הוא כזה משעמם. כזה צפוי.
הצפיות נוזלת לו מהפה.
השקרים שלו כבר לא מצליחים להמתיק בפיו, הוא מסתובב הלוך ושוב, ממרט לעצמו את הזיפים שעוד נותרו לו על פדחתו הגדולה.
נראה גמור, נראה כמו התמונה של דוריאן גריי, זו שהוא מחביא.
האם גם הוא מכר את נשמתו בתמורה לאוצר שקר?
כשם שדוריאן קיבל נעורי נצח בתמורה ללבו המכוער,
הוא את יופיו, שהיה כה מוחלט – חיצונית ופנימית – מכר עבור בצע כסף?
מה יש לו ולמה הוא רוצה להגיע?
האם יש לו נחת הרוח, שעות יפות בחיק רעיה אוהבת, ילדות ברות, מחונכות יפה, אוהבות ואהובות, שחוק על פניהן?
מה יש לו ולמה הוא רוצה להגיע?
לקנות עוד חליפת מעצבים בהון עתק, לשפץ עוד חלק בבית? לנסוע במחלקת עסקים, לקנות את המכונית הכי יקרה? מה זה ייתן לו, וגם אם זה ייתן לבני משפחתו, מה זה ייתן להם?
האם זה ייתן להם את הצניעות, החמלה, הרחמנות, האהבה, הכבוד, הנימוסים, שהם כל כך חסרים?
אם היה הכסף והיה גם כל אלו – ניחא. אדרבה ואדרבה. טוב מטוב.
אבל הכסף בא כאן במקום כל אלו, אצלם הוא העיקר, הוא הכל – הוא הפך להיות הערך העצמי שלהם.
יש כסף אז אנחנו שווים משהו. שווים אפילו יותר. מותר לנו קודם, מותר לנו כמעט הכל. מה את רוצה? אני יכולה לקנות את זה בשבילך, יש לי כסף שלך אין.
נולדה שם התנשאות, חוצפה, כיעור נולד שם.
כי מה משנה החינוך? כשנגדל נירש אותו ונסתדר גם בלי נימוסים, גם בלי ללמוד את הקודקס החברתי, לעזאזל החברתי – האנושי, גם בלי להבין שלאדם שלמולנו, יש אותם הסיכויים שיש לנו, בדיוק אותם הסיכויים, להיות מאושר, עם כל הכסף הזה שלנו יש והכל, שבא אצלנו במקום הדברים האחרים ולא בנוסף – במקום חינוך לאהבת אדם, לצניעות, לאומנות, לספר, לשמור על ניקיון כפיים, על ניקיון הלשון.
והנה הוא. אבינו שבמשרדו. הנעורים מאחוריו, היופי ממנו והלאה,
כשאדם מזדקן בחן, אני מבינה בזמן שאני מתבוננת בו, הם מתכוונים שהאור הפנימי שלו זורח ושופך יופי, חינניות, חסד על פניו.
לזה הם מתכוונים, וזה בדיוק ההפך ממה שקורה איתו.
הוא היה כזה פעם, בצעירותו. והיום, כשהוא הולך ומזדקן, כל השכבות היפות מתקלפות ונושרות ממנו, וכמעט שלא נותר מהן כמעט דבר.
לפעמים אני רואה שארית קטנטנה, כמו קליפה של ביצה שנותרה אחריי הקילוף, מהיופי שלו, האבוד.
למשל כשהוא אוכל. שם עדיין יש בו צניעות. הוא לא מתחזר על אוכל. ותמיד נהנה מגבינה וירקות כאילו הגישו לו עוף צלוי ויין. בזה יש לו עדנה עדיין.
אני יודעת מה רוצים ממנו בבית. אני יודעת שאם הייתה לו אישה אחרת, שפחות חשוב לה ללבוש משהו שהתווית שלו עולה יותר מארוחה למשפחה, אולי הוא עצמו היה נשאר יפה מן הפנים ומן החוץ.
אם מי שהייתה ישנה איתו בלילה הייתה שמה את היד שלה ביד שלו וסופרת איתו כוכבים, אם מי שקמה איתו בבוקר הייתה מקדמת את פניו המכורכמות משינה בנשיקה ובמילות אהבה, במקום להטיח בפניו את מרתה עוד לפני שהוא הספיק לשתות קפה.
זאת, שלכאורה אמורה להיות המאושרת באדם, שמצטבעת כמוקיון, ומבפנים, אפילו רק לעצמה, בינה לבינה, אפילו חיוך אחד פשוט, נטול ציניות, נטול מרירות, נטול שררה, אין בה.
אם הוא היה בעצמו מחליט שדי,
שיש מקום גם לחיות. לקנות בית קטן ולגור שנה על הים כמו שהוא תמיד רצה.
לדוג דגים, לרדוף אחריי הקטנה בחול החם, אולי להוריד איזה שניים שלושה קילוגרם על הדרך.
פשוט לחיות.
אז, אולי, הוא היה נשאר פול ניומן.
