פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1889 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים אז הנה לכם סיפור אימה סורר אנג'ל
לפני כמה זמן פירסמתי את הסיפור הזה בתחרות סיפורי האימה של לינה. לעולם לא הגיעו התוצאות^^ אז החלטתי שלא יזיק לפרסם ה ולראות מה דעתכם, חוות דעת ועצות לשיפור וכאלה.
תהיו קלים איתי כי לא באמת כתבתי סיפור אימה לפני זה.
מקווה שתהנו :)
~~~
בהתחלה היינו ארבעה. נמלטים מהכל. מהחוק, מהחיים. הרצח היה חבר שלנו.
ברחנו רחוק. להרים שהיו קרובים לעיירה קטנה. אבל הם היו כל כך רחוקים שאפילו לא חשבו לחפש אותנו בהן. לעגנו למשטרה ולכל האנשים הנואשים שחיפשו אחריינו עם הלשון בחוץ, בתקווה שנופיע כטרף למטווח וניתן להם לטבוח בנו כמו צאן לטבח.
היינו שני גברים, ושתי נשים. שתיהן היו בנות הזוג שלנו; עלמות יפהפיות, אבל הרצח לא חשק להן. למרות שאהבו לראות אותנו עם הדם על ידינו.
פעם אהבתי אותן, ואת חברי. את כולם.
אבל הרצח גבה את המחיר שלו. והמחיר היה דם. וחיים.
בהתחלה הרגנו חתולים משוטטים כשהיללות המחרידות שלהם מתנגנות בראשינו בשעה שהתעללנו בהם למוות ולבסוף הוצאנו את הקרביים שלהם החוצה ונתנו להם לגסוס למוות.
אחר כך רצחנו את בנות הזוג שלנו. אני בסכין, הוא חנק אותה ידנית. וכשקראה לעזרה, לא היה כבר מי שיענה לה.
ובסוף?
הרגנו אחד את השני.
אתם יכולים לנחש מי שרד.
"אמרו שאחרי שמת'יו רצח את ג'ייסון, הוא ירד לעירייה ובילה במועדון. כל יום לקח צעירות למיטתו, והן לא חזרו ביום שאחריי. לאט לאט התפזרו השמועות ואנשים התרחקו ממנו. אבל הוא לא נכנע. הוא התחיל לחטוף אנשים ברחובות, פשוט שלף אותם באמצע הלילה, ולעיתים בבוקר."
הפסקה קצרה, ואז המשיך.
"הוא היה מקצוען. ומהעיירה בסוף לא נשאר כלום. אבל היה רק שורד אחד, צעיר, שחור שיער. הוא סיפר את סיפורם של מת'יו וג'ייסון, ואמר שרצח את מת'יו מהגנה עצמית. הפנים שלו היו מושחתות, וקולו צרוד, הוא אמר שבגלל הקרב גרונו נפגע. הוא עבר הרבה ניתוחים לפני שהיה אפשר להחזיר לפנים שלו מראה אנושי. ואתה יודע? זה הבחור שקורא לעצמו היום ג'ק בראון."
"והטענה שלך?"
אוליבר נשם עמוק והתכונן לצעקה שהוציא בכל הכוח, "שהוא אחראי לרצח של האנשים בעיר כרגע!! ה-ל-ו!! הוא רוצח סדרתי שהשחית את הפנים של עצמו כדי לא להיתפס!!"
דרק גילגל עיניים. "עכשיו אתה חושב שמנהל הבית ספר שלנו הוא רוצח סדרתי?"
"זה אומר שאתה לא חושב ככה?"
דרק פקח עיניים ונרתע קצת אחורה. "ברור שלא!"
אוליבר כמעט קפץ עליו. "אבל זה רציני!!"
"אמרת שזה רציני גם שהאמנת שהשכנים היו חייזרים."
"אבל הם אכלו רק אוכל ירוק!! למה - "
"ושהאמנת שהכלב שלנו משרת את וולדרמוט."
