פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2124 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים הֶיי, ג'וּד (2) אנג'ל
היי חברים, יש לי הרגשה שאולי הסיפור יתארך לקצת יותר משלושה פרקים, אבל אין מה לדאוגD:
אז הנה הפרק הקודם -
http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=290796#noteId_290796
ותהיו מודעים לעובדה שג'וד עם הסיבות שלה להתנהגות, והן יתבהרו כנראה בחלק האחרון, שכנראה יהיה השלישי.
~~~
הוא לא הגיע בעיתוי המתאים.
היום למחרת חלף בעצלתיים, ובערב, הנקודה שהכי דיכאה אותי מכל היום, שכבתי במיטה ונמנמתי חלופות, מתעוררת מסיוטים.
הלכתי לישון בשש.
כשישנתי, יכולתי להרגיש כל מגע שהתרחש במהלך האקט שהרס את חיי, עיני היו עצומות, ולמרות שנרדמתי בקפוצ'ון, הרגשתי חשופה מתמיד.
כשהתעוררתי סופית מצלצול הפעמון, עיני היו אדומות והשעה הייתה תשע.
השתחלתי מהפוך, כבר הייתי בטרנינג, עם האולר המתקפל בכיס, אז לא היה בי שום סוג של פחד. כשניגשתי אל הדלת הייתי מודעת לעיני המעקצצות ולעובדה שהפנים שלי מעידות על דיכאון סופני, משהו בסגנון של זלילת גלידה שחורה ומוות.
כשפתחתי את הדלת קלטתי את דרק. לבוש בטרנינג מלא ועם חבית גלידה ביד.
"אנחנו,” הכריז והדף אותי מעט הצידה, נכנס לבית שלי במכה, “הולכים לעשות ערב בנות!”
"מה?” ספק קימטתי גבות ספק זקפתי אותן. הייתי כל כך מבולבלת שעה שסגר את הדלת שלי שאפילו לא הספקתי לשלוף את האולר.
"ככה אני קורא לאכילת גלידה ממורמרת מול טלנובלות קיטשיות.”
"הו, אלוהים, אתה עושה את זה?”
"אני או אלוהים?”
"ממתי...?” ויתרתי על ההיגיון. כמובן שבעולם הבזוי וההזוי של דרק אלוהים אוכל גלידות להנאתו מול טלנובלות בשקל ותוהה למה רמירו בגד בניקי. התעשתתי. “אני לא רואה טלנובלות.”
"שטויות.” הוא נפנף בידו והזכיר לי שיש לי אולר בכיס, שידי התהדקה עליו. “ואת יכולה לוותר על האולר, באמת. האמת שאת מפחידה אותי פחד מוות, אבל!” הוא הכריז עם אצבע כלפי מעלה כמכריז על עובדה והתהלך לתוך פנים החדר. “אני יודע שאת מבפנים אדם נפלא ורך שאוהב דובונים.”
הייתי בטוחה שאם הגבה שלי יכולה להגיע גבוה יותר היא תיקרע. כמה מפתיע שזה קרה והיא לא נתלשה מהמקום.
"אוקיי, אני פשוט מסיח את דעתך כדי שלא תדקרי אותי.”
"הו.”
הוא סקר את החדר שהגיע אליו – הסלון.
"איזה מקום נחמד.” הוא סקר את הסלון; הספות הלבנות, הפלזמה. “איפה ההורים שלך?” הוא הביט בי.
"טוב, יש לי אולר.. אז אין לי בעיה לומר לך.” שלפתי את האולר. “אני גרה לבד.”
עיניו התרחבו. “בת כמה את?”
"שבע עשרה.”
"איך...?” הוא הצביע סביבו.
"מימון הורים.”
הוא קימט גבות. “הא.” והוא לא שאל את השאלה המתבקשת; למה. כנראה כי חשש שאעיף אותו מהדירה שלי אם הוא יחטט מידי.
הנהנתי.
"ומה עם - ?”
"בית ספר? נשרתי.”
לרגע הוא עשה מבט רציני ואז הרפה, “טוב, הטלנובלה האהובה עליי משודרת. בפרק האחרון תאו הציע לויקטוריה להתחתן איתו.”
עמדתי במקומי שעה שהתרווח על אחת מספות העור הלבנות ותפס בשלט. “אני מבין שאין לך חשק שאחטט בבית שלך, אז תביאי כפיות.”
הבאתי שתי כפיות, למרות שמעשית אני לא נוגעת בגלידת שוקולד.
