פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 510 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים קטע עצוב שכתבתי שנקרא השירה. פוליאנה :-)
דמעת דיו אחת בהקה על לחיה החיוורת כסיד ועוד אחת ועוד אחת ועוד עד שנהפכו הדמעות למטר שוטף שזרם במורד לחייה החיוורות בזרם קולח וחם במורד שמלתה הלבנה הבהירה כאורו של הירח.
ולא היה איש שינחם אותה ולא היה איש שיחזיק את ידה בשעה שזרם הדמעות ירד מעיניה ומחה את הכל ביעילות ובשיטתיות.
רק מתי מעט נותרו לצידה בשעותיה האחרונות והביטו בה בקמילתה ממרחק בטוח כשהם משדרים טוב לב ואהבה כנה אל מה שהיא, אל מה שנותר ממנה. אבל הם לא יכלו לעזור כמובן, הם לא היו אלה שהושיטו לה יד כשנזקקה כל כך לעידוד ולתמיכה.
הו, כמובן איש לא שכח אותה באמת. היא נלמדה ונשמעה בכיתות בית ספר ותלמידים שיננו אותה מבוקר ועד ליל ונבחנו עליה וגדלו עליה. אבל הם לא אהבו אותה ולא רצו בה. וחלקם אף הגדילו לעשות ושנאו אותה שנאה כה עזה שהכישה את התפוררותה והתפוגגותה.
דמעות של דיו ממשיכות לזלוג במורד לחיה כשהן מוחקות בזו אחר זו אותיות שעלו לכותביהם בדם ביזע ובדמעות. שכותביהם כבר ממזמן נאספו אל חיקו הקר של המוות כשהם מותירים בעולם את טביעת ידם באמצעות מילים שנכתבו באיתות מצוקה או אושר שאמורות להדהד בין קירות העולם גם אחרי שהם כבר לא יהיו בין החוסים בצלו. ועכשיו הכל נמחק, מטשטש, מתפוגג, נעלם ונמוג אל בין ערפילי השכחה שמטביעה את כולם במתיקותה המענגת והמערפלת.
והשירה? היא נותרה בודדה לבדה באבלה ואין איש שיושיט לה יד שיגונן, שינחם, שיעזור ויושיע. אין איש שיזדהה איתה בקמילתה ויושיט לה את ענפיו המלבלבים כדי לשזור אותה בתוכם ולהעניק לה חיים חדשים.
הו! כמובן יש רבים שקוראים וכותבים שירה! אך איזו מין שירה היא זו? אילו שירים הם אלה שנכתבים? מילים פזורות על דף בלא סדר, תכלית וחריזה שתאחה ביניהם ותיצוק אותם לתבנית אחת. מנגינה צורמנית שלמשמעה מזדעזעת השירה וטומנת את פניה הלבנות והחיוורות בתוך ידיה הבהירות אף הן ובוכה אל תוכן ימים ושבועות וחודשים ושנים. זוהי שירה? זוהי טרגדיה!
היא עומדת ובוכה ודמעות הדיו הן אותיות שהולכות ונמחקות, הולכות ונמוגות ומתפוגגות בתוך הערפל. ומסביבה מהדהדות צעקות החזקות כפגיונות, העלבות ומילים מגלגלות ופוגעניות. השירה היא עיסוק לחלשים! מדובר בדבר לא נחוץ, לא מועיל ולא מסייע! ומי רוצה ללמוד ספרות? רק הטיפשים והמטומטמים! כך נשמעות הצעקות מסביבה ופולשות אל תוך הרהוריה הענוגים והטהורים.
והיא רק רצתה לחיות לה בשלווה ובלא הפרעה לאיש. היא הענוגה, העדינה והחפה מפשע. ומה עשתה שמגיע לה כך שיכפישו את זכרה ויאבקו בקיומה על לא עוול בכפה?! למה זה מגיע לה! ולמה זה מגיע למעטים שעוד מכבדים את זכרה, אוהבים, מוקירים ומעריכים אותה שיספגו עלבונות בשבילה?!
למה זה מגיע לי למשל לספוג עלבונות העלבות ופגיעות בשביל אותה גבירה יקרה זו שעכשיו עטופה בשכחה ובוכה בדמעות דיו יקרות ערך על מר גורלה ועל העולם שפעם כל כך הוקיר והעריך אותה ועכשיו בגד בעצם קיומה ושכח אותה לטובת ערכים בני חלוף או חסרי רגש ונפש ובעלי ערך שכלי וקר בלבד.