הצפיות נוזלת לו מהפה.
השקרים שלו כבר לא מצליחים להמתיק בפיו, הוא מסתובב הלוך ושוב, ממרט לעצמו את הזיפים שעוד נותרו לו על פדחתו הגדולה.
נראה גמור, נראה כמו התמונה של דוריאן גריי, זו שהוא מחביא.
האם גם הוא מכר את נשמתו בתמורה לאוצר שקר?
כשם שדוריאן קיבל נעורי נצח בתמורה ללבו המכוער,
הוא את יופיו, שהיה כה מוחלט – חיצונית ופנימית – מכר עבור בצע כסף?
מה יש לו ולמה הוא רוצה להגיע?
האם יש לו נחת הרוח, שעות יפות בחיק רעיה אוהבת, ילדות ברות, מחונכות יפה, אוהבות ואהובות, שחוק על פניהן?
מה יש לו ולמה הוא רוצה להגיע?
לקנות עוד חליפת מעצבים בהון עתק, לשפץ עוד חלק בבית? לנסוע במחלקת עסקים, לקנות את המכונית הכי יקרה? מה זה ייתן לו, וגם אם זה ייתן לבני משפחתו, מה זה ייתן להם?
האם זה ייתן להם את הצניעות, החמלה, הרחמנות, האהבה, הכבוד, הנימוסים, שהם כל כך חסרים?
אם היה הכסף והיה גם כל אלו – ניחא. אדרבה ואדרבה. טוב מטוב.
אבל הכסף בא כאן במקום כל אלו, אצלם הוא העיקר, הוא הכל – הוא הפך להיות הערך העצמי שלהם.
יש כסף אז אנחנו שווים משהו. שווים אפילו יותר. מותר לנו קודם, מותר לנו כמעט הכל. מה את רוצה? אני יכולה לקנות את זה בשבילך, יש לי כסף שלך אין.
נולדה שם התנשאות, חוצפה, כיעור נולד שם.
כי מה משנה החינוך? כשנגדל נירש אותו ונסתדר גם בלי נימוסים, גם בלי ללמוד את הקודקס החברתי, לעזאזל החברתי – האנושי, גם בלי להבין שלאדם שלמולנו, יש אותם הסיכויים שיש לנו, בדיוק אותם הסיכויים, להיות מאושר, עם כל הכסף הזה שלנו יש והכל, שבא אצלנו במקום הדברים האחרים ולא בנוסף – במקום חינוך לאהבת אדם, לצניעות, לאומנות, לספר, לשמור על ניקיון כפיים, על ניקיון הלשון.
והנה הוא. אבינו שבמשרדו. הנעורים מאחוריו, היופי ממנו והלאה,
כשאדם מזדקן בחן, אני מבינה בזמן שאני מתבוננת בו, הם מתכוונים שהאור הפנימי שלו זורח ושופך יופי, חינניות, חסד על פניו.
לזה הם מתכוונים, וזה בדיוק ההפך ממה שקורה איתו.
הוא היה כזה פעם, בצעירותו. והיום, כשהוא הולך ומזדקן, כל השכבות היפות מתקלפות ונושרות ממנו, וכמעט שלא נותר מהן כמעט דבר.
לפעמים אני רואה שארית קטנטנה, כמו קליפה של ביצה שנותרה אחריי הקילוף, מהיופי שלו, האבוד.
למשל כשהוא אוכל. שם עדיין יש בו צניעות. הוא לא מתחזר על אוכל. ותמיד נהנה מגבינה וירקות כאילו הגישו לו עוף צלוי ויין. בזה יש לו עדנה עדיין.
אני יודעת מה רוצים ממנו בבית. אני יודעת שאם הייתה לו אישה אחרת, שפחות חשוב לה ללבוש משהו שהתווית שלו עולה יותר מארוחה למשפחה, אולי הוא עצמו היה נשאר יפה מן הפנים ומן החוץ.
אם מי שהייתה ישנה איתו בלילה הייתה שמה את היד שלה ביד שלו וסופרת איתו כוכבים, אם מי שקמה איתו בבוקר הייתה מקדמת את פניו המכורכמות משינה בנשיקה ובמילות אהבה, במקום להטיח בפניו את מרתה עוד לפני שהוא הספיק לשתות קפה.
זאת, שלכאורה אמורה להיות המאושרת באדם, שמצטבעת כמוקיון, ומבפנים, אפילו רק לעצמה, בינה לבינה, אפילו חיוך אחד פשוט, נטול ציניות, נטול מרירות, נטול שררה, אין בה.
אם הוא היה בעצמו מחליט שדי,
שיש מקום גם לחיות. לקנות בית קטן ולגור שנה על הים כמו שהוא תמיד רצה.
לדוג דגים, לרדוף אחריי הקטנה בחול החם, אולי להוריד איזה שניים שלושה קילוגרם על הדרך.
פשוט לחיות.
אז, אולי, הוא היה נשאר פול ניומן.