דרק באמת צפה בטלנובלה.
למשך שלוש דקות.
ואז הוא צרח ושאל בקול, “אני מודה, אני קראתי את התקציר של הפרק הקודם וראיתי את הסוף. איך לעזאזל בנות רואות את הדבר הזה?”
"אנחנו לא.” אמרתי בטון מעשי ולאור התנוחה שבה נופף את ידיו בתסכול, לקחתי ממנו את קופסת הגלידה כדי שלא יהפוך אותה על הספה והנחתי אותה על השולחן. “לפחות אני לא.”
"את בחורה חכמה.”
משכתי בכתפיי לאור המחמאה.
דרק גנח ותפס בחזרה את חבית הגלידה, מביט על הכפית שלו בתוכה ולא נוגע בה.
"מה איתך?”
הבטתי בו, “מה אתי?”
"תאכלי.”
"לא.”
"למה?”
"ככה.”
"נו, רק כפית אחת.”
"מאיפה לי לדעת שזה לא מורעל או מסומם?”
"כי אכלתי מזה כבר.”
צמצמתי עיניים, ורק כדי שלא יציק לי לקחתי קצת מהגלידה, מתחת למקומות שהוא חיסל כדי להימנע מהחשד שהוא סימם חלק מהגלידה.
חמש דקות אחר כך חצי מהקופסה חוסלה. הייתי חלק מזה, חייבת להודות.
דרק אמר, “חברים לגלידה, חברים לנפש!”
אני עצמי רק גלגלתי עיניים. “מה אתה רוצה לדעת?”
הוא חייך בטמטום. “נתפסתי.”
"נו?”
"טוב.” הוא הרצין והביט סביבו. “למה את גרה לבד בגיל שבע עשרה, ולמה ההורים שלך מימנו את זה?”
"זה סיפור ארוך...” מלמלתי. “אני אספר לך את הקצר.”
הוא הנהן, למרות שלא ביקשתי אישור.
"בגיל חמש עשרה... קרה לי משהו, לא משהו שאני מעדיפה לספר. אבל – הוא פגע בי. ממש קשה. הייתה לי תקופה קשה, עם הרבה דיכאון וטראומות. הרגשתי כאילו אין מקום, ומאוד... טוב, נראה לי שהיה לי חנוק. מאוד. המשפחה הייתה תומכת, יותר מידי. גם כשעזבתי את בית הספר. הם תמכו בכל מצב. משפחה עמידה יחסית.”
הוא הביט בי במבט שהיה, לפליאתי, נבון, ונראה כאילו הוא מחשב בגלגלי מוחו את מה שקרה לי.
"אבל אף פעם לא הראתי סימן לאובדנות.” גיחכתי באירוניה, היה מצחיק לומר לו את זה בהתחשב לעובדה שהוא קפץ עליי כי הוא חשב שאני עומדת לקפוץ מגג. “אז בפעם ההיא, שביקשתי לעבור דירה בשביל פרטיות... אמא הייתה בעד. אבא היה נגד, אבל בסוף הוא הרשה לי לטובתי, אבל רק לפרק זמן זמני ביותר.”
דרק נתן לי עוד אחד מהמבטים הלא מובנים שלו.
"מה?”
"אני חושב לעצמי.”
מצמצתי, “מה?”
"על מה שיכל לגרום לך להיות ככה. כל כך... את יודעת, נראה כאילו את לא מאמינה באנושות יותר.”
הוא קלע בול, אבל אני התמקדתי במשהו אחר. "ומצאת?”
הוא הניד בראשו לשלילה, ואז לקח את חבית הגלידה והניח אותה בצד.
"היי, ג'וד?”
"אל תשיר את זה שוב.”
הוא הניד בראשו לשלילה. “לא שר... פשוט, רציתי לבקש ממך שלא תדקרי אותי או משהו.”
"מה?”
הוא לא השיב, רק התקרב אליי ואז חיבק אותי.
"פשוט נראה שאת צריכה את זה.” אמר לאחר שהרפה ממני.
אני הייתי מבועתת. כל כך מבועתת שלא הספקתי להדוף אותו לפני שהרפה, הוא הבחין במבטי. “מצטער.”
התנערתי. “בבקשה לך.”
הוא הנהן ומצא לבד את דרכו אל הדלת.
לדרק לקחה חצי שעה לשכנע אותי לפתוח לו את הדלת.
"מה?” שאלתי באטימות נורמלית לגמריי, לפחות לי.