"אבל היה לו סימן מאוד משכנע!!"
"ולפעם הזאת שהאמנת שהקופאית בסופר היא מרגלת."
אוליבר השתתק בחוסר חשק.
חברו משך בכתפיו. "חוץ מזה, אל תשכח את העובדה שג'ק דיי ממש זקן. ואמרו שמת'יו היה מבוגר ממנו בשבע עשרה שנים. גם אם מת'יו שרד איכשהו, הוא חצי ערמת עצמות כרגע."
"רגע, דרק?"
"כן?"
"אנחנו לא אמורים ללכת עכשיו לבית ספר? מה השעה?"
דרק העיף מבט בשעון וקילל בתוך רעם תוך כדי שהוא קופץ מהכיסא שלו, "רבע לשמונה!!"
אוליבר זינק אחריו ושניהם תפסו בתיקיהם וזינקו במורד המדרגות, חולפים על פניו של אביו של דרק.
"יום טוב, אבא!" הפטיר דרק תוך כדי ריצה וזינוק מעל חפצים שהיו מפוזרים בחדר. "למה אמא לא קראה לנו??"
"היא לא מרגישה כל כך טוב!" מלמל אביו המבועת תוך כדי הכנת כוס קפה.
"ולמה אתה לא הערת??" דרק לקח כמה חפצים והשליך אותם לתוך ילקוטו.
אביו משך בכתפיו. "ממתי זה התפקיד שלי? אתה בן שתיים עשרה, בכל מקרה!!"
"לא משנה!" צרח דרק ופרץ החוצה עם אוליבר בריצה אל בית הספר.
הצלצול התריע על ההפסקה. רעש המולת המחברות והקלמרים הסווה את קולה של המורה שהתכוונה להכריז על שיעורי בית, אבל וויתרה על זה ויצאה מהכיתה.
טורי נשענה קדימה, אל שולחנו של דרק, "אוליבר סיפר לך על החשדות שלו?"
דרק פילבל בעיניו. "ברצינות, טורי. חשבתי שתהיי חכמה יותר. אלה רק ילדים שנעלמו בגלל האיטרנט ואיזה פדופיל שבטח הרג אותם כדי לא להיתפס."
"אני דווקא חושבת שאוליבר עלה על משהו."
דרק נאנח. טורי הייתה כפייתית לגביי הנושא הזה מאז שאחותה הגדולה נמצאה באחת משרשראות הרציחות האלו. "אל תשלי את עצמך."
טורי חייכה. "בסדר גמור. אבל אנחנו הולכים לשאול אותו."
"הוא לא יסכים ליותר משתי דקות מסכנות."
"אתה פסימי מידי." טורי משכה אותו אחורנית ככה שהכיסא שלו התנדנד ואז הטילה אותו על הרצפה. דרק הדף אותה ממנו אבל אז הופיע אוליבר, והם היו שניים נגד אחד. אוליבר וטורי התחילו להתנפל עליו, והוא החזיר במכות משלו. דרק התחיל לדמם מהאף ממכה שקיבל, את עינו של אוליבר עיטר פצע אדמדם שהיה ברור שיתכהה מאוחר יותר, וקצה שפתייה של טורי נזל דם.
ואז הופיעה המורה התורנית עם ילדה דואגת מהכיתה שלהם שהזעיקה אותו לשם.
הדקות עברו במהירות עד שמצאו את עצמם בחדר המנהל. בנחיריו של דרק תקוע נייר טואלט שספג את הדם, ומעט קרח שנותר במקרר; אוליבר הניח שקית של אפונה קפואה מחדר המורים על עינו (אף אחד מהם לא ידע מה עושה אפונה קפואה בחדר המורים); וטורי, שנפגעה קלות בהשוואה לשניים, קיבלה פלסתר קטן.
