פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1100 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים מעגל א.ש
אני לא שותה יותר בחיים,זה המשפט הראשון שקפץ לי לראש באותו בוקר.אם אפשר לקרוא לגוש כאב הזה בשם ״ראש״.מי בכלל החליט על השם ״ראש״,אני מעדיף גוש כאב .מיד אחרי זה קפצה לי עוד מחשבה,שזה היה די נחמד, כי ככה הבנתי של״גוש כאב״ יש עוד תפקידים חוץ מלפעום בכאב.למה,בשם אלוהים,אללה ומפלצת המקרוני המעופפת לקחתי את הצ׳ייסר השביעי הזה,ידעתי בדיוק למה.נכון יש את הסרטים המצוירים האלה,שבהם הדמויות תמיד חוזרות על אותם טעויות?,כן חברים זה לא רק בסרטים מצוירים,יש גם אנשים כאלה,הייתי לוחץ לכם את היד,אבל אני יסתפק בלכתוב את הסיפור שלי כרגע.היה לי הרבה זמן לחשוב על למה אנשים שותים ,עשרים ושתיים שנים שלמות ,אתם יכולים להפסיק עם כל השריקות התפעלות שלכם,די נו.בסופו של דבר,הגעתי לשלושה סיבות עיקריות.יש אנשים ששותים כדי להיות ״מגניבים״,כי כל החברים שלהם עושים את זה.יש אנשים ששותים כי הם רוצים לתפוס ״ראש״,הם מחפשים כל דרך אפשרית ונגישה לברוח מהמציאות,אם זה להתמסטל או להשתכר.ויש אנשים,כמוני,שמנסים לשכוח,ואתם יודעים מה?,תהרגו אותי אבל זה עובד.גם אם זה לשעה, שעתיים, או לילה שלם,לפחות יש לי קצת זמן שבו אני לא צריך להתמודד עם הדברים שעברתי,ושיזדיינו כל הפסיכולוגים.קמתי,מתנדנד מצד לצד,מרגיש את האלכוהול בבטן כמו איזה חבילה של עוגיות עבאדי.הלכתי לשירותים וניסיתי להקיא קצת,לא הלך,טוב הולכים על פלאן בי.הכנתי לעצמי תה ולקחתי כדור,ובאותו רגע אם הייתי בכותל והיה לי פתק להכניס,הייתי מבקש מאלוהים שיעשה שהכדור הזה ישפיע עליי יותר מהר משעה.נראה לי שהרגע הזה,שאתה מתחיל ללכת פאבים לבד ולהזמין שתייה,זה הרגע שאתה צריך להגיד לעצמך היי אידיוט,אתה מכור לאלכוהול .אני העדפתי את האלכוהול על האלטרנטיבה,כי האלטרנטיבה כללה שימוש רצוף במוח שלי ובתאי הזיכרון שלו.אני מדמיין עכשיו את כל האנשים המבוגרים שמנדנדים את הראש מצד לצד וממלמלים לעצמם מה כבר ילד כמוני יכול היה כבר לעבור בחיים שלו.הקטע העצוב,אנשים מבוגרים ומנדנדי ראשים שכמוכם, שלא הרבה אנשים יודעים מה קרה לי.אולי זאת אחת הסיבות שהחלטתי לשבת ולכתוב את הסיפור הזה,אני לא יודע. אני לא כותב את זה כדי להוציא ממכם יבבות הזדהות.אני גם ככה מרגיש כאילו אני חי באיזה סרט דרמה זול.אולי זה קצת לא אובייקטיבי שאני יהיה זה שמספר את הסיפור ,אבל היי, זה לא שיש לכם הרבה ברירות .אם תשאלו מישהו מהחברים שלי,אף אחד לא יגיד לכם שמשהו איתי לא בסדר.אני מהאנשים האלה שעושים צחוק מכל דבר,מחייך תמיד וזורק הערות מטומטמות.בכלל לא בן אדם שהייתם יכולים לדמיין שיש לו בעיית עצבים.