פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3084 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים אני והמלחמות, לא שלי, כמובן (2) אנג'ל
היי אנשים, הנה החלק השני D: אני אשתדל לשחרר פרקים כל תוך פחות משבוע, אבל נראה :)
במקרה שלא קראתם, או שבא לכם להיזכר - הנה לכם הפרק הראשון.
http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=291413#noteId_291413
קריאה נעימה:) הפרק דיי ארוך, כמובן^^
~~~
אני זוכר את הנפילה. ממש גיהינום עלי אדמות. הדם שלי זלג כלפי צווארי כי מצאתי את עצמי נופל הפוך, שיערי הצליף בעיני למרות היותו פחות או יותר קצר, והאדמה התקרבה אליי במהירות מסחררת.
לאחר מכן זכרתי חבטה. אבל לא החבטה שציפיתי לה. ממש אחרי זה התעלפתי, כנראה מהמכה שקיבלתי בראשי מהנחיתה.
כשהתעוררתי התמלאתי בתחושה עזה שאני בגיהינום. בעיקר בגלל העובדה שראיתי מולי את אחותי-לכאורה ולאו דווקא הרבה – אבל ממש הרבה - בקבוקי שתייה.
טוב, אם בגיהינום עסקינן – כאב לי כמו גיהינום.
"הו, הוא מתעורר!” קראה אחותי-לכאורה.
"הא.”
היא הביטה בי במבט ירוק. “מה?”
"לא משנה.”
כשהיא הסיטה את ראשה, שיערה החום – שהיה אסוף ברישול - טפח על גבה. היא הביטה לכיוון כלשהו, והחלטתי שלא היה לי החשק לקום ולהישבר לשניים, אז העברתי את מבטי לתקרה והבטתי בה כאילו הייתה הדבר המעניין בעולם.
"אני רואה שהתעוררת.”
הייתי מכיר את הקול הזה בכל מקום. "קלוד.”
"רֶיי.”
"לא קוראים לי - “
"מה שתגיד.”
הבטתי לעברו, נראה שאחותי-לכאורה נעלמה מהעין, “מה לעזאזל אתה עושה פה?”
"הורג חיות קטנות וחסרות ישע,” הוא חיטט בציפורניו והפסיק כשהבטתי בו במבט אטום. “נו באמת, אתה אומר שאתה לא זיהית את הלהב שכמעט קרעה לך את המעיים?”
"סליחה באמת שהייתי עסוק ב - לא יודע, אולי דימום פנימי?”
הוא גיחך. “אני מניח שפגעתי טוב שם?”
חשקתי שיניים. “מניח? אתה מניח? כמה זמן בכלל הייתי פה?”
הוא הרים את ראשו לתקרה כחושב, ואז הוריד את פניו לאצבעות.
"בממוצע אני שותה... חמש בירות ביום. ואני שתיתי...” הוא מנה באצבעותיו, “שלושים ושתיים בירות השבוע.” הוא העמיד פנים כמחשב, “אוף,” אמר בתסכול הכי מזויף ששמעתי, “אני לא יודע.”
"החיים קשים.”
“במיוחד כשאתה יפה כמוני – מה שאתה לא, אגב.”
"אז בסטטיסטיקה החיים שלי לא היו אמורים להיות, אתה יודע, קשים יותר?”
"אתה לא צריך לברוח מעדר של מעריצות כל יום.” הוא הניף את שיערו בתנוחה מתיימרת-להיות-אלגנטית. “ולילה.”
"יד, הכירי את מר קלוד.” אמרתי, מנפנף בידי לשלום כדי להבהיר, "קלוד,”
"הא?”
"הכר את האגרוף שלי!” התיישבתי אוטומטית וחבטתי בידי לכיוונו, אבל הוא התחמק בזה ביעילות ואני התחלתי להשתעל דם.
"גיהינום, תכיר את ריי, ריי, תכיר את הגיהינום.”
"אתה רומז שאני עומד למות?”
"לא רומז, אומר.”
"ממזר.”
"כלב.”