המנהל ישב מולם בפרצוף חמור סבר. "אתם יכולים להסביר את עצמיכם?"
דרק הרגיש כאילו הוא פקעת עצבים שעומדת להתפוצץ. האף כואב לו, הראש עוד יותר, והוא רוצה הביתה. אז הוא החליט להגיד את האמת. "טורי רצתה לדבר איתך ליותר משתי דקות אז היא גרמה לנו להסתבך."
המנהל זקף גבה, "מה?"
טורי ואוליבר הנהנו בהבעות תהומיות.
"תסבירו את עצמיכם. שוב."
"המנהל... אני יכולה לשאול על מת'יו סמית'?"
עיניו של ג'ק בראון נפתחו באימה. "זה לא משנה. בכל מקרה יש לכל אחד מכם שבוע השעייה. אתם מוזמנים ללכת ברגל הביתה."
טורי נאנחה והשתקעה בכיסאה. "אני לא עוזבת עד שאני לא מקבלת תשובות."
ג'ק הביט בה בעיניים מזועזעת. "אני יודע שאת עצובה בגלל אובדן אחותך. אבל מת'יו מת. הרגתי אותו. ואם את רומזת שעזרתי לו להתחמק או שאני מת'יו, את מוזמנת להסתלק. אני לא רוצח. ואני בן אנוש. הוא לא היה אנושי."
טורי נעצה בו עיניים גדולות והוא שלח אותם מעל פניו.
המנהל כל כך כעס שאפילו לא נתנו להם להתקשר להורים, דרק הרהר בשאלה אם זה חוקי או לא.
לאף אחד מהם לא היה נייד. זה הוביל לזה שפשוט הלכו מבית הספר, והתחילו ללכת לכיוון הבית של דרק. הם לא העזו להתפצל. הרוצח התרוצץ במחשבות של שלושתם. היה יותר מידי מוזר... ועקום. והוא יכל לתקוף בכל שעה.
הרחוב המה מסביבם. אבל הם לא יכלו לעצור את עצמם מלתהות האם הרוצח הוא אחד מהאנשים שחולפים על המדרכה או באחת המכוניות.
"למה אנחנו רצים?" שאל דרק שהתחיל לרוץ אחרי אוליבר וטורי.
טורי הנידה בראשה. דרק סובב את ראשו לרגע ואז הגביר את ריצה ועקף את דרק ואוליבר.
איש לבוש חליפה שחורה שאקדח חגור במכנסיו התחיל לרוץ אחריהם. כובע שחור היה מוטה על פניו ככה שלא יכלו לראות אותן. והוא התקדם בוודאות אליהם.
ומשם המשיכו לרוץ כל הדרך אל ביתו של דרק. הם השתחלו מתחת לגדרות והסתובבו סביב בניינים בתקווה לאבד אותו. כשהתקרבו לבית של דרק הם התחילו להאט בעצבנות כשראו שהאיש לא ברקע, ולאט לאט פסעו אל הבית בלב הולם מעט.
דרק נתן לתיק להשתלשל מכתפו ולנחות על הרצפה בחבטה ואז התחיל לגשש באצבעות רועדות מפחד אחרי המפתח. "איפה הוא...?" סינן לעצמו בלחץ, ונרגע אוטומטית כשאצבעותיו נסגרו על המתכת הקרה.
הוא הוציא את המפתח והכניס אותו במהירות למנעול. הוא סובב את המנעול כמשוגע ופתח את הדלת במהירות. טורי ואוליבר מיהרו להיכנס וגם הוא נכנס. שולף את הדלת מחור המפתח, תופס בילקוטו, ונס פנימה. נועל אחריו את הדלת, גם במנעול העליון.
כשהסתובב מהמנעול, לראות את חבריו, גילה שהוא לבד.
"אוליבר?" קרא. "טורי?" הוא הרגיש איך קולו רועד. הוא התחיל להתקדם במסרון בצעדים של נמלה. מפוחד. הוא הסיט את ראשו לפנייה בקיר ופרץ בצרחה.