בעיית עצבים,זה אומר שאני לא ממש יודע לשלוט על עצמי כשאני מתעצבן.לא ממש,ממש לא,מה ההבדל אה?.ההבדל קשור בתומר.תומר,הוא ילד שהיה איתי בשכבה כשהייתי בן שש עשרה,אני אומר היה,כי אחרי שבוע בבית חולים הוא החליט לא לחזור לאותו בית ספר.שברתי לו שתי צלעות ,פתחתי לו את הגבה,פרקתי לו את הכתף,וזה רק הדברים שאני זוכר ובוא נגיד שלא הייתי בין הילדים המצטיינים במשחקי זיכרון בגן של שירה.תומר היה מאושפז שבוע בבית חולים,במצב בינוני.אתם יודעים מה עשו לי?,כלום,שום דבר.מסתבר שהסיפור הקורע לב שלי,נגע בליבו של השופט.שילך להזדיין.רציתי להיכנס לכלא,שישנאו אותי, לא הייתי צריך את הרחמים שלהם,במקום זה הייתי צריך לראות את הדמעות בעיניים שלהם כשהעורך דין שלי סיפר להם את הסיפור שלי. הסיפור שלי מתחיל בגיל חמש,כשחטפתי את האגרוף הראשון שלי,אגרוף לפנים ,לא אגרוף קטן כזה לכתף.מסתבר שהאבא האלכוהוליסט שלי החליט שבגיל חמש אני מספיק בוגר כדי לקבל מכות.הייתי מספר לכם מה קרה אחרי זה ,אבל איבדתי את ההכרה.אני לא זוכר הרבה מאותה תקופה,מה שאני כן זוכר מהבית, זה את הפחד של אמא,״שקט עומר,אל תעצבן את אבא״ זה היה המשפט הקבוע של אמא ,נראה לי שהיא אמרה את המשפט הזה יותר מאשר טימון ופומבה אומרים אקונה מטטה.אחרי הבוקס הראשון,נפרץ אצל אבא שלי איזשהו מחסום,אולי הוא החליט שאני לא בתולה יותר והחליט לבוא ולזיין אותי במכות כל יום.אבל המכות שלי היו כלום לעומת מה שאמא שלי הייתה חוטפת.הוא היה נהנה מזה ,הבן זונה.מביא לה אגרוף לבטן,ואז צוחק ,מסתכל אליה משתנקת.בפעמים הראשונות הייתי רץ אליה,מנסה לעזור,אז הוא היה בועט בי,או מביא לי סטירה.״מה,גיבור קטן,באת לעזור לאמא שלך?״.בפעם הראשונה שהוא עשה את זה,נפלתי על הריצפה,כל השפה שלי הייתה שסועה ומדממת,הרמתי את המבט ,ונפלט לי ״למה״ קטן כזה,כמו ציוץ.והוא,הוא פשוט נקרע מצחוק,כאילו סיפרתי את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם.הוא אפילו לא ענה לי,פשוט הביא לאמא סטירה.ברגע שאמא הצליחה לנשום כמו שצריך,היא התחננה שלא ירביץ לי,שלא יעשה לי כלום.״תסתמי את הפה, כלבה,אני יעשה מה שבא לי לעשות״,אבל הוא אף פעם לא היה מרביץ לי כמו שהוא היה מרביץ לה.אין, פשוט בן אדם עם ערכים.אחרי זה כבר לא הייתי רץ לאמא,הייתי פשוט מסתכל אליו מרביץ לה,ומתפלל שהוא ימות אלף פעם,בדרכים הכי נוראיות שאפשר.באיזשהו שלב זה כבר הפסיק להצחיק אותו,וזה רק הפך אותו ליותר אכזרי,הוא לא היה מפסיק עד שאמא הייתה מתעלפת.אחרי זה,בלילה,כשהאפס השיכור הזה היה כבר עייף מדי מלהרביץ לה, הוא היה מקיא על עצמו כמו תינוק בן שנה,והיא, היא הייתה מנקה אותו,מקלחת אותו ומשכיבה אותו לישון.אני שונא אותה לא פחות מאת אבא שלי.איזה בן אדם אתה צריך להיות כדי לחטוף מכות כל יום ולא להגיד מילה.