"כ – לעזאזל. זאת הקללה האהובה שלי.”
הוא חייך חיוך גאה ואני נאחזתי במותן הנגדית כדי לא להתפרק במקום.
"אז מה בכלל עשית שם?”
"בדיוק בזמן,” העיר וחייך בזחיחות כשאחותי-לכאורה נכנסה לבקתה, מחכה שתעבור לידו ומניח על כתפה יד, “הלכתי להביא מצרכים לרוזי.”
"אל תסתכל עליי במבט הזה." אמרה בנימה מתגוננת, ואני מצידי המשכתי להסתכל עליה כאילו היא נעצה בי את הלהב ההיא.
היא נפנפה אותו בתנועת כתף למראי הלום הקרב ונאנחה, “הלכתם, אני נזכרתי כמה שעות אחר כך, מה יכולתי לעשות?”
"רוזי...” גנחתי ועטפתי את ידיה בידיי, מביט בעיניה, “אני לא יודע אם אוכל לסמוך עלייך שוב.”
"אלוהים אדירים,” סיננה, משכה את ידיה ממני והכתה אותי בראשי.
זה כאב.
"אאוץ'?” שאלתי בעוד שפשוף של ראשי החבול. “בשביל מה זה היה?”
"אני רק. ביקשתי. מקלוד. להביא. לי. מצרכים!”
"אני רק. נבגדתי. בידי. אחות!” קראתי בחזרה.
היא הביטה בי, מגלגלת עיניים. “זה מצחיק, בהתחשב בזה שהוא אח שלי ואתה לא.”
צמצמתי עיניים והסטתי את מבטי. אני ורוזי גדלנו ביחד מאז ומעולם, היא הייתה התאומה של דארן, ואחותו הקטנה של קלוד.
רוזי הסיטה את מבטה הזעוף ממני כשאמא נכנסה.
אמא הייתה בת ארבעים, שיערה היה, בתקופה, שחור עם קווים אפורים, קמטים אחדים חצו את פניה, וגופה היה מעט עגלגל. יציבתה הייתה זקופה ונחושה. היא הייתה לבושה בבגדי כוהנת מסורבלים, וחרבות הוצלבו על גבה. בנוסף, בבגדי הכוהנת שלה, שמספר רצועות ממנה הוכנו מעור שדים, הוטמנו כל מיני נשקים מזדמנים.
“אלוהים אדירים,” אמרה בשלווה וניגשה אליי במהירות, מסלקת את רוזי וקלוד בדרכה בהינף יד. “אני שמחה שאתה בסדר, רִיאוֹ.”
"גם אני.” אמרתי כשכרעה לצידי ותפסה בידיי.
"חום?” היא הביטה בי, מניחה אצבעות קפואות על מצחי.
"אני – לא יודע.”
היא חייכה, “לא שאלתי אותך. רוזי?”
רוזי משכה בכתפיה, "קצת.”
"משהו שצריך לדאוג לגביו?”
"לא נראה לי.”
אמא סילקה את אצבעותיה ממצחי. "איך אתה?” שאלה ברוך.
"אני לא יודע.”
"הצלעות? המעיים? הרקות?”
חשקתי שיניים, “אני חושב שפתחתי את הפצע מחדש.”
היא צקצקה בלשונה. “למה עשית את זה?”
"כדי להעיף את קלוד לעזאזל.”
"כמובן.”
אמא טיפלה בי; היא החליפה תחבושת, חידשה את התפרים (אפרופו כאב), מרחה אלכוהול לפני ואחרי (קדוש מעונה שכמותי), לאחר מכן השאירה אותי לנמנם לזמן מה. כלומר, אחרי שהפסקתי לבכות מהצורה הגסה שבה תפרה אותי. תהליך הבכי דרש את שארית האלכוהול.
חבל ששכחתי שהוא היה אלכוהול למטרות רפואיות. זה כאב הרבה יותר.
כשפקחתי את עיניי לאחר מכן, מצאתי את רוזי ודארן, הם היו ערניים וניהלו שיחה קולחת למדיי.