פנים מעוותות הופיעו מולו. עיניים לבנות לגמרי. בלי עישונים. תלמים היו חרוצים בפנים והבליטו ורידים שלא היו קיימים שם. התלמים נראו כמו תולעים מעוותות וורדרדות שפעמו על פניו. צלקות חצו את הפנים המעוותות. נשארו בקושי שני חורים שחשפו את העיניים המחרידות שלו.
לאחר שנייה הכובע השחור סטה קדימה והסתיר את פניו של האיש בחליפה השחורה, האיש שרדף אחריהם ברחובות. זה היה הדבר האחרון שחשב לעצמו לפני שאיבד את הכרתו.
הכאב לא חצה רק את דרק. גם אוליבר וטורי התפתלו על הרצפה מרוב כאב מזעזע.
האיש בעל החליפה השחורה התיישב הפוך על כיסא, כשהמשענת לגב בין רגליו. בחלל החדר המבאובק ששהו בו לא היה שום דבר חוץ מהמקומות שאליהם קשר אותם האיש. כמה מסמרים גדולים שיצאו מהקיר ועוקמו בצורה מחרידה ללולאות שהועברו בהן חבלים.
"חיפשת אחרי מת'יו." הפטיר לעבר טורי. "מצאת אותו." הוא החווה על עצמו. "מה את רוצה לעשות עכשיו, אה?"
טורי התפתלה, נושכת בשפתייה, מכריחה את עצמה לא לקלל. דמעות התחילו לזלוג על לחייה.
הכאב השורף חצה את פניהם ועבר בהן כמו חוטי תייל שעולים באש. דרק חש בדמעות בעיניו, אבל שהתפתל, כל מה שהצליח לנגב מפניו היה דם.
"מה אתה רוצה?" סינן תוך כדי התפתלות כפייתית. הכאב שעבר בפניו שלח לפניו תחושת עיקצוץ נוראה. כל מה שרצה היה לגרד את פניו עד שיפסיקו לגרד. גם אם יגרד עז זוב דם, או גרוע יותר.
הראייה שלו התעמעמה והתחזקה לחליפין.
"כמו שאמרתי לכם, אני מת'יו. אתם לא יודעים שאני הרוח של מת'יו סמית'." הוא חייך חיוך אירוני ואז מחק אותו מפניו. "אני רוצה יורש."
טורי השתנקה והשתעלה. מתוק שיעול לשיעול ירקה את המילה; "יורש?!"
"כן... מישהו שימשיך את המורשת. שיהרוג, והרבה," מת'יו חייך באנחה. "והוא צריך להיות צעיר, חזק, ומעוות."
אוליבר הביט בו בעיניים אדומות. תוך כדיי עוויתות בידיו ורגליו. "מעוות?"
"אם תשרדו את העיוות, אתם תבינו." מת'יו חייך חיוך מזעזע.
אבל הם לא שרדו. לא הוא, ולא טורי. גם דרק לא. לא ממש.
טורי מתה ראשונה. הכאב היה יותר מידי בשבילה. היא התפתלה בכאב והטיחה את עצמה בקירות. היא מתה בטעות, תוך כדי שהטיחה את עצמה בקירות צווארה נתקע במסמר חלוד, והיא פירפרה למוות, גופתה נותרה שעונה על המסמר, ועיניה פקוחות.
אחריה נפל אוליבר. מתפתל בכאבים. הוא פיתל את החבלים סביב צווארו ככה שבעוויתה הבאה והאחרונה שלו המפרקת שלו תתפצח.
ומת'יו פשוט צפה ונתן לזה לקרות. כשדרק צרח עליו מתוך העוויתות, הוא הסביר שרק החזקים נשארים, ואין לו שימוש במטומטמים מתאבדים.
ודרק חזק, לפי מת'יו.
רק דרק נשאר.
