****
בתשיעי בפברואר אלפיים ושתיים יצאתי עם דודי סעד לשתות משהו באיזה מקום. דודי מצא חנייה ברחוב נרקיס ליד ה"לינק" אז החלטנו ללכת לשם. שתינו חצי גולדסטאר ודיברנו ואז נסענו הביתה. אילו מקום החניה היה תפוס, אולי היינו ממשיכים הלאה, ומחליטים להתיישב דווקא ב"מונא", לא רחוק משם. במקרה כזה הייתי רואה במקרה את שירי דקל, שהיכרתי פעם מזמן, יושבת עם החברות שלה בשולחן שלידנו. הייתי לוקח אותה הצידה, שואל אותה מה נשמע ומה היא עושה בימים האלה, ואם היא רוצה לשבת לשתות קפה מתישהו, רק שנינו. היא היתה כותבת לי את מספר הטלפון שלה על היד, הייתי מתקשר אולי אחרי יום או יומיים, היא היתה מחזירה לי צלצול, היינו מתחילים מערכת יחסים כמו שהתחילו הרבה מערכות יחסים אבל זו, כמו שלג רציני במיוחד בירושלים, היתה נאחזת בקרקע ומתחילה להיערם. היא היתה משחקת בסרט של הפרוייקט גמר שלי מבצלאל, ואחר כך היינו עוברים לגור יחד בנחלאות ושנה וקצת מאוחר יותר, מחליטים להתחתן. היינו עוברים לגור במבשרת ואז קונים דירה עם משכנתא במודיעין, היו נולדים לנו ילדים, לפחות ארבעה. במקביל הייתי מסיים ללמוד בבצלאל, ומתחיל לעבוד בתל אביב באנימציה ווידאו, ולאט לאט מתקדם ומתמקצע, הייתי בטח נהיה מהשורה הראשונה בתחום ואפילו חוזר ללמד בבצלאל וגם בשנקר. שירי היתה עובדת עם נוער בסיכון ומצליחה גם היא. הייתי אוהב את הילדים שלי ואת החיים שלי, והיינו בסך הכול די מאושרים אני מאמין.
אבל לא. דודי ואני התיישבנו ב"לינק", עם הגולדסטאר והברמנית שחייכה לדודי ולא ידענו אם זה רק בגלל שהיא נחמדה או אולי משהו מעבר לזה. אבל לא עשינו עם זה כלום. יצאנו משם באחת עשרה ועשרים. אם הייתי מסתכל ימינה הייתי רואה את שירי דקל הולכת עם חברה שלה חמישה עשר מטר ממני, בפינה של שמואל הנגיד, אבל דודי סיפר לי משהו מצחיק ובדיוק נכנסנו לאוטו, כך שלא שמתי לב לשום דבר אחר. דודי הסיע אותי לדירה שלי ברחוב טבריה, והלכתי לישון לבד. המשכתי ללמוד בבצלאל ולצאת, כשהיה לי מזל, עם כל מיני בחורות. ביום של ההגשה של הפרוייקט גמר שלי פגשתי את יעל, ודי מהר הבנתי שזאת האישה שאני אחיה איתה כל חיי. עברנו לתל-אביב ושכרנו יחד דירה קטנה בפלורנטין. התעסקתי קצת עם אנימציה אבל זה לא תפס, וחזרתי לצייר תמונות של חיות באייר-ברש ולמכור קצת, וגם ציירתי חולצות ל"תמנון" ולעוד חנויות, ויעל היתה הידרו-תרפיסטית של אוטיסטים באיזו בריכה בצפון תל אביב. התפרנסנו בקושי, אבל היה לא רע. רגיל. חיינו ככה משהו כמו שנתיים.
בבוקר של האחד-עשר באוקטובר אלפיים וארבע יעל יצאה לעבודה עצבנית אחרי שרבנו בצעקות על איזה משהו אידיוטי, וכשהיא חצתה את רחוב סלמה פגעה בה מונית שנסעה במהירות מופרזת והיא נפצעה קשה. אחרי חודש בבית חולים היא מתה.
אני גרתי בדירה בפלורנטין עוד שלושה שבועות עד שנגמר החוזה, ואז ארזתי וחזרתי להורים. הייתי שם ארבעה וחצי חודשים והשתגעתי. אבא שלי לא הפסיק לנדנד לי שאצא לעבוד ושאפסיק להתבטל בבית. בסוף נמאס לי. לקחתי את כל החסכונות שלי ונסעתי ללונדון, וכשלא מצאתי את עצמי שם, המשכתי לאדינבורו בסקוטלנד. באדינבורו מצאתי עבודה בסטודיו קטן לעיצוב גרפי, וכך גם היכרתי את מארי שעבדה בחנות למכשירי כתיבה ליד הסטודיו. קניתי שם צבעי שמן וקנווסים כשהחלטתי לחזור לצייר בשמן, והיא עזרה לי לבחור מכחולים. מארי היתה בלונדינית קטנה וחייכנית עם מבטא סקוטי מגוחך, וכשהיא עמדה שם והסבירה לי על השערות של המכחולים, סינטטיות או זנב סוס, לא יכולתי שלא לחייך מהדיבור המצחיק שלה. היא שאלה אותי למה אני מחייך, ועניתי לה שהיא מוצאת חן בעיניי. בערב כבר ישבנו בפאב השכונתי וקישקשנו, היא היתה כזאת איזי גוינג, נעימה ובלי קומפלקסים, התאהבתי בה מיד. די מהר היא עברה לגור איתי בדירה. ניהלנו חיים שקטים ונטולי סטרס, ופעמיים בשנה הייתי נוסע לבקר בארץ, שאליה לא התגעגעתי כהוא זה. המשכתי לעבוד בסטודיו ולעשות עיצוב גרפי, ובמקביל לקחתי קורס לקולנוע באוניברסיטה של אדינבורו. ציירתי בשמן ארוחות וכל מיני דברים שקשורים לאוכל, צנצנות של תבלינים, עוף לא מבושל, דברים כאלה, ואפילו היתה לי תערוכה בגלריה שם וקנו ממני שנים עשר ציורים. בגיל ארבעים, אפשר להגיד שאני די מאושר. אין לי ילדים, אבל החיים שלי לא רעים. אדינבורו אחלה עיר, ומארי מקסימה כמו ביום הראשון שנפגשנו.
אני אפילו לא חושב על הערב ההוא עם דודי, שהחלטנו ללכת ל"לינק" דווקא, סתם כי הוא מצא שם חנייה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