הוא נאנח. הבחור הזה נאנח הרבה, באמת.
שוב פעם מצאתי את עצמי שואלת, “מה?”
עמדתי בינו לבין הכניסה לבית, ידי תופסת את הדלת וידי השניה בתוך כיס הקפוצ'ון שלי, הוא לא היה אידיוט והיה מודע שהאולר שלי ישלף אם הוא יעז לנסות להיכנס, או שהדלת תיטרק בפרצוף שלו. תרתי משמע.
"טוב, אני מצטער. זה היה ברור שאת נגעלת ממגע.”
זקפתי גבה, “נגעלת?”
הוא משך בכתפיו. "סולדת? יש הבדל.”
התנערתי, הוא בטוח לא הבין מה עבר עליי. “לא משנה. פשוט – מעדיפה לא להמשיך ב...דבר - ? - הזה.” הצבעתי עליו ועליי ואז הנדתי בראשי לשלילה.
באתי לסגור את הדלת, אבל הוא הניח את ידו על משקוף הדלת – קצת מעל המפרק, ידו מאוגרפת. “חכי שנייה.”
נעצרתי במקומי.
"תראי, מנסה לעזור לך פה.”
"אני לא צריכה את העזרה שלך.”
"יופי. אבל אני אשמח לעזור.”
"למה אתה חושב שאני צריכה עזרה?”
הוא השתתק לדקה. “אני יכול להיכנס? זה לא משהו לדבר עליו ככה.”
משכתי בכתפיי וזזתי הצידה, נותנת לו להיכנס לתוך הבית. השארתי את הדלת פתוחה ונכנסתי אחריו. הוא עדיין עמד.
"הא?”
"הכרתי מישהי... זה התחיל מבכי במקומות לא הגיוניים, אחרי זה חתכים, ואז התאבדות. את מבינה?”
הכל היה מובן פתאום. וואו. טראומת עבר שלו, כמה מעניין. “מרתק,” אמרתי בפשטות. “מישהי שהכרת התאבדה ופתאום אני גלגול הנשמות הטראומטי שלה, ועכשיו אתה צריך למנוע ממני להתאבד.”
הוא גנח והדבר הבא שעשה היה לא צפוי; הוא לקח כמה צעדים אחורה. “תאשימי אותי שאני מנסה?” הוא משך בכתפיו בחיוך עצוב. “את תמנעי ממישהו שרוצה לעזור להשגיח עלייך? אני לא מתכוון לעשות שום דבר שלא תרצי. באמת.”
ערב הבלהות התנגן לי בראש והרגשתי כאילו הוא הבין מה קרה לי. ברור שאני לא רוצה שהוא יעשה לי את *זה*, הצטמררתי.
"טוב.” התנערתי. “אבל זה יהיה בתנאים שלי.”
"זה בסדר כל עוד לא תאלצי אותי לרקוד הולה בחצאית הוואי בלבד כשאני על גורד שחקים שבדרך כלל מכוונות אליו מצלמות שמשודרות על מסך ענק ברחוב מלא אנשים.”
הנהנתי. “טוב, דבר ראשון, בלי מגע פיזי.” כשלא נתקלתי בשום התנגדות המשכתי. “דבר שני, בלי התפרצויות לא צפויות לבית שלי.” הוא נאנח. “שלישי, בלי ערבי בנות. רביעי, בלי גלידה. חמישי... בעצם, אין חמישי. אני אחשוב על זה אחר כך.”
"אוקיי.” אמר.
"אוקיי.”
"אז תתני לי לעזור לך?”
"לא צריכה עזרה.”
הוא חייך, “טוב, אנחנו נראה לגביי זה. ביי, ג'וד.” הוא פנה לכיוון הדלת ויצא. לא השבתי לו 'להתראות' משלי.
אבל למרות זאת רק חמש דקות אחרי שהוא הלך באמת סגרתי את הדלת.
עבר שבוע – הוא ביקר אותי פעמיים וניסה להוציא אותי החוצה. לא הלך לו, אבל לא יכולתי שלא לאחל "שאפו" על הניסיונות הנמרצים.
בפעם השלישית שביקר אותי שמתי לב למשהו.
הוא תמיד היה עם טרנינג כשביקר אותי. גם כשהוא בא ל"ערב בנות" כוויכול. תמיד עם טרנינג.
"למה אתה עם טרנינג?” שאלתי שעה שפרץ שוב פעם למרחב האישי שלי והתרווח על הספה.