הוא לא ידע כמה זמן עבר מאז שהכל התחיל. ימים, לילות, שבועות, חודשים? אולי אפילו שנים.
כל מה שידע, כשהכאב עבר, הוא הרגיש זר בגופו שלו.
מת'יו ישב שם כל הזמן, וצפה בו בפנים רציניות. וכשהפסיק להתעוות, כשהפסיק לסבול ולגנוח, פניו של הרוצח אורו.
הוא שיחרר את דרק מהחבלים, ודרק נעמד בתנוחה לא חיננית ומגושמת להחריד. ספק מועד ספק מתכונן לזחילה.
ואז יצא הרוצח הותיק מהחדר, וחזר לשם כעבור רגע עם מראה. והשתקפותו של דרק הייתה זרה לו. שונה. לא הוא. היא נראתה כמו העתק של פניו של מת'יו. לאן פניו שלו נעלמו? למה הופיעו הפנים של מת'יו? איפה עיניו של דרק? עיניו הכחולות העמוקות? איפה הראייה הטובה, במקום כל העמימות הזאת?
דרק איבד הכל באותו הרגע. הוא ידע שאין לו לאן ללכת. אין לו מה לעשות. איך יוכל לצאת החוצה עם פניו של מפלצת?
מת'יו גיחך. "אני אכשיר אותך. וכשאסיים, אני אעבור סוף סוף הלאה, מאשר בגוף המארח המטומטם הזה."
הרוצח לא צחק; מת'יו לימד אותו הכל.
הוא לימד כל שיטה ושיטה של הרג. חניקה, שבירת מפרקות, אקדח, חניקת תייל, להבות, סכינים, ועוד מאות אחרות. הוא לימד אותו איך לתת לקורבן זמן לסבול ולהתענג על כל דקה.
בהתחלה עבדו על בשר מת, של פגרים. כדי שיראה את השפעת הנשקים על הבשר. ולחרדתו, דרק הרגיש פירפורים בליבו כשהפגר הטרי דימם תחת נחת ידו.
ואז עברו לחיות. מגוון של חיות, כולן נושמות. כלבים, חתולים, נחשים, עכברים, חולדות, כל מה שמת'יו הצליח להשיג. צרחות הכאב של החיות גרמו לעונג לאוזניו של דרק.
אבל אף פעם לא שכח את היום בו הרג אדם לראשונה.
היא הייתה יפהפיה, נערה צעירה. בת שלוש עשרה. גילו, כך אמר מת'יו. משמע שהתבגר בשנה. מת'יו אמר לו שהביא לו אותה במתנה, כדי שיוכיח לו שהתבגר וגדל מספיק כדי להרוג. להרוג באמת.
מת'יו תפס אותה לבד. דרק הביט בו כשדחק את הנערה לפינה ואז משך אותה אחריו. ואז הזדחל אחרי הרוצח המיומן כשזרק אותה לתוך המחסן, ואת דרק אחריה.
דרק ריתק אותה לדרגש עץ. לפת אותה, והתחיל בעבודה.
הוא הרים את חולצתה מעלה, רק עד שבטנה נחשפה, שומר על צניעותה גם ברגעיה האחרונים. האחרונים הארוכים ביותר.
באותו הלילה היא עברה מצעד צרחות מזעזע, עד שנגאלה מיסורייה בשלוש לפנות בוקר. היא הייתה שם חמש שעות, חמש שעות יותר מידי.
למחרת מצאו את גופתה מרוטשת, מזוויעה, חוטי תייל תקועים בעיניה, חריטות בבשר על לחייה. חוטי תייל עברו בבטנה המשיכו לחוטים שהיו תקועים ברגליה. ידיה מוצפות בחתכים. והיא הייתה מונחת שם, על הרצפה, מול הבניין שלה.
למרות שהתקשורת ראתה במעשה שלו אכזריות עקומה ופסיכוטית, דרק השקיע בקורבנו הראשון.
