זה היה הנושא שכיכב בכותרות של החדשות באותו יום שלישי מוזר. רומי, אמא, אבא וארווין צפו בהן. למען האמת, ארווין הזיל ריר על השטיח, כי החדשות לא מעניינות אותו. רק הכלבה של השכנים ולחפור בורות בערוגת החסה. וגם החתול של השכן השני. "אמא, לאן זזה הקליטה?" שאלה רומי את השאלה ה-398 מתוך ה-437 השאלות שילדה בגילה שואלת ביום.
"אני לא יודעת, חמודה," ענתה אמא. "בואי נקשיב למר חדשות והוא יספר לנו הכל."
מר חדשות סירב לשתף פעולה, ולכן המשיך לברבר על המצב הסוציו-אקונומי באבו-דאבי. רומי קינאה קצת בארווין, אז גם היא נשכבה על השטיח וחיבקה אותו. שלא יזיל ריר לבד.
"...ובמגוון מקומות בארץ דווח שהקליטה נחלשת ונעלמת..." "את יודעת, גם אצלנו הקליטה נחלשה. פעם היו שלושה פסים ועכשיו רק אחד. ממש כאילו שהיא עוזבת אותנו." לחש אבא לאמא, בלי סיבה ברורה, כי רומי לא התעניינה במר חדשות, וארווין לא התעניין באבא.
רומי התחילה לחשוב על עולם בלי קליטה. כולם יהיו עצבניים זה על זה, כאילו שזה אשמת כולם שאין לאדם מסוים קליטה. אבל אולי המורה לבלט באמת תקדיש לרקדניות תשומת לב במקום להתווכח עם סלקום על החשבון המוגזם שלה. לא יהיה לה חשבון בכלל. לאף אחד לא יהיה חשבון טלפון. זה יחסוך לכולם המון כסף, ואז אנשים יוכלו לצאת לחופשות לעיתים תכופות יותר. וידוע שאנשים שחזרו מחופשה תמיד מאושרים יותר. אולי הם אפילו יחייכו במקום להיות עם האף בטלפון. אין ספק, טוב שהקליטה זזה לה. אפילו שיכול להיות שהיא מאמללת אנשים במקום אחר. זה לא נוגע לסביבה הישירה של רוימ. לא אכפת לה.
"... מה שאני חושב," המשיך מר חדשות ברקע, "זה שאנחנו צריכים מישהו שיחזיר לנו את הקליטה," רומי החזירה את תשומת ליבה למרקע. "או, אולי, מישהי." אמר מר חדשות ונעץ מבט במצלמה בזווית כזו, שזה נראה כאילו שהוא מסתכל בדיוק על רומי. ברקע, איש תאורה הרים שלט בצבע כתום שבו היה כתוב "הוא התכוון אלייך, רומי אקרמן! עזרי לנו להשיב את הקליטה!"
"נראה לכם?" פלטה רומי אל החדר, בלי להתכוון אל מישהו ספציפי יותר מאיש התאורה שבטלוויזיה. "עדיף בלעדיה. וחוץ מזה, אני צעירה מדי." במילים אלה הפנתה את גבה לטלוויזיה, חזרה לחבק את ארווין וניסחה את 38 השאלות שעוד נותרו לה לשאול להיום.
ב-34 היא נרדמה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