"הו.” הוא אמר וסקר את עצמו. “כן. כי פשוט – את יודעת, המזגן פה על שש עשרה מעלות, ניחשתי שיהיה קפוא פה בגלל הקפוצ'ונים שאת מסתובבת איתם. וניחשתי שאת לא אדם כל כך נחמד, אז כדי לא לקפוא למוות באחותה התאומה של סיביר בצורת דירה תמימה, החלטתי לבוא מצוייד.”
"באמת לא הייתי מביאה לך שמיכה.” עברתי לספה שממול. “מחוכם מצדך.”
אחרי זה הוא הכריח אותי לצפות בסרט מזה הרבה זמן. אני אפילו לא זוכרת על מה הוא היה, משום מה נתתי להגנות שלי לרדת ולעצמי להירדם, הוא היה דיי משעמם. אבל היד שלי הייתה בכיס, אז לא ממש דאגתי.
כשהתעוררתי התיישבתי אוטומטית, ידי מתהדקת סביב האולר. ראיתי את דרק, שכוב מכווץ – כנראה מקור – על הספה שלי, ישן לו. והטלוויזיה המשיכה להתנגן ברקע.
סגרתי את הטלוויזיה והבטתי על דרק, התכוונתי לבוא להעיר אותו, אבל נעצרתי.
יש אנשים שאומרים שאפשר לראות את האדם באמת כשהוא ישן – נטול דאגות ונטול עצבות. לא יודעת, אף פעם לא הבנתי את זה. ודרק נראה אותו דבר בשבילי, רק, הוא היה כל כך שקט שידעתי שאם אעיר אותו הוא יעשה רעש.
כן, זה היה זה.
הלכתי לחדר השינה שלי וגררתי שמיכה איתי בחזרה לסלון, כיסיתי את דרק והלכתי להכין לי קפה. כשחזרתי לסלון דרק כבר היה ער, ישוב, בשיער סבוך ובמבט תמוה. הוא העביר מבט חצי מרוצה מהשמיכה אליי.
"התכוונתי להשתמש בשמיכה כמו שוט,” הסברתי תוך כדי התיישבות, רגל על רגל, ומעט תנועות ידיים תוך כדי, ואז לגמתי לגימה ארוכה מהקפה שלי. “אתה יודע, כדי להעיר אותך. אבל אז באה רוח מסתורית והשמיכה נחתה עליך וכיסתה אותך.” משכתי בכתפיי. “אחרי זה הבנתי שאני רוצה קפה ושאני אוכל לדחות את הכנת השוט.”
"לא משהו מיוחד.” אמר.
"אהא.” הסכמתי. “לגמרי לא משהו מיוחד.”
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים מעולה!! דורשת המשך! מישהי עם כנפיים-מע''ך
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה!D: אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים בקשה D: מישהי עם כנפיים-מע''ך
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים לא משהו אישי. אוהבת לבאס את כולםD: אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים אז בגלל זה את קונה לי חבית חדשה :) מישהי עם כנפיים-מע''ך (ל"ת)
-
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים הו אוסומי שזה חביב ! argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
תמשיכי ! מיד! בלי עיכובי "ספרים גרועים שפשוט חייבים לקטול עם כף ומבט אוטיסטי רצחני בעיניים"
הומ. ויותר מהר בבקשה מההתקדמות עם עולם חדש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים סליחה :O ולא, זה יהיה כמובן יותר מהר. אנג'ל
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים חיחיחי ^_^ argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> (ל"ת)
-
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים וואו זה כל כך מגניב! אני דורשת המשך! לואיזיאנה מנטש השקנאית
רק יש 2 דברים, אבל ממש קטנים, שפחות אהבתי- שג'וד משתפכת בפניו כל כך מהר, ושהסיבה שלה שקופה ביותר...
אבל חוץ מזה, זה באמת סיפור טוב שכתוב מעולה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה, ו - אנג'ל
קודם כל - ג'וד לא משתפכת, לפחות לא לדעתה. אם זאת חצי אמת מבחינתה היא לא אמרה כלום. ועוד משהו, יש מצב שאת טועה לגבי השיחה (אם בא לך תאמרי לי בסקייפ ואגיד לך אם כן או לא), כי בדקתי את הנושא הזה כבר קודם ואף אחד לא הצליח לנחש את הסיבה:O אבל העיקרון שלי לא היה למנוע אותה מהאנשים - אלא מהדמות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
