לפעמים צריך להיות גס ברגעים שבהם אתה חושב שצריך להיות עדין. יש רגעים שאין זמן או יכולת לחסוך באמצעים וצריך פשוט ללכת עד הסוף. יש את הרגעים האלה, שאתה צריך לבזבז את כל התחמושת שיש לך מבלי להיות בטוח שאתה מכוון למקום הנכון.
זה כאילו אתה מתאבד על המטרה, עושה הכל בשביל להשיג אותה. זה מטורף, אבל זה כל כך מהנה, ואולי זה גם תוצר לוואי של הטירוף.
ואני לא טיפוס אובדני, אני מאשימה את הסיטואציה הקיימת שגורמת לי לחרוג מהקווים ולהתנהג כמו מטורפת. יאמר לזכותה של הסיטואציה, היא גורמת לי לחשוב. על חיים, על דתות, אלוהים, כל כך הרבה דברים שריביתי להימנע מהם כי הם גוררים ריבים.
כי לדעתי, אם אלוהים קיים, יש לו בעיות אישיות, ואם אודה שיש גן עדן, אודה שיש אלוהים, וזה נוגד את האידאלים שלי. אנשי דת מרבים לסלוד ממני, כי אני כנה ונוקשה.
יאמרו שאני הפכפכה, אבל זה לא שאני מנסה להגיע לגן עדן כשאני מצהירה כשהוא לא קיים, זה פשוט שאני מנסה להגיע למקום מסוים, וגן עדן הוא התואר הכי מתאים אליו.
אנשים לא אוהבים אותי, אני כמו תלושה בעולם הזה; נתלשתי מעולם אחד והובאתי לזה. ואי אפשר לתאר אותי, כי אני הכל וכלום. אני שמחה ועצובה, מדוכאת ומאושרת, אני חיה ומתה. אני אדם מיותר; ואין לי מושג למה אני בעולם, לפחות בעולם הזה. אני חושבת שאני פה בשביל לדאוג לאחרים, כי אף פעם לא דאגתי לעצמי. אולי אני טפיל, או שאולי הם הטפילים, שחיים על בשרי ודמי.
אני קבועה, ברגע שקבעתי דעה, יצטרכו להזיז הרים כדי לשנות אותה, או רק להראות לי את המציאות - אבל בשביל להראות לי את המציאות יצטרכו להחליף את האוקיינוסים ביבשות ולמלא במים את המדבר. מנסים להזיז את דעתי בכוח, לפעמים, זה גורם לי להיות תקיפה ולהיכנס למגננה, הנה עוד בעיה שנשזרת בסיטואציה.
והסיטואציה קיימת ושולטת בחיי, לפחות לאחרונה. רק עצם קיומה הופך את הקרביים שלי וגורם לחשק להקיא לחלחל במעלה גרוני.
אני מגיבה באופן פרא משהו לסיטואציה, אני מנסה להשתלט עליה ולתקוף אותה במקביל. בלי מחשבה, בלי היגיון. רק אני והיא אחת מול השנייה והידיעה שהיא משתלטת עליי לאט לאט ומכופפת אותי לחוקים שלה, לכבלים שלה. זה חונק אותי, אבל אהיה בסדר.
קראו לי חיה, אני התפתחתי מאחת, זה בסדר. אולי אנחנו למראים עין יכולים להיראות מחונכים, אנחנו לא. האבולוציה אף פעם לא התקיימה. היא תתקיים אחרינו, אולי בסופה של הסיטואציה.
אני מרוקנת עליה את המחסנית, ואעשה כל מה שצריך כדי לרסן את הסיטואציה. כי אני נלחמת כדי לשרוד. כי אולי להילחם עם אינסטינקטים בלבד, זה מה שטוב בשבילי, ומה שיעזור לי לשרוד, כי אני לא צריכה שום טכנולוגיה מחורבנת ושום היגיון מטופש.
קראו לזה מזל ביש, זה מה שזה. אדם שסיטואציה אחת הרסה את חייו, כמה פעמים כבר עברנו את זה, הא? אבל אני לא אתן לה להרוס את החיים שלי. זה השפיע עליהם דיי והותר.
אז הכל יכול ללכת לעזאזל, כי אני אלחם כדי לשרוד, ואני אהיה בסדר. אני אחזור חיה, אני אחזור נושמת.
ואני יודעת שזה נשמע מטורף ולא הגיוני, אז מה, איבדתי את ההיגיון ממזמן, ואני לא מחפשת אחריו.
כי לפעמים צריך להתאבד על המטרה כדי לשרוד, לא? מצחיק ככל שזה נשמע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
