פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 520 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים נעלמת עם השמש Grace
היא לא הייתה עד כדי כך מבוגרת, לא ממש. היא עדיין הייתה מחזה מקסים לצפות בו, עם שיער הקינמון המשוך לאחור ברישול ונעשה מנומר עם השלג. המעיל המרופט שלה היה תלוי כאילו על קולב, גדול מדי עבור מבנה גופה הגרום, מגיע עד לרגליה החיוורות והרועדות. היה לה תיק שגודלו הגיע למימדים עצומים. זו הייתה מעין מזוודת עור גדולה וישנה מדי. היא סחבה את הדבר הזה יחד איתה בכל רחבי העיר, הלוך ושוב, כך שהתיק הפך להיות לסימן ההיכר שלה.
היא עדיין הלכה עם מטרה, רצון עז להשיג. עקבי נעליה נקשו כאשר הלכה לאורך המדרכה הקפואה, עושה את דרכה לעבודה מדי בוקר. היא הייתה עדיין צעירה, בעלת עור יפהפה ונקי מקמטי הגיל, יציבתה ישרה. אבל אם מסתכלים עליה מקרוב, ניתן להבחין בקהות שבעיניה. היא לא דיברה על זה.
לפעמים עיניה היו נרטבות. היא שכנעה את הפונים אליה שזו רק הרוח, אבל היא בכתה לפעמים כאשר הייתה הולכת בחוץ. היא לה צעיף, אריג מצמר בצבע ארגמן, לזמנים ההם. היא הייתה מושכת אותו על פניה, מסוככת את תווי פניה החיוורים מהעיר, או אולי להיפך. היא מושכת אותו כל הדרך עד לקו השיער, אומרת לעצמה שזה לא משנה, שהיא בכל מקרה הולכת בעיר כעיוורת. חוץ מזה, היא הכירה את העיר, כל נקיק בין כל ריבוע של המדרכה, כל פנס רחוב מתקלף. ידיה תפסו בחוזקה בידית המזוודה כך שפרקי אצבעותיה בלטו החוצה. בקושי כבר ניתן היה להשתמש בה, המנעול היה שבור והיא כבר התרגלה לעצור פעם בכמה זמן כדי להחזיר את תוכן המזוודה כשהיה עף ורוקד ברוח. לא הייתה סיבה אמיתית לשמור את המזוודה הזאת, אבל היא גררה אותה בכל מקרה. היו לה מזוודות אחרות, מעילים אחרים, למעשה היא הייתה אמידה למדי, אך היא משכה בעקשנות במעיל המרופט שלה ותפסה את המזוודה השבורה ויצאה לדרך. בכל בוקר.
זה יום ראשון באמצע ינואר, והיא לא עבדה באותו יום, אז היא פנתה לכיוון המסעדה המקומית. החלונות היו אטומים, ופעמון נחושת חלוד צלצל כשהיא פתחה את הדלת. היא התיישבה על אחד מכיסאות הדובדבן והרימה את התפריט, על אף שלא הייתה לה שום כוונה לקרוא אותו. היא התבוננה במלצריות צוחקות ומרכלות מאחורי הדלפק, מתעלמות ממנה. היא הקשיבה להמולה המקיפה אותה, אנשים הממלאים את האוויר בנשימה חמה. היא הרגישה לא שייכת. כאילו מישהו הציב אותה בסצנה בסרט אבל שכח לתת לה שורה. היא הייתה לא שייכת, אבל היא הביאה את עצמה, התיישבה על הכרית הדקה, תפסה את התפריט. זה לא משנה, כי היא עדיין לא שייכת, עם המעיל המרופט שלה והמזוודה השבורה.
היא נאנחה וקרעה שקיות נייר המכילות סוכר. היא חזרה על הפעולה שוב ושוב, עד שכל החבילות לידה היו קרועות. היא הייתה עושה זאת כשהיא עצבנית. היא לא התכוונה, היא בקושי שמה לב שהיא עושה את זה. אבל בכל פעם שהיא עשתה את זה, מה שהיה לעתים קרובות, הייתה מקבלת מבטים חוקרים מהמלצריות. והיא תמיד הייתה מבטיחה לעצמה שלא תעשה זאת שוב.
היא תמיד עשתה את זה.