תרחמו עליה כמה שבא לכם,היה לה אלף הזדמנויות ללכת למשטרה,להתלונן עליו,לעשות משהו.במקום זה היא החליטה לחטוף מכות,להביא לי לחטוף מכות.זאת גם הסיבה שאני שונא פסיכולוגים,מה אני צריך שמישהו יקשקש לי למה אמא שלי אהבה לחטוף מכות,להביא לי סיבות,תירוצים,ללמה היא לא באמת אשמה.אני מאמין שלכל אחד יש בחירה בחיים,ומבחינתי היא אשמה לא פחות מאבא שלי.מאז ההלוויה לא ביקרתי בקבר שלה אפילו פעם אחת.התחיל לעבור לי האנגאובר,השעה כבר שתיים בצהריים,מזגתי לעצמי קצת וויסקי עם קרח,לפתוח את היום.אולי אני יגדל להיות לא יוצלח אפילו גדול יותר מאבא שלי וככה אני ימשיך את השושלת המשפחתית המרהיבה.בגיל שמונה,המורה שלי,ציפי שמה לב שמשהו איתי לא בסדר,זה לא הגיוני שילד קטן,נפצע כל כך הרבה פעמים,נדמה לי שזה מה שהיא אמרה לשירותי הרווחה.מזל שאנחנו מדינה מפותחת והביורוקרטיה שלנו מתפקדת כמו שעון,או שלא.יומיים אחרי זה אבא שלי הרג את אמא במכות.הייתם צריכים להיות שם ״היו אף סי״ קטן ליד זה.הוא נכנס להתקף,ופשוט התחיל להכניס לה אגרופים לפנים,״את תתלונני למשטרה,יא זונה,אה יא מלשנית מסריחה?״ הוא צעק כמו משוגע.אני זוכר את הדם מטפטף מהיד של אבא,את הפנים של אמא לא הצלחתי אפילו לזהות,הם היו מכוסות בבליטות ,חתכים ודם.לא עשיתי כלום,פחדתי ממנו,עמדתי במטבח,בפינה ,ופשוט רעדתי,הרגשתי משותק.ציפיתי שאמא תקום כמו תמיד,תנסה להחזיר לעצמה קצת מהכבוד העצמי שלה,תלך לחדר,ותצא רק כשאבא יתפכח.הפעם,היא לא קמה.המשטרה הגיע ביחד עם איזה אישה,שכל הזמן ניסתה לדובב אותי.אחרי שסיפרתי לה כל מה שאני יודע,היא אמרה לי שהיא לוקחת אותי לבית חדש,ששם אני יגור מעכשיו.איזה כיף ,בית מלא בילדים דפוקים כמוני.באותו יום גם הכריחו אותי להיפגש פעם ראשונה עם פסיכולוג,הוא רצה שאני ידבר.״עומר,אני לא יוכל לעזור לך אם אתה לא רוצה לעזור לעצמך״,אני רציתי שיסתום את הפה שלו .כן,הדייט הראשון שלנו לא הלך טוב.בשבועות הראשונים לא הייתי מצליח לישון בכלל,הייתי קם באמצע הלילה,מזיע,ואיכשהו תמיד הייתה לי הרגשה שאני מתעורר מאותו חלום אבל לא הצלחתי לזכור אותו.לא דיברתי על זה עם אף אחד.אחד המדריכים שם,בן אדם מבוגר ,בן ארבעים בערך,בשם יובל ניגש אליי יום אחד,באחת הגיחות הליליות שלי למטבח.״היי ,עומר,מה קורה?״
״סבבה״,עניתי,דווקא אותו הכי אהבתי מכל המדריכים,הוא היחידי שלא ניסה לגרום לי להשתתף במשחקים המפגרים האלה כל יום והזקן שלו הצחיק אותי,הוא היה כמו של צ׳אק נוריס כזה אבל אפור.
״אתה יודע אנשים שהכל איתם סבבה,לא קמים באמצע הלילה״
״מאיפה אתה יודע״
״כי בוא נגיד שגם איתי לא הכל סבבה״,עשיתי ליובל פרצוף זועף,אבל האמת היא שאהבתי אותו והוא ידע את זה.הוא פשוט חייך ופרע לי את השיער.