התשובה טמונה בשאלה. כי היא יקרה לי! כי היא תמיד תהיה יקרה לי ולעולם לא אסכים להכפיש את זכרה ולפגוע בה! לעולם אוותר נאמנה ה גם אם כל העולם יוותר לה ויבגוד בה! ולעולם לא אמיר אותה בעד ערכים בפיזיקה או יכולות מרשימות במתמטיקה גם אם כל העולם יעריך ויוקיר אותם פי אלף אלפי אלפים מאשר אותה גבירה ישרה, רגישה, עדינה ופגיעה. מאשר השירה שהיא יקרה לי פי אלף ואני אגונן עליה, אוקיר ואעריך אותה מאשר כל הערכים השכליים הקרים שמוערכים בעיני רוב האנשים.
כי אומנם השכל הוא דבר נחוץ. נחוץ מאוד ואפילו חיוני ומהו הרגש לעומתו? תוספת נעימה. כמו קינוח אחרי סעודה דשנה וערבה לחיך אבל ברור כמובן שהקינוח לבדו לא יספיק וכי יש צורך קודם כל בסעודה עצמה כדי להשביע את רעבונו של הסועד.
אבל חיים בלי רגש ונפש הם חיים קרים, אכזריים אפילו. ומי שלא ניחן בלב רגיש ובנפש עדינה יהיה בנאדם מר ואכזרי גם אם גאון במידה יוצאת דופן. וכדי להדגיש זאת אצטט מהספר "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה: "רגש חסר כל שיפוט הוא אכן משקה דלוח, אך שיפוט שאינו מרוכך על ידי הרגש הוא מאכל מר ויבש מדי לחך אנוש" וכאן אני מתארת לעצמי, אבל מדובר כמובן רק בפרשנות שלי בלבד, שבמילה שיפוט כוונתה בעצם לשכל האנושי שהוא המנחה את בני האדם.
קוראת אני לכל אוהבי השירה והספרות באשר הם לבוא ולהתלכד סביב דיגלה ולהושיע אותן ממצבן הדל והקשה. אנשים רבים, רבים מדי בוגדים במילים הכתובות ומעדיפים את התחליפים האלקטרונים והחשמליים שיש לכל דבר. ראו! אפילו ספר אלקטרוני כבר ישנו כתחליף לספר המורכב מכריכה, דפים לבנים ודיו! אני כמובן לא מחזיקה דבר שכזה בביתי ומקווה שלא אחזיק לעולם! כי בעיני אין תחליף לספר טוב המורכב מדפים ודיו! אוהבי הספרות! אני מבקשת מכולכם להמשיך לקרוא ולהמשיך לכתוב ולא משנה מה שאר העולם יגיד ואיך כולם יגיבו על אהבתכם המשונה והבלתי רגילה כביכול אל הספרות והשירה. כי לדעתי הם אלו שאינם רגילים והם הבעייתיים והטיפשים שבחברה ולא אנחנו, אוהבי הספרים!
השירה בוכה בשתיקה. אך יבוא היום ועוד נראה אותה צוחקת. יותר לא תזיל דמעות דיו שירדו כמטר קולח על עורה הדקיק כנייר ולבן כמותו. יותר עיניה השחורות והמלאות הבאה לא יתמלאו בדמעות שחורות אף הן, מלוחות וחמות. יותר לא ימחקו אותיות וידהו מעל הדפים הלבנים שעל גביהם נכתבו באהבה רבה ומתוך רגש עז מלכתחילה. ואם נראה אותה בוכה איי פעם, יהיו אלו רק דמעות מתוך שמחה ואושר.
אמן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים אכן יפה אמרת (כתבת) רון.א
תיאור חזק למציאות שאומנם עדיין לא הגיע לשם לפי דעתי, אך בהחלט יש בקטע כדי לעורר מחשבה בעניין.
יפה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים תודה. פוליאנה :-)
פשוט הייתי דיי מתוסכלת מחוויה אישית שעברתי כשעברתי אותו וכמובן שהוא לא אישי כלפי אף אחד...
עכשיו אני מרגישה טוב יותר אבל עדיין מתוסכלת כי אף אחד במשפחה שלי לא מבין אותי...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
