ביום בהיר, יום אי צפוי, הגיע אליי בדואר מכתב, שעליי לחזור למילואים, ביום בהיר שדווקא רציתי להיות יחד עם חברתי, עליי עכשיו להתארגן ולחזור לבסיס.
לפני זה כבר קבעתי עם החברה שלי שאנחנו ניפגש היום ב7 בערב, דווקא היום אני צריך להיות בבסיס.
נפרדתי מההורי, נשקתי אותם והבטתחתי להם שעוד אשוב, ואבי חיבק אותי חזק בזרועות גדולות, חשתי חום, הבטתי בעיניו, מבצבצות דמעות.
"אני מבטיח לך, אני עוד אשוב"
ואמי עמדה לידו, נתנה לי נשיקה באוויר, חייכתי אליה והיא אמרה שהיא אוהבת אותי וכשאשוב היא תכין לי מקרונים, האוכל הכי אהוב עליי עוד מהילדות.
עליתי לההסעה שחיכה לי בחוץ.
בדרך שמעתי בחדשות מהרדיו שנחטפו החיילים, חברים שלי שהיו לידי שמעו את החדשות בסקרנות רבה , הם התרכזו כך כך כדי שלא יפספסו משהו אחד, אך אותי לא עינין, הבטתי דרך החלון, שמיים אפורים, הפרחים נשארו כמותם,לא נבלו, העשבים נשארו אותו דבר, לא איבדו את צבעם, והנוף העצמו נשאר נוף. שום דבר לא השתנה רק האוירה מעיקה לי, השמיים אוירים, האווירה, היתה משונה לי.
הבטתי דרך החלון, התבאסתי, כל כך רציתי להיות היום עם חברה שלי, ולצאת איתה ולשבת איתה ולשתות איתה כוס קפה.
הרמתי את הפלאפון מהכיסי, צלצלתי אליה, היא לא ענתה, אין קול מענה.
ושוב צלצלתי... ושוב....
רציתי לומר לה עד כמה שאני מצטער
רצתי לומר לה עד כמה שאני אוהב אותה...
אך היא לא ענתה.
לילה אחד, המפקד שלי הוציא צו שעלינו לעבור את הגבול, הזמן נשאר ארוך, נראה לנצח, פחד עצום , ידיי ורגלי רעדו, קור חדר אל הגופי, רעב עצום העמיקה בי.יצאתי עם השאר חיילים ועמדנו בשורות, חכינו להוראות של המפקד.
חצינו את הגבול, השקט שהיה שם העיקה לי, ופתאום שמענו יריות מהאוייב מהצד השני, ירינו, איבדנו שליטה, היו כמה שנפלו, היו זעקות, אימים ופחד, מטוסים כיסו את השמיים, העשן, האפר..
נסעתי בטנק עם עוד 2 חברים. ושוב חכינו למפקד שיורה לנו להתחיל לירות, החייל שהיה לידנו בטנק נפצע מאוד קשה, שמעתי אותו שוב ושוב מתנשם בכבדות.
המפקד הטיל צו שעלינו להתחיל לירות, ירינו, ודרך החלון אני רואה אנשים מתים לעבר עיני, והחבר שיושב לידי נפצע קשה, נסיתי לעזור לו בכל יכולתי, אך היתי חסר אונים, לא ידעתי מה לעשות והוא מילמל, נסיתי להבין אותו אך לא הצלחתי. הרגעתי אותו שהכל יהיה בסדר.
הוא זעק, סבל מהכאבים נועזים, כאב תופת, צעק, לא יכלתי לסבול את צעקותיו, הצעקה היתה נוראית, שהחדירה בי עמוק עמוק צמרמורת.
עצמתי את עיני בחוזקה
בכוח
עד שהצלחתי לדמיין...
קולות הסירנה, קולות הכינור והפסנתר מתנגנים מסביבנו רק אני ודנה.
דנה יושבת מולי ומחייכת, עיניה גדולות, יופיה כובשות אותי, והחיוך הביישני הזה, שובב כזה, אני מדמיין את עצמי לרגע יושב וכורע ברכיים, מציע לה :נישואים. הבאתי לה טבעת מהיהלום.
אנשים מוחאים כפיים, אני שר לה, וגם מנגן לה בכינור.
היא שומעת את צליליותי, ואת ולי, ואני חש אותה.
ואז בשניה האחרונה התעוררתי, כמה רציתי לבלוע אל תוך החלום,כשקמתי חשתי שאני לפתע עף, הטנק התפוצץ.
כעבור שנתיים....:
"שמך דנה?, מדבר סגל המפקד.
"כן כן" ענתה דנה מהטלפון מהבית שלה.
"תשמעי מצאנו משהו בלבנון פיסת ניר ושמך כתוב שם"
"באמת, אפשר לדעת מה כתוב?" שאלה דנה בסקרנות.
"את יודעת שיוני נפטר, והוא כתב עליך בזמיו הפנוי כשהיה שם"
"בבקשה סגל מפקד, תגיד לי מה הוא כתב" דנה החזיקה את האפרקסת קרוב לאוזניה בשביל שתשמע יותר טוב.
"כן אני שומעת" התכוננה דנה.
"דנה, כ כך רציתי שניפגש, אך כך קבע הגורלי, כשאסים את כל הסיפור הזה, ארוץ אל זרעותיך ומשם אגיד לך האם תרצי להינשר לי, שתדעי דנה, חלמתי עליך בחלומות, הרגעת אותי בחלומות, ושתדעי אני מצטער, אוהב אותך, אוהב יוני.
דנה, שמעה את המשפט האחרון כרעה את ברכיה שמ את ידיה על הראשה וזלגה דמעות ואמרה לעצמה
"אז הוא לא שכח אותי."
