהירות יד אחת על לחיי.חשתי את הדופק באגודל שלו כנגד רקתי.עצמתי את עיניי במאמץ אדיר וניסיתי להתרכז במשהו אחר,ללא הצלחה.
כששפתיו נגעו קלות בשפתיי,הריח שלו מילא לפתע בעוצמה חזקה בהרבה מכל רגע ששהיתי בנוכחותו קודם.אחח....הריח...
אנה תהיה מאוכזבת,ידעתי שנכשלתי.הייתי בוכה,אבל את היכולת הזו איבדתי לפני שנים.
בתוך שנייה אחת שפתיי דבקו בצווארו ודמו המתוק מילא את פי.