"הו,” דארן שם לב אליי ראשון. “ברוך הבא לכדור הארץ, חבר.”
רוזי הסתכלה עליי גם כן. למרות שישבו, שניהם היו שעונים לנוחיותם על הקיר, דארן בשיכול רגליים, רוזי קיפלה את הרגליים ופשטה אותן לצדדים שונים.
כן, רוזי לא הייתה מהבנות עם החצאית.
האמת, שמלחיץ לראות את דארן ורוזי מסתכלים עלייך ביחד. עוד יותר היה מלחיץ אם קלוד היה באזור. אלה היו שלוש זוגות עיניים ירוקות ומלוכסנות קצת, זהות.
וזה היה מטריד.
למדתי להסתגל לזה עם הזמן, אבל משום מה כשהם מסתכלים עליי, המבנה של העיניים שלהם, בעיקר האישונים הצרים, תמיד גרמו לי להזדעזע. אחים מזורגגים.
"שמח לחזור,” אמרתי בנוגע למשפט של דארן, ששכחתי להשיב עליו. לאחר התיישבתי במקומי, גונח תוך כדי ומסיט את השמיכה מעליי. “עדכונים כלשהם?”
רוזי התערבה, "קלוד שמוק.”
"ביקשתי עדכונים.”
"הוא כל הזמן מוכיח את זה מחדש.”
גנחתי וחייכתי, “מה הפעם?”
היא הצרה עיניים. “הוא ביקש שנעשה לך המתת חסד.”
פערתי את פי בהלם. אף פעם לא הייתי יותר מופתע מקלוד. “חתיכת בן - “
"תיזהר במה שאתה אומר, אלא אם כן בא לך לחטוף אגרוף ישר על התחבושת.”
כשנזכרתי בתחבושת אחרי הסחת הדעת הקלה, ניסיתי לא לדמוע בעקבות דקירות הכאב שעברו בי. לכן הקול שלי חרק שדיברתי, פחות או יותר כמו גבר שדרכו על המפשעה שלו, “בבקשה אל תדברי על זה.”
היא חייכה חיוך ציני.
"הו, אגב עדכונים,” העיר דארן.
"כן?”
"ראיתי את הבחורה. לפחות נראה לי.”
"אתה מדבר על...?” שאלתי וקימטתי את גבותיי, “זאת שמצאנו?”
הוא הנהן.
"ו...?”
"נראה לי שיש לה כישרון כייסות.”
זקפתי גבה, היא ממש לא נראתה כמו מישהי שמסוגלת לגנוב. “איך היא נראתה?”
"אתה יודע, שיער שחור ממש ארוך, ממבט מקרוב הצלחתי לראות את העיניים שלה,” הוא זקף אצבע מורה, "כחולות.”
גלגלתי עיניים, “אבל כל בחורה שנייה יכולה להיות עם שיער שחור ועיניים כחולות.”
"הממ,” הוא המשיך להמהם לעוד דקה לערך. “פנים מתוקות, גוף דק מידי, מגיעה לך בערך עד... הממ...” הוא הצביע על קו הכתפיים שלי. “זה גבוה יחסית.”
"ראית אבן?”
"אבן?”
הנהנתי. “עם חוט אדום?”
עיניו נפערו בפליאה, “הו, נכון." הוא הכה באגרופו בכף ידו הפתוחה כדי לסמן שעלה על משהו. "הייתה לה אבן שחורה שקשורה לחוט מסביב לצוואר שלה.”
"זאת היא.”
"אבל מצד שני...”
"מה?”
"היא נראתה לך כמו בחורה שיכולה לכייס? כי, היא הייתה לבושה בבגדים דיי טובים. או לפחות כאלה שנראו ככה.”
"הא?”
"שמלה כחולה, גלימה ירוקה עם ברדס, וצעיף לבן ממש ארוך.”
קימטתי גבות. “את השמלה אני זוכר, ואת הגלימה, אבל – צעיף?”
הוא הנהן. “וגם נשק, וסוס.”
"נראה כאילו מישהי פרצה לכנסייה.” העירה רוזי. “אז על מי אתם מדברים?”