ינואר היה חודש טיפשי, היא סיכמה. מזג האוויר אף פעם לא נשאר כמו שהוא במשך זמן רב מדי, והאוויר אף פעם לא ממש הרגיש נורמלי. היא ממש שנאה את חודש ינואר. הוא היה בודד, כי אף אחד לא מטריד אותך בחודש ינואר. הם כולם עסוקים מדי בעצמם, לתקן את עצמם, לשפר, התחלה חדשה והכל. הם ראויים לכך, וגם היא אמורה להיות. אבל זה לא עושה אותה יותר נאהבת, פחות בודדה. היא רק רצתה להכיר מישהו שאכפת לו, לא מהדברים שהיא אמרה או עשתה, אלא ממנה. ממנה. היא רצתה שמישהו יסתכל דרך כל הפגמים, יסתכל ויאמר שהוא אוהב אותה למרות הכל. ושיתכוון לזה. זה לא היה יותר מדי. זה היה הכל.
אבל זה מעולם לא קרה, והיא הטילה ספק באפשרות, כי היא הייתה לחלוטין לא נאהבת. היא הייתה הילדה שישבה בשקט בזמן שהמלצריות פטפטו ביניהן, היא הייתה הילדה שצפתה בחיים חולפים דרך המסעדה הקטנה בפינה, בתקווה שיום אחד היא תיפול לתוכם ותחיה בתוך תסריט משל עצמה. וללכת כעיוורת פשוט עשה את כל זה גרוע יותר. היא לא הייתה מאבדת את ראייתה, היא הייתה מאבדת את עצמה. כל החיים שלה היא צפתה, התבוננה, כל זה ללא עיניה, והיא פחדה, פחדה מהשינוי ומכל הדברים שהגיעו עמו.
לבסוף מלצרית פרשה מהקבוצה וניגשה אליה. היא עדיין בהתה במעורפל בתפריט. המלצרית השתעלה.
"שלום, גבירתי, את מתכוונת להזמין או שאני פשוט אחזור אל החברות שלי?"
"כן, בבקשה, ארצה קקאו חם. תודה."
"שמך?"
"ואלרי."
"אם כך, ואלרי, מישהי תביא לך אותו בקרוב." המלצרית משכה בכתפיה.
"חכי," ואלרי הביטה בתג השם שלה, "קלי," קלי הסתובבה חזרה. "אני רק תוהה, מה קורה כאשר השמש מפסיקה להופיע?"
"למה את מתכוונת? בלילה?"
"לא, לא, אני מתכוונת, לנצח. פשוט מפסיקה להאיר."
"ובכן, אני מניחה שהיינו מתים או משהו מדוכדך כזה."
"מה אם היא לא מאירה לאדם אחד?"
"זה יהיה די טיפשי. היא לא הולכת להיעלם רק לאדם אחד." והיא חזרה אל אספסוף העובדים.
"היא תיעלם לי." ואלרי אמרה בשקט, זזה במקומה באי נוחות וקרעה עוד כמה מנות סוכר. היא המשיכה לקרוא את התפריט, כי היא פחדה שלעולם לא תוכל להתסכל בו שוב. היא המשיכה לקרוא, יותר מדי, אפילו את הדברים שהיא ידעה שהיא אף פעם לא הייתה מזמינה. היא רצתה לשנן את המנות, אז כשהיא באה, היא יכולה להעמיד פנים שהיא באמת רואה, ואף אחד לא ידע. היא לא רוצה שהם ידעו. זה יהיה מטומטם.
קלי הביאה את הקקאו. הוא היה חם מדי, והיא שרפה את פיה. היא בכתה קצת, אבל היא משכה את הצעיף. היא לא רוצה שהם ידעו. היא לא רוצה שהם יכירו אותה. הם כולם היו באמצע חייהם, צוחקים ומתכננים את העתיד. לא היה לה עתיד. לא היה לה אף אחד לצחוק איתו.
היא החליטה שהיא לא רוצה לזכור את המנות, למעשה, היא לא רוצה לחזור לשם בכלל. זה היה מטומטם, הכל, המנות, החלונות העריפיליים, האנשים אפילו. כולם היו מאושרים מדי. אז היא עזבה. היא לא סיימה את הקקאו, היא לא שילמה בעבורו. היא לא השאירה טיפ לקלי או אמרה משהו. היא פשוט יצאה מהמסעדה ישר אל הרחובות. לאף אחד לא היה אכפת, אף אחד לא שם לב.