״אתה יודע,נראה לי שמצאנו לך משפחה אומנת ,אתה יודע מה זה?״
״לא,ואני לא רוצה לדעת.״אמרתי והלכתי לחדר שלי,משאיר את יובל והזקן המגוחך שלו במטבח למטה.כמובן שהייתי ילד מטומטם,כמו כל הילדים בערך.לא באמת ,תגידו לי ,באיזה גיל צומח לילדים מח ,שתים עשרה,ארבע עשרה,עשרים?.מרתה וגדי היו הדבר הכי טוב בחיים האומללים שלי.לא יכולתי לבקש שני אנשים יותר טובים,אוהבים ומקסימים מהם.אני מודה לאלוהים כל יום על זה שהם גידלו אותי ולא המשפחה האמיתית שלי.ברור שזה היה קשה בהתחלה,אבל כל התחלה היא קשה.אהבתי את זה שהם לא ניסו לחבק אותי או לנשק אותי או לתפוס עליי בעלות,הם הביאו לי את המרחב שלי.אחרי חצי שנה בבית החדש שלי,אף אחד לא ידע שמשהו קרה לי בכלל,הייתי משחק עם הילדים בהפסקות,היו לי מלא חברים,למדתי לצחוק שוב,לחייך.הייתי ממש טוב בכדורסל,הכניסו אותי לנבחרת של בית הספר ואפילו זכינו בכמה פרסים.אף אחד לא ידע שאני מאומץ.לא בגיל שלוש עשרה ולא בגיל תשע עשרה,לא סיפרתי את זה לאף אחד.אני זוכר את היום שמרתה הגיע עם דמעות בעיניים ושאלה אותי למה אני אף פעם לא קורה להם אמא ואבא.גדי,עמד בצד,נבוך,אבל ראיתי שזה ממש מפריע גם לו.כבר עברנו מזמן את השלב של האי נעימות,הייתי מחבק אותם,אומר להם שאני אוהב אותם,היינו יוצאים לטיולים ביחד,בקיצור כל מה שמשפחה שבה האבא לא הורג את האמא במכות עושה.חיבקתי את מרתה,את יודעת למה אני לא קורא לכם אמא ואבא?,כי למילים האלה אין שום ערך בעיניי.אתם גדי ומרתה,ואני אוהב אתכם הרבה יותר מהאמא ואבא שהיו לי .ואז בכיתי,זה היה לי כל כך מוזר ,הייתי אז בן שתים עשרה,ולא בכיתי מאז שאמא נהרגה,זה היה כאילו הוצאתי הכל החוצה סוף סוף.בכיתי כמו תינוק,ובפעם הראשונה לא התביישתי,ישבנו ככה בסלון כל הלילה,מחובקים,גם גדי ומרתה בכו,הם בכו בשבילי,וזה רק גרם לי לבכות יותר חזק.הידיעה הזאתי שמישהו דואג לי סוף סוף,שאני בטוח,שברה אותי.סיפור הנסיכות המושלם הזה נגמר בערך בגיל שלוש עשרה.אז התחילו אצלי ההתקפי עצבים.כל מי שמכיר אותי,יוכל להעיד שזה מוזר,אני הבחור הכי אדיש ורגוע בעולם.זה קרה בפעם הראשונה כשגדי אמר לי שאסור לי ללכת ליום הולדת של דן החבר הכי טוב שלי,כי נכשלתי בתנך.פתאום הרגשתי זעם ,כעס מבעבע שלא הצלחתי לשלוט בו,שברתי את הדלת של החדר באגרופים.כל הידיים שלי היו מלאות בדם ושבבי עץ,ולי לא היה אכפת,זה היה כאילו לא הרגשתי כלום, רק זעם מטורף.גדי הסתכל עליי בפרצוף מודאג,הייתי מחובר אליו טיפה יותר מלמרתה,והוא בחיים לא ראה אותי מתנהג ככה.מתתי על גדי,היינו נוסעים על אופניים ביחד,משחקים שחמט,אפילו הייתי מספר לו איך הולך לי בבית ספר למרות שבאותה תקופה זה היה טאבו חברתי.
יומיים אחרי זה גדי אמר לי שהוא ומרתה החליטו שאני צריך לראות פסיכולוג.