הבטתי על דארן, “אתה מוזמן.”
הוא סיפר לה בקצרה את הסיפור, כולל העובדה שאמרתי לו שהיא שכחה את הכל ואז נעלמה, רוזי קימטה את פיה.
"איזה אידיוט.” אמרה אליו ואז פנתה אליי, “אתה אידיוט.”
"היי – היא העלתה את רעיון ההסתלקות.”
"אתה צריך להשאיר על מצפונך את העובדה שהכפריים האומללים נבזזו.”
גלגלתי עיניים והנחתי יד על חזי, “את צודקת, רוזי. אני אבכה כל חיי על הכפריים האומללים וה - “ מחמת העובדה שלא הייתה לי מילת תואר נוספת, חזרתי על עצמי, “אומללים, שהבחורה הרעה הצליחה לכייס מתחת לאף שלהם.” גלגלתי עיניים שוב. “נו באמת.”
"בואו נבכה כולנו.” הוסיף דארן.
"אני בוכה," אמרתי לו. "אתה לא רואה?”
רוזי חבטה בדארן באגרופה והביטה בי במבט החבל-שאתה-פצוע.
עברו שלושה ימים עד שהייתי כשר מספיק כדי לעמוד מבלי לפתוח את הפצע הארור, לאחר הסתבר שישנתי ארבעה ימים, שזה היה שבוע מנוחה סך הכל, אבל קטלני לעסקים. ולמרות זאת אמא לא נתנה לי לחזור לעבודה ואמרה שדארן יהיה חביב מספיק כדי לתת לנו הלוואה, תוך כדי שליפת סכין ומבט שהעיפה מאחורי כתפי.
הייתי משוכנע שדארן עמד שם דקה לפני כשהסתובבתי.
בכל מקרה, ישנתי ארבעה ימים - כנראה שהצעת הוצאת ההורג של קלוד הייתה מסיבה הגיונית מסוימת, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא כלב.
קרקשתי ברחובות העיר, מבחינת אמא, לא הייתי כשר לנסוע בעגלה ולסחור, אבל כמובן שהייתי בריא להפליא כדי להסתובב בשוק ולהביא להן מצרכי מזון. לעזאזל.
"הוי, ריי.” אני וקלוד נפגשנו במפתיע והוא איחל לי שלום בדרכו המיוחדת.
"מה?”
"מה מה?” הוא שאל, ואני הסברתי.
"אם אתה מאחל לי שלום מסתבר שאתה צריך משהו.”
"הו, כן,” הוא חייך חיוך ילדותי. “עלמה במצוקה צריכה כסף,” הוא קרץ, “אם אתה מבין למה אני מתכוון.”
"הו, כן.” לא הייתי צריך לדעת יותר. הוא יביא לבחורה את הכסף, היא תתן לו לילה במיטתה, ואז, כשהיא תירדם, הוא יצא וייקח את הכסף איתו, הנוכל. אבל מן הסתם הוא לא יחזיר אותו לי, הממזר. “לא תודה.”
"נו באמת. היא דיי חטובה.”
"לא אכפת לי.”
"רק תסתכל עליה.” הוא זז מדרכי והצביע על בחורה בשוק שלבשה שמלה כחולה, גלימה ירוקה, ושיערה השחור החליק במורד גופה קצת מעבר לישבנה.
עיניי נפערו וצעדתי מהר לעברה. “היי, את!”
היא הייתה באמצע שיחה עם אחד הסוחרים, כנראה מיקוח, אבל משום מה נראה שהקול שלי היה מוכר לה והסתובבה, אוחזת במושכות; היא אחזה במושכות מעור שדים, גיליתי בעין חדה, הן היו קשורות לסוס שחור, גדול, עם מראה בריא למדיי.
"זה אתה.” היא אמרה.
ניגשתי אליה. זאת הייתה הפעם הראשונה ששנינו עמדנו אחד ליד השני, אבל היא פחות או יותר הגיעה עד כתפי, בדיוק כמו שדארן אמר. “התעשרת כבר?”
