7. קדיש
מאז עברו השוטרים בין בתי העיירה והביאו ליהודים את פקודת הגירוש עלה בדעתו של רב אייזיק שאם אמנם נגזר דינו למיתה עליו לקדש שם שמיים ברבים.
דורות של יהודים קידשו את השם במותם. חנה ושבעת בניה שלא כרעו לפסל. עשרה הרוגי המלכות, ה-תנאים קדושים, שעושי דבריו של אדריאנוס קיסר רצחו משום שמילאו אחרי דתי התורה, והרביצו תורה ברבים והעמידו תלמידים הרבה. היהודים בגרמניה בגזירת תתנ"ו שלא הסכימו לנשק את הצלב, והאנוסים בספרד ובפורטוגל שהמשיכו לקיים את מצוות התורה והועלו על המוקד ב'אוטו דה פה' . רב אייזיק לא היה בקיא בהיסטוריה היהודית, שכן בחוגי החסידים נחשב המקצוע הזה לפסול מעיקרו, ובכל זאת את העובדות המכוננות הללו הכיר.
הוא רצה למות כמו רבי עקיבא בתקופת מרד בר כוכבא, שכאשר סרקו את בשרו במסרקות ברזל אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?... עד שיצאה יצאה נפשו ב"אחד" .
למות על קידוש השם אינו עניין של מה בכך, ולא כל אדם זוכה למיתה שכזאת. רבים מתים ומותם לא עושה רושם כלל, כשם שחיו ללא תוחלת ותכלית, כך גם נסתלקו מן העולם. ואולם קידוש השם במיתה הוא מעשה שבוקע את כל הרקיעים ומזעזע את כל היקום. אפילו מלאכי השרת אינם יכולים לקדש את השם. עכשיו יוכל לקיים את המצווה הקדושה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
וכיוון שמצווה היא יש לברך עליה, אך מה מברכים?
בביתו עיין רב אייזיק בספרים ומצא כי שני מקובלים גדולים הורו לברך את הברכה הזאת ולומר: ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים.
אחר כך גילה כי כמעט כל הפוסקים חולקים על שני המקובלים ולדעתם אין לברך ברכה זאת כל עיקר. וטעמיהם עימם, ראשית שאין לברכה הזאת רמז בתורה שבעל פה ואין רשות לאיש להתקין ברכות חדשות. ושנית, והוא הטעם המכריע, שמברכים ברכה רק על מצווה שיש בה מעשה ואין מברכים ברכה על מצוות עשה שאין בה מעשה.
מברכים להניח תפילין, על אכילת מצה, האב מברך על הכנסתו של בנו בבריתו של אברהם אבינו. אבל אין מברכים על מצוות שביעית. איזה מעשה יש במיתה על קידוש השם? הרי המקדש מת בעל כורחו במעשה שעושים הרשעים הרוצחים הארורים?
התלבט רב אייזיק בשאלה קשה זאת היאך ימצא צד היתר לברך את הברכה על קידוש שמו יתברך. והרי אינו מוכן חלילה לחטוא בברכה לבטלה.
ואז ברכבת, בעודה מאיטה את מהירותה והקטר צופר ומבשר כי עוד משלוח של בשר יהודי קרב ובא, מצא את הפתרון ההלכתי. הוא יברך ועוד איך יברך. תוך כדי עשייתה "עובר לעשייתה של המצווה".
רב אייזיק ירד מן הרכבת ולמרבה הפלא הצליח לתת יד לאשתו. כל יתר בני המשפחה היו פזורים בקרונות וההורים הזקנים לא ראו אותם מאז הועברו מן הרכבת ההונגרית אל הרכבות הפולניות. בגדי הלבן של הזקן כבר לא היו לבנים. אנשים מתו בדרך והפרשותיהם ניתזו לכל עבר. גם כובע השטריימל שלו נעלם אי שם באחת העצירות החורקות והפתאומיות. אבל ירמולקת הצמר שלו נותרה דבוקה לפדחתו. ופאותיו נצמדו לרקותיו המיוזעות.
מאז ירדו מן החופה בחתונתם, לפני כמעט שבעים שנה, לא הלכו רב אייזיק ואשתו יד ביד. עתה לחץ בעוצמה את ידה. אבל הצורר הפריד בין בעלים לנשותיהם, ובין ילדים לאמותיהם וילדות לאבותיהם.