״נו גדי,אתה יודע שאני שונא פסיכולוגים!״
״אני מקווה שאתה שונא אותם פחות מהדמי כיס שלך״
ומאז לא קיבלתי דמי כיס,סתם ,מאז התחלתי להיפגש עם הפסיכולוגית,החדשה של עבדכם הצנוע עד מאוד,מאיה.מאיה הייתה ממש שווה,כן זה הדבר הראשון שאני זוכר,סליחה שאני לא זוכר את שיטות הטיפול המדהימות שלה.הלכתי למאיה עד גיל ארבע עשרה,ואני יגיד לכם מה אני זוכר ממנה,גוף שווה בטירוף,עיניים כחולות בהירות כאלה, שבא לך לטבוע בהם,שיער בלונדיני מתולתל,נראה לי שמאיה בחרה את המקצוע הלא נכון,יחי השוביניזם.אה ועוד משהו,היא זאת שהציע לגדי ומרתה,שאני יתחיל ללכת לאומנות לחימה.זה יכול לעזור לי עם העצבים,היא אמרה .אז התחלתי ללכת לאגרוף תאילנדי.הייתי טוב בזה אפילו יותר מהכדורסל.ממש טוב בזה.האימונים עזרו לי לפרוק את הכעס שלי,ונכנסתי לזה כולי.מאוחר יותר הבנתי שהדבר היחדי שהאגרוף הביא לי,זה יכולת להיות הרבה יותר מסוכן כשאני עצבני.מעניין איפה מאיה הייתה כשכמעט הרגתי מישהו,הייתי בן חמש עשרה וחצי,וכבר מקום שני בארץ באגרוף .זה היה הסיבוב השני,לא הייתי עייף בכלל,ראיתי את הנשימות הכבדות של רז,והבנתי שזה יגמר ככה או ככה בסופו של דבר.״אני יהרוג אותך,יבן של זונה״ רז לחש לי לפני שהתחלנו את הסיבוב השני.ראיתי שהוא מחייך,מחייך!.פתאום הדם שוב עלה לראש,אני לא יודע עם זה בגלל הקרב,בגלל רז,או בגלל שהוא הזכיר את אמא שלי.אני רק יודע שידעתי שאני יותר חזק מרז,ידעתי שאני צריך לשלוט על עצמי.תמיד הגבלתי את עצמי בקרבות,לא רציתי לפגוע באף אחד ברצינות,כמו שלא רציתי שאנשים יפגעו בי.לא הגבלתי את עצמי עם רז,התכופפתי מתחת למגל שהוא ניסה להנחית לי על לחי שמאל,והבאתי לו אגרוף לקיבה בכל הכח.התבוננתי בסיפוק כשכל האוויר יצא לו מהריאות.זה לא הספיק לי,למרות שהיה לי ברור שהוא לא יוכל להמשיך להלחם.אף אחד לא הספיק לעצור אותי.ראיתי רק את הפרצוף המחייך של רז מול העיניים,את הפרצוף המחייך של אבא שלי.הבאתי לו אגרוף לרקה,בכל הכח.המאמן שלי,ניר,סיפר לי אחר כך שלרז היה דימום תוך גולגולתי,והיו צריכים לעשות לו ניתוח במשך שבע וחצי שעות.תודה מאיה.״יכולת להרוג אותו,עומר,אתה יודע?״.אני לא יודע מה הוא היה אומר לי אם הוא היה יודע שלכמה שניות זה מה שעבר לי בראש,להרוג את רז.לי,לא עשו כלום,זה היה קרב בסך הכל,ועשיתי מה שצריך לעשות,אבל כל מי שמבין משהו יודע שלא סתם מביאים למישהו אגרוף לרקה.במיוחד כשידעתי שאני הרבה יותר חזק ממנו.תמיד ידעתי שהוא משתחצן ומקלל סתם,רז היה מהאנשים שממש נכנסו לזה וזה היה ידוע שהוא תחרותי בקטע קיצוני,זה אף פעם לא הזיז לי.אני לא יודע למה פתאום זה עצבן אותי ככה,לא הבנתי מה קרה לי. באותו יום גדי החליט שהטיפולים עם מאיה צריכים להיפסק,אולי היא כן בחרה את המקצוע הלא נכון המאיה הזאת.אני לא יודע אם התחלתי לשתות בגלל כל מה שקרה לי או בגלל הסיפור עם רז.אבל הסיפור עם רז שרט אותי ממש,העובדה שיכולתי להרוג מישהו,ברגע אחד,סתם ככה,חירפנה אותי,אני לא בן אדם כזה.הייתי שותה בעיקר בימי שישי,היינו נפגשים בסנטר,נקודת המפגש המדהימה שלנו,ומשתכרים.