היא לא השיבה, הבטתי בה; היא שידרה כולה יציבות, רקע כלכלי שהיטיב עמה.
היא באמת טובה בכייסות.
היא הייתה מכוסה בעור שדים, לבן, שחור, ואפילו כחול ואדום. הצעיף שלה, ממבט מקרוב המרקם שלו; הוא היה עשוי מעור שדים שנתפר על בד. הבטתי לעבר ידיה, היו עליהן צמידי עור שחורים, חתיכות אדומות וצמודות של עור עטפו את השרשרת שלה - הייתי בטוח שזה לא היה קודם – אפילו בראשה היו מושחלות שתיים או שלוש סיכות עטופות בעור כחול. וכל העורות היו עורות של שדים. זה היה מאוד מוזר.
"אכפת לך לבוא למקום בו נוכל לדבר בשקט?”
היא משכה בכתפייה ולאחר הורתה לסוס לבוא אחריה, הוא ציית בשקט. “לאן אנחנו הולכים?”
"לבית שלי,” היא היססה לדקה, “יש לך בעיה עם זה?”
היא לא ענתה.
בדרך חזרה השלמתי את רשימת הקנייה שלי והסקתי מסקנות לגבייה בראשי, תוהה למה היא עטופה מכף רגל ועד ראש בעורות שדים.
כשהגענו לביתי והנחתי את הקניות בפנים, הנחיתי אותה לקשור את הסוס באורווה הסמוכה, שמרנו אותם מאחורי גדר, קשורים למוטות. היא לא נראתה מרוצה כשקשרה אותו.
"אפשר לדבר פה?” היא הביטה בי.
התיישבתי על אחד השרפרפים שהיו במקום. הנערה, לעומתי, עמדה ליד הסוס שלה וסירקה את פלומת רעמתו באצבעותיה. הבטתי עליו, הוא היה חיה אצילית. נועד לרכיבה מקצוענית ויציאה למלחמות. מעניין למה לקחה אותו.
"גנבת הכל?”
היא המשיכה לסרק את הסוס כשענתה, “לא ממש.”
"מה לא ממש?”
"לא ממש גנבתי הכל.”
קימטתי את גבותיי, והיא הסבירה. “חלק הביאו לי בשלב הראשוני מרחמים, אתה יודע, נראיתי נורא,” היא הצביעה על הסיכות ועל צמיד אחד. “חלק אחר גנבתי.”
"אני מניח שגנבת את הסוס?”
היא הנידה בראשה לשלילה. “המקום היה כמו מבצר, גנבתי כסף מכמה סוחרים וקניתי אותו ואת הרסן שלו.”
"תגידי,” מלמלתי, והיא זקפה גבות, “איך הבנת לגביי העולם הזה, את יודעת, לגבי השדים?”
היא חייכה חיוך לעגני והסבירה. “זה היה דיי אכזרי.”
"נתקלת באחד מהם?”
היא הנהנה. “בגלל זה הרחמים. זה קצת מצחיק, עור שדים דוחה שדים.”
"זה לא רק זה – הוא גם מביא לנו כוחות." הצבעתי על הצעיף שלה, "אני מניח שאפשר להשתמש בצעיף שלך בשביל זה, דברים כאלה מביאים הרבה אנרגיה.”
"לקחתי אותו כי היה לי קר.”
חייכתי. “משעשע למדיי.”
מבטה היה רציני, ננעץ בי, “תראה, אין לי כוונה להיות פגיעה מול אדם אקראי שפגשתי ברחוב, ואתה פחות או יותר האדם שהכי מכיר אותי בעולם הזה, אז, יש עוד דברים שאני צריכה לדעת על העולם הזה?”
"יש כל כך הרבה.”