ואז נשמעה הצרחה.
- להתפשט. יהודים מלוכלכים. ללכת להתרחץ. מהר. מהר.
האנשים התפשטו מכל בגדיהם. עמדו רועדים מקור הבוקר ומטללי השחר.
אבל רב אייזיק לא פשט את הבגדים הלבנים. הוא ימות בתכריכיו.
קצין אס. אס התקרב אל הישיש בלבן והצליף בו במגלב שבידו. להתפשט, להתפשט.
רב אייזיק זעק - ניין, ניין, רוששע אורור . ובירך בקול רם את הברכה אות אחר אות מילה אחר מילה: ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים.
פיו היה יבש וצחיח. ובכל זאת אסף קצת מרוקו הצמיג והניחר וסימן לקצין במצחייה הנוקשה להתקרב אליו. היה משהו מהפנט בעיני של הישיש והקצין קרב ובא. הם עמדו בלא ניע. עיניים כחולות חופרות בעיניים כחולות. פנים אדמדמות חלקות ומבריקות בפנים קמוטות וצהובות כמו גוויל עתיק. הקצין מצמץ ורב אייזיק ירק בעיניו.
הגרמני ירה לחץ על ההדק. התכריכים האדימו.
הרבנית החכמה נדחסה עם מאות יהודיות אחרות אל התאים האטומים, אל המקלחות שמים לא טפטפו מן הנקבים שלהם.
את רב אייזיק הובילו ארבעה יהודים בפיג'מות מפוספסות מוכתמות אל המשרפה. הוא נשרף בבגדי הלבן שלו. מתחת לקיטל בצבצו ארבעת ציציות הצמר הצהובות של הטלית.
עהר איז גיווען א גרויסער צדיק אמר אחד מאלה שהשליכו אותו למקום שריפתו ושום קמט לא זע בפניו הצהובים. פתאום עלה במוחו רצון להגיד קדיש על זקן אמיץ זה, אך לחרדתו גילה שהוא שכח מה אומרים בתחילת הקדיש. וכל מה שיצא מפיו היה "יהא שמיא רבא מברך" .
מאז עברו השוטרים בין בתי העיירה והביאו ליהודים את פקודת הגירוש עלה בדעתו של רב אייזיק שאם אמנם נגזר דינו למיתה עליו לקדש שם שמיים ברבים.
דורות של יהודים קידשו את השם במותם. חנה ושבעת בניה שלא כרעו לפסל. עשרה הרוגי המלכות, ה-תנאים קדושים, שעושי דבריו של אדריאנוס קיסר רצחו משום שמילאו אחרי דתי התורה, והרביצו תורה ברבים והעמידו תלמידים הרבה. היהודים בגרמניה בגזירת תתנ"ו שלא הסכימו לנשק את הצלב, והאנוסים בספרד ובפורטוגל שהמשיכו לקיים את מצוות התורה והועלו על המוקד ב'אוטו דה פה' . רב אייזיק לא היה בקיא בהיסטוריה היהודית, שכן בחוגי החסידים נחשב המקצוע הזה לפסול מעיקרו, ובכל זאת את העובדות המכוננות הללו הכיר.
הוא רצה למות כמו רבי עקיבא בתקופת מרד בר כוכבא, שכאשר סרקו את בשרו במסרקות ברזל אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך" אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?... עד שיצאה יצאה נפשו ב"אחד" .
למות על קידוש השם אינו עניין של מה בכך, ולא כל אדם זוכה למיתה שכזאת. רבים מתים ומותם לא עושה רושם כלל, כשם שחיו ללא תוחלת ותכלית, כך גם נסתלקו מן העולם. ואולם קידוש השם במיתה הוא מעשה שבוקע את כל הרקיעים ומזעזע את כל היקום. אפילו מלאכי השרת אינם יכולים לקדש את השם. עכשיו יוכל לקיים את המצווה הקדושה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
וכיוון שמצווה היא יש לברך עליה, אך מה מברכים?
בביתו עיין רב אייזיק בספרים ומצא כי שני מקובלים גדולים הורו לברך את הברכה הזאת ולומר: ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים.