החוט תייל שהושחל בבטנה וברגלה סולסל לצורת גפנים וצמחים מטפסים בעלי קוצים דוקרים שיצאו מהם. הוא השחיל את התייל בגופה באיטיות מייגעת, כשידיו נפצעות מהמאמץ. אבל קול הצרחות המתנגנות שלה גרם לו לחייך בעונג, להעביר יד מפעם לפעם בשיערה הזהוב, ולהמשיך במלאכתו.
כשקישט את ידיה בחתכים כמעט והשתכר מריח הדם הנחושתי באוויר. אבל הוא המשיך לצייר על גופה צורות, כמה טוב שיכל, למרות שיצאו מרושלות.
ושחרט בפניה עם חוט התייל, הסכין והמסמר החלוד, השקיע בכל פרס ופרט בפניה. כל סלסול, כל קישוט קטן.
ולבסוף, כשהאטה את נשימותיה, ועמדה למות בכל מקרה, תקע בעיניה את חוטי התייל, מעצב אותם לצורה שנכונה לדעתו.
מת'יו היה גאה בכל ליבו במתלמד שלו. ולאחר שהותירו את הגופה במקומה, הוא סיפר, כמו שהבטיח, את סיפורו לדרק.
לפי הסיפור הסתבר שהשטן בעצמו שלח אותו לשלם דמי רצח. מחירם של רוצחים הוא למנות להם יורשים. תוך כדי החיפוש אחרי יורש, מת'יו השתמש במה שניתן לו - גוף מארח. מת'יו צריך להביא את היורש שלו למקום כלשהו, עמוק עמוק בתוך הרצח, ככה שהוא לא יצא.
הוא הסביר לדרק שכל הילדים מתו משינוי הצורה, ושהם לא עמדו בו. שהכאב פגע בהם מבפנים.
ורק דרק עמד. רק דרק הצליח. דרק הוא היורש שלו, והוא גאה בו. הוא אוהב אותו.
עברו החודשים, ודרק הפך רוצח מיומן. הוא רצח מבלי שידעו שהוא עשה את זה. וכל רצח היה אלים יותר מקודמו. אבל לפי מת'יו, הוא היה רק הכנה.
דרק התקשה להאמין שכל מה שעבר היה רק הכנה. הכל נראה לו כל כך אמיתי, כל כך שליו. הסכין שחותכת בבשר החיי, התייל שתופס בו, הצרחות שמתנגנות באוזניו, והריח, הו, הריח...
זה היה המשחק האמיתי. החיים. מה הוא צריך עוד?
אבל מת'יו הכין אותו להכל. הוא הכין אותו לטבח. לרצח כללי של כמה מאות אנשים. ילדים, יותר נכון.
מת'יו תיכנן פגיעה בבית הספר שלו.
ודרק אהב את הרעיון, הוא אהב לחשוב איך יסגור חשבון עם ג'ק בראון, האידיוט שבגללם מתו טורי ואוליבר. דרק לא האשים את מת'יו. הוא האשים את ג'ק. ג'ק אשם בכל. אם ג'ק לא היה הורג את מת'יו הם לא היו במצב כזה בכלל. הוא היה ילד רגיל.
אומנם אהב את הרצח, והוא קסם לו. אומנם הדם שזלג על ידיו הפך אותו למאושר. אומנם ההרגשה של הבשר הטרי מתפלח כנגד ידו הייתה משכרת, אבל דרק ווסט לא היה אדם מאושר.
והמחשבה שיום יבוא וגם מת'יו ילך, אביו בנפש, גרמה לו להרגיש בודד יותר מכל.
וכשמת'יו חש בעצבותו, הוא העביר אותו בקלות. במהרה מצאו עוד קורבן אפשרי, העלימו אותו לכמה שעות, והשיבו אותו כשגופו מושחת.