הרציתי לה על השדים; יצורים שברא האוויר, השטן, בעיני הדתות. היא שאלה אותי מה השטן, הבהרתי שהוא ההפך מאלוהים, כששאלה אותי מהו אלוהים, הסברתי שהוא ההפך מהשטן. היא משכה בכתפייה ונתנה לי להמשיך להסביר. יום הדין, כך אמרו הנוצרים ברגע בו הופיעו השדים. הם מנעו מהאנושות להתפתח, פשוט עצרו אותנו במקום. במקום מכונות לעזרה התחלנו לפתח מכונות מלחמה, חזרנו לאפס. אבל התפתחנו בעניין השדים. זאת הייתה מהירות מסחררת. אומנם נשארנו במקום, אבל גילינו כל כך הרבה דברים, השדים הביאו כל כך הרבה. העורות שלהם, מספקים אנרגיה עצומה וכוחות בל יאומנו. אז סחרנו בהם.
סיפרתי לה על כללים פשוטים בעולם שלא קשורים רק לשדים; לא הולכים לבד עם גבר שאין לך יכולת להתגונן ממנו, וטוב שהיו סכינים על חגורתה, למרות שאמרה לי שלא ידעה להשתמש בהם ולקחה אותם רק בשביל הרושם.
גם על העולם בכללי סיפרתי לה, על זה שיש מעמדות; כל משפחה כמשפחת מלוכה על עיר. לורדים ומשרתים, כפריים. והכי גדול הוא הלורד השולט על כל המדינה, ולאחר מכן עוד לורד השולט על האימפריה.
בתגובה לדבריי היא משכה בכתפייה, אמרה תודה, ושאלה אותי בסופו של דבר, “מה שמך?”
"ריאו." הייתה הפוגה בדבריי עד שפציתי את פי שוב, "מצאת כבר את שלך?”
היא הנידה בראשה לשלילה.
"אז מה התוכנית שלך?”
"תוכנית?” היא הביטה בי בתמיהה.
"כן, את יודעת - איך תתקדמי מכאן הלאה.”
"אני מניחה שאמשיך לכייס ואתקדם במדינה בתקווה להיזכר?”
"ואז יאסרו אותך איפשהו, ויוציאו אותך להורג?”
היא צמצמה את עיניה, “אתה אמרת בעצמך קודם, 'בן אדם צריך להתקיים על משהו'.”
"אמרתי את זה בקשר לעובדה שחלקנו אוכלים בשר שדים.”
"אותו דבר.”
שתקנו, בהיתי בה ותהיתי מה קרה לה. “הממ,” מלמלתי.
"מה?”
"נראה לך שמה שקרה לך יכול להיות תוצר של יותר מידי סמים ואונס?”
"נשמע הגיוני.” אמרה. “גם העובדה שאני מסתכלת על גברים כאילו הם חלאות מתקשרת לזה.”
"מאיפה את יודעת?” קימטתי את גבותיי.
"יודעת מה?”
"שאת מסתכלת על גברים כאילו הם חלאות?”
"העירו לי על זה.”
"אבל את לא מביטה עליי ככה.”
"טוב, זה מובן, לא? לא נראה כאילו אנסת אותי או משהו. אתה דווקא דיי נחמד.”
הבטתי מעל לראשה כמהרהר שמצד שני, היא ממש תמימה אם היא מאמינה לאדם שהיא התעוררה איתו באותה מיטה. “זה קצת מוזר שאת מאמינה לי.”
"לא ממש.”
זקפתי גבות, היא הסבירה, “הייתי ערה, בגשם.”
"מה?”
"כן."
"אבל - "
"לקח לי זמן להיזכר בזה.”
"אז למה לא – את יודעת, ענית לי כששאלתי אותך אם את ערה?”
"אני לא זוכרת את זה, אז אני מניחה שהספקתי להתעלף עד אז שוב.”
הנהנתי, “אני מבין אותך.”
היא הביטה בי באטימות.
לאחר מכן הבטתי בה, והרגשתי צורך לשאול את השאלה המתבקשת. נאנחתי שנייה לפני שנפלטה מפי, “יש לך איפה לישון ללילה?”
"אני ישנה בחוץ.”
"בגשם?”
"כן.”
"תקשיבי, זה לא יעשה רק לך רע, אלא גם לסוס.”
"סוסה.”
התיקון לא ממש הזיז לי, ותהיתי אם להציע לה לישון אצלי.