היא לא ידעה לאן ללכת. הייתה לה דירה, אם כי היא לא רצתה במיוחד לחזור לשם, כי היא תמיד הרגישה שם יותר מדי עצובה, בודדה. לא היו לה רעיונות, לא יעד. ובכל זאת, היא המשיכה ללכת עם תחושה של מטרה, אם כי לא באמת הייתה לה כזו. היא משכה את הצעיף ובכתה קצת. ממש מעט. היו כמה חנויות במורד הרחוב, במרחק הליכה, והיא חשבה על ללכת לשם. אבל היא החליטה שלא. היא לא רצתה לראות את המוני הקונים העליזים שבוחנים את כל השמלות הצבעוניות והתכשיטיים הנוצצים. היא לא רצתה להסתכל עליהם, היא לא רצתה להיות אחת מהם. אז היא המשיכה ללכת. המדרכות היו נגועות בהשתקפויות של פרסומות פולשניות ורמזורים, הקרח היה כמו מסך עצמו, מהדהד את העולם, שייך יותר משהיא אי פעם תהיה. האנשים מיהרו לאורך הרחובות, קוראים למוניות, עומדים ביראה מהבניינים המתנשאים, צופים בפנסי הרחוב. היא שנאה את העיר. היא הייתה חיה מדי, פעילה מדי, ואילו כל מה שהיא רצתה היה לזחול מתחת לשמיכה עבה ולהסתתר לנצח. אבל באותו זמן היא גם רצתה לראות את כל זה, גם אם היא הייתה צריכה לשבת מחוץ לארון התצוגה, גם אם היא הייתה רק מבקרת. היא הייתה תיירת, אך לא בעיר אלא בחיים. כי לפעמים היא מתה, לפעמים למדרכות הזכוכית היו יותר חיים מאשר לה.
היא החליטה ללכת לים, הוא תמיד הרים את רוחה. אז היא ישבה על ספסל ליד החוף, מתבוננת באורות רוקדים על הים. שיערה התבדר ברוח, אבל לא היה לה אכפת מספיק כדי לסדר אותו. היא עצמה את עיניה, והיא עדיין יכולה הייתה לראות את החוף, לראות את הים פרוש לפניה. זה היה מרגש, לראות את כל זה, את האור הבוהק, הירח החיוור. וכשהשמש עזבה, היא המשיכה להסתכל, המשיכה להתבונן.
והיא בכתה, אבל היא לא משכה את הצעיף. היא השאירה אותו תלוי על צווארה, והיא בכתה במשך שעות, הנוף מטושטש אבל היא עדיין יכולה לראות את הכל כל כך בבירור, כל כך חד. היא בכתה עד שהיא חייכה, הדמעות עדיין משתרכות במורד לחייה החיוורות. היא ישבה על הספסל כל כך הרבה זמן, שהיא שכחה שהיא יושבת שם. היא הבינה שהיא נרדמה, ואז זה הכה בה. כשהשמש עוזבת, אתה חולם. וזה מה שהיה לפניה, כל הדברים שהיא לא עשתה כהשמש הייתה תלויה מעל ראשה, חלומות. ואז היא בכתה עוד קצת, כי לשם שינוי, היא הרגישה את כל זה, את הרוח הנושכת את עורה, השלג הנמס על פניה העירומים, והיא ראתה את כל זה. היא לא רק צופה. היא הייתה חלק מהחיים, היא נכללה בתסריט, היא שייכת. והיא הרגישה נאהבת, נאהבת כי היא בהרמוניה.
אז היא נשכבה על הספסל והביטה בכוכבים המנצנצים בשמים ומסתכלת באנשים העוברים. השמש נעלמה, והיא יכולה לראות. היא ראתה שזה לא משנה, והמזוודה הייתה רק מזוודה, והצעיף היה רק צעיף, והיא לא צריכה לאבד את עצמה. היא רק צריכה לשנות בעצמה, אבל היא תמיד הייתה. והשמש נעלמה, שקעה, אבל הלילה זרח והיא זרחה יחד איתו, עולה עם החשיכה. וכשהירח המלא היה תלוי בשמים, מעל הים ומעל היבשה, המעיל והמזוודה שלה ישבו לבד על הספסל, עם הצעיף מונח עליהם. היא נעלמה, נעלמה כמו השמש, עולה כמו הירח, ופרושה כמו הים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