דרק היה מומחה. ידע מת'יו. דרק יגדל ויהיה רוצח שיכול לרסק את העולם בכפות ידיו. הוא יהיה תשלום טוב בתור דמיי רצח.
מת'יו רצה להיעלם, מת'יו רצה למות סוף סוף. כל יום חיי עם אותה הרגשה מרירה של הריקנות בגוף שאינו שלו.
כמה ששנא את ג'ק.
ובאותו היום, עמד לנקום את נקמתו. הוא עמד לנצח.
היו אלפי דרכים להרוג אנשים, ובחירת הנשקים הייתה קשה מאין ערוך.
לבסוף מת'יו ודרק לקחו סכינים, חוטי תייל, מסמרים, ואקדחים. מכיוון שמת'יו נחשב מת, ודרק היה נעדר וצעיר מידי מכדי לקבל רישיון לאקדח, אלה היו אקדחי צעצוע. אבל במקום את החפצים הרגילים הם שיגרו מחטים חדות ומשוייפות היטב. דרק ניסה להשתמש בהם על קורבנותיו הזמניים, ודרק ומת'יו היו צריכים להשתמש בכמה תכסיסים כדי לשדרג את הרובה ואת המחטים, אבל בסופו של דבר, התוצאה הסופית הייתה נשק קטלני.
אומנם דרק היה זה שצריך היה לקטול כמעט שמונה מאות אנשים - לא כולל המורות, אבל מת'יו היה שם לגיבוי, אם יסתבך. וחוץ מזה, הוא רצה לראות את נקמתו יוצאת לאור.
הוא רצה לראות את ג'ק בראון מת.
כשג'ק בראון הגיע למשרדו באותו הבוקר, הרגשה מוזרה הייתה באוויר. האקדח שנשא קרוב לגופו, נתפס בשולי חגורתו, ומוחבא, נתן לו מעט נינוחות. אבל מר בראון היה בטוח; משהו רע עומד לקרות.
הוא ניגש לעבודה המשרדית שלו. אזהרה מזמזמת באוזניו. ליבו העיק עליו.
האקדח הצמוד לגופו נתן לו הרגשה מבשרת רעות. וכל הזמן הקליד ביד אחת על המקלדת כשביד שנייה אחז בכוננות באקדח.
וזה נשלף מנרתיקו ברגע שבו הירייה הדהדה בבנין.
דרק לא ידע שנשק צעצוע יכול להרעיש כל כך.
אבל באמת שלא היה אכפת לו. כל מה שהיה אכפת לו זה שירה בראש של המחנכת שלו. המחט נכנסה מהצד האחד, ויצאה מהצד השני. בעיקר בזכות השדרוגים של שניהם. כשהמחנכת קרסה חומר אדמדם נזל מראשה. אבל דרק שיער שרובו עצם מוח, ולאו דווקא דם.
מת'יו מאחוריו, מתענג על כל רגע ורגע.
דרק ריסן את התלמידים באקדחו והרג כל אחד מהם בדרך אחרת. לפחות ניסה.
את האחת תלה עם חוטי התייל, לשני תקע סכין בעין, לשלישי מסמר בחזה, לרביעי הכניס חוטי תייל לגרון. כשמאס מרעיונות מקוריים, נפטר מכל השאר באקדחו ובכמה אבחות מהירות של סכינו. הבשר הנקרע תחת נחת ידו נפתח לקראתו ונחצה לחתיכות קטנות.
כשסיים עם כיתה א'1, עבר לכיתה נוספת.
אקדח אמיתי טוב מכל אקדח צעצוע, כך קבע דרק שעה שמתיו נורה ברגלו מאחור. דרק ביצע את הטבח בפעם החמישית בערך לאותו היום. התלמידים צייתו לו מפחד למות, אבל בכל מקרה מתו. הוא אהב את הפנים המזועזעות שלהם.