אחר כך גילה כי כמעט כל הפוסקים חולקים על שני המקובלים ולדעתם אין לברך ברכה זאת כל עיקר. וטעמיהם עימם, ראשית שאין לברכה הזאת רמז בתורה שבעל פה ואין רשות לאיש להתקין ברכות חדשות. ושנית, והוא הטעם המכריע, שמברכים ברכה רק על מצווה שיש בה מעשה ואין מברכים ברכה על מצוות עשה שאין בה מעשה.
מברכים להניח תפילין, על אכילת מצה, האב מברך על הכנסתו של בנו בבריתו של אברהם אבינו. אבל אין מברכים על מצוות שביעית. איזה מעשה יש במיתה על קידוש השם? הרי המקדש מת בעל כורחו במעשה שעושים הרשעים הרוצחים הארורים?
התלבט רב אייזיק בשאלה קשה זאת היאך ימצא צד היתר לברך את הברכה על קידוש שמו יתברך. והרי אינו מוכן חלילה לחטוא בברכה לבטלה.
ואז ברכבת, בעודה מאיטה את מהירותה והקטר צופר ומבשר כי עוד משלוח של בשר יהודי קרב ובא, מצא את הפתרון ההלכתי. הוא יברך ועוד איך יברך. תוך כדי עשייתה "עובר לעשייתה של המצווה".
רב אייזיק ירד מן הרכבת ולמרבה הפלא הצליח לתת יד לאשתו. כל יתר בני המשפחה היו פזורים בקרונות וההורים הזקנים לא ראו אותם מאז הועברו מן הרכבת ההונגרית אל הרכבות הפולניות. בגדי הלבן של הזקן כבר לא היו לבנים. אנשים מתו בדרך והפרשותיהם ניתזו לכל עבר. גם כובע השטריימל שלו נעלם אי שם באחת העצירות החורקות והפתאומיות. אבל ירמולקת הצמר שלו נותרה דבוקה לפדחתו. ופאותיו נצמדו לרקותיו המיוזעות.
מאז ירדו מן החופה בחתונתם, לפני כמעט שבעים שנה, לא הלכו רב אייזיק ואשתו יד ביד. עתה לחץ בעוצמה את ידה. אבל הצורר הפריד בין בעלים לנשותיהם, ובין ילדים לאמותיהם וילדות לאבותיהם.
ואז נשמעה הצרחה.
- להתפשט. יהודים מלוכלכים. ללכת להתרחץ. מהר. מהר.
האנשים התפשטו מכל בגדיהם. עמדו רועדים מקור הבוקר ומטללי השחר.
אבל רב אייזיק לא פשט את הבגדים הלבנים. הוא ימות בתכריכיו.
קצין אס. אס התקרב אל הישיש בלבן והצליף בו במגלב שבידו. להתפשט, להתפשט.
רב אייזיק זעק - ניין, ניין, רוששע אורור . ובירך בקול רם את הברכה אות אחר אות מילה אחר מילה: ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים.
פיו היה יבש וצחיח. ובכל זאת אסף קצת מרוקו הצמיג והניחר וסימן לקצין במצחייה הנוקשה להתקרב אליו. היה משהו מהפנט בעיני של הישיש והקצין קרב ובא. הם עמדו בלא ניע. עיניים כחולות חופרות בעיניים כחולות. פנים אדמדמות חלקות ומבריקות בפנים קמוטות וצהובות כמו גוויל עתיק. הקצין מצמץ ורב אייזיק ירק בעיניו.
הגרמני ירה לחץ על ההדק. התכריכים האדימו.
הרבנית החכמה נדחסה עם מאות יהודיות אחרות אל התאים האטומים, אל המקלחות שמים לא טפטפו מן הנקבים שלהם.
את רב אייזיק הובילו ארבעה יהודים בפיג'מות מפוספסות מוכתמות אל המשרפה. הוא נשרף בבגדי הלבן שלו. מתחת לקיטל בצבצו ארבעת ציציות הצמר הצהובות של הטלית.
עהר איז גיווען א גרויסער צדיק אמר אחד מאלה שהשליכו אותו למקום שריפתו ושום קמט לא זע בפניו הצהובים. פתאום עלה במוחו רצון להגיד קדיש על זקן אמיץ זה, אך לחרדתו גילה שהוא שכח מה אומרים בתחילת הקדיש. וכל מה שיצא מפיו היה "יהא שמיא רבא מברך" .