אני התאהבתי בזה,התאהבתי בחופש שזה הביא לי,חופש לדבר,חופש לצחוק, בלי שאני ישקע כל הזמן בכל החרא שעברתי.באותה תקופה עדיין לא יכולתי לקנות לעצמי אלכוהול, אז לא הייתי בדיוק אלכוהוליסט,אבל שתיתי בכל הזדמנות שרק הייתה לי,והיו הרבה.למרות שהאיגרוף היה אחד הדברים שעשו אותי פופולרי בשכבה,״יו,איזה מגניב,עומר, הוא מתאגרף״,לא חזרתי לזה אחרי מה שקרה עם רז .שנאתי את עצמי.גדי ומרתה היו בהלם אפילו יותר ממני.הייתי הילד הכי רגוע בעולם,לא רב עם אף אחד,לא עושה בעיות,באותה תקופה הם עוד לא ידעו על הסיפור עם האלכוהול.כשהגענו הביתה מהתחרות,הם לא אמרו לי מילה,הצלחתי לראות רק מהמבט בעיניים שלהם שהם מאוכזבים ממני.אם רק הם היו יכולים לדעת כמה אני מאוכזב מעצמי.לא ידעתי אז איך להסביר להם את זה,וזה יצא לי החוצה בצורה של ריבים וצעקות.הפסיכולוג החדש שלי,אבי,היה הבן אדם הכי משעמם בעולם ,הפעם,באמת שניסיתי לדבר .אמרתי לעצמי שאם כבר אני הולך אליו,אולי הוא באמת יוכל עזור לי,הדבר היחידי שהוא היה יכול לעזור לי איתו,זה להירדם יותר מהר.אני בן אדם דפוק,אני יודע,ואני לא צריך שאף חוכמולוג ינתח אותי ויסביר לי למה.כמובן שיש מקרים חריגים,אי ....מאיה,מאיה,אבל את הפגישות עם אבי,שנאתי.בגיל שש-עשרה,הכרתי את החברה הראשונה שלי,דנה.אולי זה נשמע קצת מאוחר ,בתקופה שבה ילדות בנות שלוש עשרה כבר מדברות על סקס,לי זה היה סבבה.דנה הייתה אבן הדרך(איזה כיף ,ידעתי שיש שימוש למילים מהפסיכומטרי) ברצף של קשרים כושלים .חלק אני סיימתי,חלק לא.הבעיה לא הייתה בהם,היא הייתה בי.איך אפשר להיות עם מישהו בקשר כשאתה יודע שיש משהו שהוא לא מספר לך,ולא משנה כמה הם ניסו,אני אף פעם לא דיברתי.לא הצלחתי להחזיק קשר רציני,ואף אחד מסביבי לא הבין למה.כל האנשים שהכירו אותי,חשבו שאני כזה מקסים.דנה נפרדה ממני אחרי שלושה חודשים,היא אמרה שזה לא הגיוני שאני לא נפתח אליה,ושעדיין לא אמרתי לה שאני אוהב אותה.לך תסביר לה שעדיין לא נפתחתי בפני עצמי.יומיים אחרי זה קרה כל הסיפור עם תומר,שוב לא הצלחתי לשלוט על עצמי,ותומר עצבן את הבחור הלא נכון בזמן הלא נכון.תומר היה ילד גדול,הוא היה מהילדים האלה שנמצאים כל היום במכון ושותים את האבקות המטומטמות האלה.מטומטמות או לא,בגיל 16 הוא נראה כמו איזה פאקינג מפלצת.זה לא עזר לו הרבה,תומר לא ידע לריב מכות,אני ידעתי.התוצאה הייתה שתומר יצא לחופשה של חודש בבית חולים.הפעם אף אחד לא וויתר לי.אבא של תומר רצה לתבוע אותנו.גדי ומרתה התחילו ללכת לפסיכולוג שמדריך הורים איך להתנהג עם הילדים שלהם.מסתבר שהוא אמר להם משהו,כי במקום לחזור הביתה לשבע מאות אלף עונשים,הם פשוט חיבקו אותי,ולא אמרו מילה.רציתי לבכות שוב ,לחזור לגיל שתים עשרה ולהביא לאהבה שלהם לעטוף אותי.אבל כמובן שזה לא מה שעשיתי,הייתי ילד מתבגר,והווירוס(שעדיין לא הצלחתי להוכיח את קיומו) שאני קורא לו ״שכל פטל״ ושקיים אצל כל המתבגרים ולצערי גם אצל כמה מהמבוגרים,דבק גם בי.מה שעשיתי,בהשפעת הווירוס כמובן, היה לרוץ לחדר שלי ולטרוק את הדלת שלי הכי חזק שאני יכול.יום למחרת,גיליתי שאין ילד בשכבה שלא שמע על המקרה,נהייתי סוג של סלבריטי.