דרק רצח בתחילה את תלמידי כיתת א'1, לאחר מכן אחת מכיתות ג', ה', ב', וכעת התעסק עם כיתה ד'3. הוא ריסק את מי שהיה בטווח הקרוב אליו. מי שהיה רחוק יכל לברוח, אבל דרק יכל להתערב שהם לא חכמים מספיק.
בשעה שטבח שם, הרגיש מאושר. שלם. כאילו היו הוא ונשקיו אחד.
הוא נולד לרצוח. הוא נולד כדי שדם ינטוף מידיו. הוא נולד כדי לחטוא.
פניו המעוותות נגלו לתלמידים, והם ירעו ממנו. רועדים וחוששים. והוא הרג אותם, אחד אחד. וחידש כל הזמן את המלאי של המחטים.
אבל הרצח נפסק כשמת'יו נפל על הרצפה, שלולית דם מצטברת תחת רגלו של גופו המארח. דרק הביט במורה הדרך שלו נורה שוב, ושוב. פעם אחת בחזה, פעם בין עיניו. ועוד שלושה כדורים נורו ווידאו הריגה מוחלטת.
דרק התחיל ברצח הסופי שלו, בתשלום הרצח של מת'יו. משמע, אין דרך חזרה.
ואז הוא הופיע, מאחורי מת'יו, פוסע במהירות, רועד מזעם. שפתיו חשוקות.
ג'ק בראון.
והוא ראה את דרק, עם פניו העקומות, המעוותות, כשאקדחו מכוון לעבר הילדים. הילדים שלו, הילדים שהיה צריך לשמור עליהם. הרס בארבעה כיתות... ועוד זה.
ג'ק כמעט התפוצץ מזעם שבעבע לעבר השטח, זה התבטא בפנים.
אבל דרק לא ידע איך הוא מעז להראות את פניו ברבים אחרי שגרם להירצחם של שניים מתלמידיו; חבריו הטובים.
לא רק ג'ק כעס.
במהירות הם כיוונו את אקדחו של אחד אל השני.
וירו.
דרק הצליח להתחמק, כך גם ג'ק. דרק החבא תחת שולחן המורה כשהשעין אותו כקיר מגן. ג'ק תפס מחסה מאחורי קיר המסדרון.
והם הוציאו קצת את קנה אקדחיהם ממחבואם, וירו שוב.
שניהם נפצעו בידם, אבל המשיכו לירות שוב, ושוב, ושוב.
וכשדרק המשיך לירות רק הוא, אחרי שחידש את אספקת המחטים שלוש פעמים לפחות, הרים את ראשו, הביט.
ג'ק חייך אליו, וירה.
זה פגע במרכז גופו. הכדור יצא ממקום אחד לקצה אחר.
ג'ק נשם עמוקות, נעמד, התהלך, וירה מספר כדורים לווידוא הריגה.
דרק ווסט ומת'יו סמית' באמת מתו באותו היום.
"קאט!" שאג הבמאי. ומת'יו - אד קאליגן - נעמד והושיע את ידו לדרק - ג'ון אלן.
ג'ון, הילד השחקן בן השלוש עשרה, עוד מעט ארבע עשרה, נעזר בידו. ושניהם התהלכו אל מחלקת האיפור. שם הסירו מהם את האיפור, ואז הלכו ביחד מאולפן הצילומים.
עיניהם תרו אחרי האנשים ברחוב, ושלחו חיוכים מנומסים כשאנשים הריעו לקריירת המשחק שלהם. אבל כל מה שעניין אותם היה הרגע ההוא, בו הלכו לפארק בודד, הפנו זה לזה עיניים שנצבעו אדום, וחיכו למצוא קורבן נוסף.
כי את דמיי הרצח לא משלמים בקלות כזאת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים הוו.. אמאלה ? argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה:D אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים מוות הוא לא פיתרון איוו
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים :O נראה לי שטעית בסיפור, כי לא זוכרת שאמרתי משפט כזה פה:O אנג'ל
-
-