"לא משנה, היא תמות בכל מקרה.”
כנראה בגלל זה היא קנתה סוסה חזקה – כדי לסגל אותה למשאות. הבטתי על הסוסה שלה, היא נראתה קצת חלשה. “היא אכלה בכלל?”
"לא הרבה, כמה גזרים.”
"לפני כמה זמן?”
"יומיים.”
"שתייה?”
"קצת.”
האהבה שלי לסוסים השתלטה עליי.
״תראי,״ התחלתי להטיף, ״זה עולם אכזרי, אבל הסוסה שלך לא קשורה לזה.״
״והנקודה שלך?״
״תני לי לטפל ביצור המסכן.״
״למה?״
״כי היא יצור מסכן!״
היא הביטה בי במבט האדיש הרגיל ולאחר משכה בכתפיה.
שנאתי את עצמי על העובדה שאם הסוסה נשארת, גם היא. ״תני לי לטפל גם בך.״
היא שלחה את ידיה לסכינים ואני נאנחתי והנדתי בראשי לשלילה, ״לא לזה התכוונתי, כלומר, רציתי שתתני לי להביא לך מקום לינה הערב, וקצת אוכל.״
היא צמצמה את עיניה, ״מה פשר?״ לאחר הפוגה קטנה הוסיפה, ״מה תרצה בתמורה?״
״אל תיקחי אותי כקדוש, אבל שום דבר.״
״כולם רוצים משהו.״
הנחתי שהיו לה הצעות קודמות ולא נעימות, “תראי, אני גר עם אמא שלי, אז זאת תהיה בעיה.”
"הו,” אמרה בהקלה, כאילו ירדה לה אבן מהלב. “אבל,” היא הוסיפה, “מה עם לונה?”
"הא?”
היא הצביעה על הסוסה באגודלה.
"היא תישאר בחוץ, אבל אני אדאג לה.”
היא לא נראתה מרוצה ביותר שעה שהובלתי אותה לתוך ביתי, אחרי שדאגתי לסוסה המסכנה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים זה מעולה! אם זה היה ספר הייתי קוראת אותו. תכתבי המשך בקרוב? ציירת במסגרת (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים ווהו ! יאי ^_^ argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים בסדרררררררר D: אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים הומ..אני לא יודעת... לואיזיאנה מנטש השקנאית
זה קצת דומה מדי ל"היי, ג'וד"...ואני פחות אוהבת את הסגנון המתחכם מאשר סוגי כתיבה אחרים שלך...אבל זה חמוד, סך הכול.
מצטערת על הביקורתיות...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים :O סוג מתוחכם? הבחור לא מתחכם בשיט, הוא אחד הדמויות אנג'ל
היותר מטומטמות שיצא לי לכתוב.
:O לגביי "היי, ג'וד", באמת שאני לא יודעת מה לומר. כנראה שאת רואה אותו דומה בגלל הדמות בת החשדנית, זה ישתפר בהמשך.
וזה בסדר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים לא מתוחכם, מתחכם! יש הבדל! לואיזיאנה מנטש השקנאית
ולא רק בגלל הבת החשדנית...יש המון דברים אחרים שממש מזכירים. לא יודעת...כנראה שאני בן אדם מרושע מדי.
אני צריכה להפסיק לכתוב ביקורות ממורמרות ולהשתקע בכתיבת סיפורים משלי...למרות שגם הם לא משהו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים מתוחכם זה שורש של מתחכם!! אנג'ל
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים אבל לא הדמויות מתוחכמות או משהו, אלא הסגנון של הסיפור והדיבורים עצמם מתחכמים! לואיזיאנה מנטש השקנאית
אבל לא משנה...תתעלמי אם בא לך, קחי את כל שאר התגובות הטובות ^^
לא אשתוק ולא אשתוק!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים :O הא? אנג'ל
-
-
-
-
-
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים מדהים ^^ מגדת העתידות
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים :D מצחיק, אולי?^^ אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-10 חודשים בדיוק! מגדת העתידות
-
-
-