תומר,לא חזר לבית הספר.כל היום שמעתי שיחות כמו ״שמעתם, מה עומר עשה?״ ו״אני לא מאמינה,שהוא כזה חמוד,מי היה מאמין״.אבל בסופו של דבר,זה הפך להיות החדשות של אתמול ולאט לאט אנשים התחילו לשכוח מזה,חזרתי להיות ״עומר החמוד הזה״,חמוד בתחת שלי .תמיד הלך לי טוב עם בנות,הם חשבו שאני מיסתורי או איזשהו בולשיט בסגנון,אני לא יודע מה עובר להם בראש מכל הטלנובלות האלה שהם רואות.זה לא ממש עזר לי לטווח הארוך.הדבר היחידי שהצלחתי לשמור עליו זה החברים הטובים,להם לא היה אכפת שאני לא מספר על עצמי הכל,שיש לי שבועות שלא בא לי לדבר בטלפון,הם קיבלו אותי כמו שאני,ואני מתתי עליהם.באיזשהו שלב,נמאס לי לחיות עם התמונות האלה שרצות לי בראש כל הזמן,של אמא,אבא,רז,תומר.לא הייתה לי עוד התפרצות מאז מה שקרה עם תומר,התרחקתי מכל דבר שהיה יכול אפילו להיראות כמו עימות פיזי.כשהגעתי לגיל שמונה עשרה,התחלתי לשתות באמת.גרמתי לכל מה שהיה לפני זה להיראות כמו משחק ילדים.אני זוכר שמרתה ישבה לדבר איתי יום אחד,״עומר,אתה יודע,זה לא כמו כל הדברים האחרים,זה לא משחק,זה לא כמו המכות אפילו,זה יהרוג אותך יום אחד״.ידעתי שהשתייה הורסת אותי,אני עדיין יודע.נראה לי שאיפשהו בפנים אני רוצה שהיא תהרוס אותי.הייתי חוזר הביתה מהצבא ומעביר את הסופשבוע בלריב עם גדי ומרתה לגבי האלכוהול.אני אוהב אותם,באמת,לא יכולתי לקבל משפחה יותר אוהבת ותומכת מהם,אבל הרגשתי שאני צריך להיות לבד.וכשהשתחררתי הדבר הראשון שעשיתי היה לעבור לגור בדירה משלי.יצאתי עם מישהי כשהייתי בצבא,שאמרה לי שאני אחד האנשים הכי טובים שהיא פגשה,רציתי להביא לה סטירה.מה את יודעת עליי? אה? את יודעת שכמעט הרגתי בן אדם? את יודעת שאני מפחד כל יום שאני שוב לא יצליח לשלוט על עצמי? אנחנו יוצאים חודשיים אז החלטת שאני בן אדם טוב?.נמאס לי מאנשים שחושבים שאני בן אדם טוב,מבנות שחושבות שאני חמוד. לא משנה כמה טוב אני יעשה, כמה אני יחייך, כמה אנשים אני יצחיק או למי אני ירצה לעזור ,שום דבר לא יכול למחוק את העבר שלי או את הדברים שעשיתי.אתם מכירים את המכשיר הזה מהסרט גברים בשחור,הזה שיכול למחוק את הזכרון?.הלוואי שהייתי יכול להשתמש בו.כי הזכרונות שלי רודפים אותי כמו שדים.האגרוף של אבא שלי מלא בדם,אמא מלאה בדם וחתכים,רז על הרצפה,בלי הכרה,תומר,מבקש ממני שאני יפסיק ואני לא מצליח.בסופו של דבר אנחנו סך כל הדברים שאנחנו עושים,ואני חוץ מלשתות הרבה לא עשיתי כלום.אולי זה בדם שלי או משהו.חשבתי שהכל השתנה כשפגשתי את סופי,נראה לי שהיא הבחורה היחידה שבאמת הרגשתי אליה משהו.לא שזה שווה הרבה כשזה בא ממני.לא הפריע לה כל הקטע עם האלכוהול.בלא הפריע לה אני מתכוון שהיו ימים שהיא הייתה שותה יותר ממני ,והעובדה הזאת עצמה יכולה לספר עליה הרבה.לא הייתי צריך לראות כמה היא שותה כדי להבין שגם היא מנסה לברוח ממשהו.אחרי שלושה חודשים ביחד היא סיפרה לי שכשהיא הייתה בת שבע ,אחותה הגדולה התאבדה,הייתי בשוק.מסתבר שהיא ציפתה שאני יגיד לה גם מה הסיפור שלי.החיים הם לא פרק בדוקטור פיל,ואני שמח שהיא שיתפה אותי והכל,אבל לא ביקשתי את זה.לא רציתי לשתף אותה ,בהתחלה היא גם לא ממש לחצה,רק נראתה טיפה מאוכזבת.הכרתי את סופי בפאב ליד הבית,ראיתי אותה יושבת לבד על הבר,בהתחלה חשבתי שהיא מחכה למישהו.בנות לא יושבות לבד ככה על הבר,מניסיון,אבל עברה שעה וראיתי שאף אחד לא מגיע.השעה הייתה עשר,יחסית מוקדם.אמרתי לברמן באותו ערב ,דרור,כן,הכרתי את השמות של כל הברמנים,להביא לה קסטול רוז׳.היא צחקה,אהבתי איך שהיא הגיבה.מהרגע שראיתי את החיוך שלה,ידעתי שהיא מיוחדת.ניגשתי אליה והתחלנו לדבר.יותר מאוחר היא אמרה לי שתאכלס היא שתתה את הקסטיל מנימוס,היא מעדיפה דברים יותר חזקים בדרך כלל,בחורה כלבבי.לי ולסופי היה חיבור,איזשהי כימיה שאני פשוט לא יכול להסביר. היה לנו אותו הומור,אהבתי לדבר איתה,החברים שלי אהבו אותה,גדי ומרתה אהבו אותה.כשהייתי עם סופי,הרגשתי בבית.אתמול דיברנו על לעבור לגור ביחד,היא באה אלי אחרי העבודה,נשכבה לי על הבטן,וראינו איזה סידרה שאנחנו תמיד רואים.״עומר,למה שאני לא יעבור לגור איתך?״
משכתי בכתפיים ״למה שלא באמת?״ אני מומחה לשיחות רציניות כמו שאתם רואים.
היא חייכה ונישקה אותי,ופתאום משום מקום, היא נהייתה רצינית.״עומר,קשה לי,קשה לי שאתה לא מספר לי הכל,אני רוצה לעזור לך,אני צריכה שתשתף אותי״
״אני לא צריך את העזרה שלך ״ מה היא לא יכולה פשוט לעזוב את זה?
״אני סיפרתי לך הכל על עצמי״ היא ענתה לי נעלבת
״מזה שוק קח-תן?,כשיבוא לי לדבר על זה,נדבר על זה״ עכשיו כבר כמעט צעקתי
היא תפסה לי את היד ״ אבל לא יבוא לך אף פעם״ ראיתי שהיא בוכה,והקול שלה נהייה צווחני צרוד כזה,זה עצבן אותי.הייתי חייב לצאת החוצה לנשום אוויר,מה קרה לה?,היא התפלפה? אמרתי לה לעזוב את זה.
״תעזבי לי את היד,אני צריך ללכת״. חשבתי שהיא תבין את הרמז הדק ותלך גם היא.היא פשוט החזיקה את היד שלי ולא עזבה,הייתי חייב לצאת,לנשום אוויר,כל הכעס שלי עלה.״סופי,תעזבי לי את היד!״ היא לא עזבה,פשוט הסתכלה עליי ובכתה.הרגשתי את היד שלי מתרוממת מעצמה,כאילו אני צופה בעצמי מבחוץ,הבאתי לה סטירה,בחיים לא הרמתי את היד על בחורה,לא האמנתי שעשיתי את זה.הצליל של הסטירה בלע את כל הצלילים האחרים,את הרעש של הטלוויזיה,את הרישרוש הקבוע של המזגן.הסתכלתי על היד שלי בחוסר אמון,הסתכלתי עליה,היא הפסיקה לבכות ,כל הלחי שלה הייתה אדומה.היא עזבה לי את היד,היא לא הוציאה מילה,רציתי שתצעק עליי, שתתחרפן.הסתובבתי,הייתי חייב לעוף משם,לא יכולתי לראות את העיניים המאשימות שלה,כמעט נפלתי והחלקתי במדרגות,לא היה לי אכפת שאין לה מפתחות לדירה.הייתי חייב לשתות משהו ,הייתי חייב משקה באותו רגע,באותה שניה.כן,קצת אלכוהול,האלכוהול אף פעם לא איכזב אותי,אז שתיתי,שתיתי עד ששכחתי את הסטירה,שתיתי עד שאיבדתי את ההכרה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים מהמם גברת פלפלת
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים איזה כיף א.ש
-
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים ואאוווו גלית
זה הסיפור השני שלך שאני קוראת... ושוב wow , ממש ראיתי את הסיפור בראש.. נהנתי, תודה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
