פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 936 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים בד אנגלי סוג א' מאי נפקא
הוותיקים בינינו זוכרים וודאי את סחורות הימאים שקרצו לנו באותם ימים, לפני ארבעה-חמישה עשורים, עת שוטטנו ברחוב העצמאות בחיפה וחיפשנו מציאות. הרי לכם מעשה שהיה, וכמעט נגמר בכי רע.
**********************************************************************************************************
הצחנה שעלתה מהקישון אז, ב-1965, לא פחתה מהסרחון שעולה ממנו כיום. הריח החריף חדר מבעד לחלונות הסגורים של האוטובוס ודקר באפי. בדרך כלל הייתי מצמידה ממחטה לנחיריי עד יעבור זעם, אבל ברגע זה הריח לא הפריע לי. היה בו אפילו משהו טוב. הוא בישר לי שאני מתקרבת לקריות, הביתה, אל אמא. כל כך רציתי כבר להגיע, שאמא תיקח אותי בזרועותיה, שתחבק אותי, שתרגיע אותי. אבל איך אספר לה שקרה לי משהו נורא? לא, בעצם לא קרה כלום. הייתי מבולבלת. רגש אשמה העיק על לבי. אשמה? מה עשיתי בסך הכול? סתם שטות, תמימות של ילדה קטנה. ילדה גדולה, כמעט בת עשרים, אחרי צבא. ילדה קטנה, זקוקה למילה טובה של אמא. אספר לה הכול, אפילו שתכעס. היא לא תכעס, היא תרגיע אותי. תאמר לי שדברים כאלה קורים, ושבסופו של דבר לא קרה כלום, וטוב שכך, ובואי נשכח מכל העניין.
כשעה קודם לכן הייתי בדרכי לבקר את חברתי הטובה רבק'לה שגרה בחיפה, בעיר התחתית. פניתי מדרך העצמאות לסמטה המובילה לביתה של רבק'לה ואז הוא הופיע מולי, איש סימפטי, מבוגר ממני בעשר, אולי עשרים שנה, לבוש היטב. "את מחפשת משהו? אפשר לעזור לך?" שאל בנימוס. "תודה, אין צורך", המשכתי ללכת. "אולי את מעוניינת בסחורות ימאים? בגדים, תכשיטים?" היססתי. מאז שחרורי מצה"ל, חודשים אחדים קודם לכן, לא קניתי אף בגד. המצב הכלכלי בבית היה בכי רע, ואני עדיין לא מצאתי עבודה. לא רציתי להכביד על הוריי ונמנעתי מלהכנס לחנויות בכלל, ולחנויות בגדים בפרט. סחורות ימאים זה כבר סיפור אחר. אמא נהגה להציע מדי פעם לאבא שאולי ניסע לחיפה לאזור הנמל, שם אפשר למצוא מציאות שהימאים מביאים מחוץ לארץ.
חשבתי בלבי, בעצם, מה כבר יכול להיות? 19 לירות שנותרו ממענק השחרור עדיין מונחות בכיסי, כסף שהוא כולו שלי. אם זה יספיק לחצאית ואולי גם לחולצה, אז למה לא? "אפשר לראות את הבגדים?" שאלתי. "בבקשה, אין בעיה. בואי איתי, זה כאן קרוב". הוא הוביל במעלה הסמטאות הצרות, בין בתים קלופי טיח, ואני אחריו. נכנסנו לחדר מדרגות מעופש של אחד הבתים, עלינו קומה ונכנסנו לדירתו. עד כאן הייתי שלווה ורגועה, לא חששתי מכלום. ואז הוא נעל את הדלת מאחוריו.
והאסימון נפל.
חשתי פיק ברכיים, יובש בגרון, צמרמורת. עמדתי מולו, גבי אל דלת הכניסה הנעולה, לא מעזה להסתובב. איך התפתיתי להיכנס לביתו של אדם זר? פניו היו טובות, מבטו רך, לא ראיתי כל איום בעיניו, הוא לא התקרב אליי, אבל למה לעזאזל הוא נעל את הדלת כשנכנסנו? מה הוא רוצה ממני?
הוא חייך, פתח מגירה, הוציא ענק זהוב, זוג עגילים ושפתון והושיט לי. "קחי, זה שלך", בלי לנקוב במחיר, בלי לבקש תמורה. לבי הלם, ידיי גיששו מאחורי גבי, מחפשות את מפתח הדלת. מה הוא מציע לי פתאום מתנות, תכשיטים, תכשירי איפור? מה לי ולכל זה? אני מסתירה את חרדתי, משתדלת להיראות רגועה כדי שלא יבחין בניסיונותיי לחמוק ממנו. "אמרנו בגדים", ניסיתי להישמע עניינית. כנראה שזה עבד, כי הוא פנה לחדר הסמוך. "חכי, אני כבר חוזר, אראה לך חצאיות מבד אנגלי סוג אלף. אתמול חבר שלי הביא מהנמל". הבחנתי שקולו השתנה, הייתה בו התרגשות. "יש לי חולצה שמתאימה עלייך כמו כפפה ליד. אעזור לך ללבוש אותה", שמעתי מבעד לפתח בין שני החדרים. אימה אחזה בי. עתה כבר לא היה לי ספק בכוונותיו.
ניצלתי את הרגע, שחררתי את מנעול דלת הכניסה וזינקתי החוצה. הייתי חופשייה, ככה, כל כך פשוט. ירדתי לרחוב ורצתי במורד הסמטאות שהובילו בחזרה לרחוב העצמאות. האם הוא רץ אחריי? לא הסתכלתי לאחור, המשכתי לרוץ עד שהגעתי לתחנת האוטובוס. היו עוד אנשים בתחנה. רווח לי, אבל רציתי להגיע כמה שיותר מהר הביתה, אל אמא. את רבק'לה אבקר בפעם אחרת. חיכיתי בקוצר רוח לאוטובוס לקריית ביאליק, עד שסוף-סוף הגיע.
אמא, אמא, איך תגיבי? תכעסי עליי, על חוסר הזהירות של נערה בוגרת ואחראית למעשיה? תרגיעי אותי, הילדה התמימה וחסרת הניסיון? אמא, עזרי לי לפרוק את העול!
הגעתי הביתה. אמא ישבה במטבח, פטפטה עם השכנה על כוס תה. "אמא, את לא יודעת מה שקרה לי!", סיפרתי לה את הכל, רועדת ונרגשת. אמא, לא ממש הקשיבה, ובסוף שאלה אם אני זוכרת את הכתובת של האיש הזה. "אולי ניסע לשם? את באמת צריכה חצאית חדשה, וגם עוד חולצה לא תזיק לך".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים מקסים Click
כלומר, המקרה עצמו מפחיד. אבל הכתיבה מקסימה. אהבתי!
( אגב, מסקרן אותי לדעת למה "מאי נפקא". "מה יוצא"? אם לא אכפת לך להסביר (: )
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תודה. מאי נפקא
את מוזמנת לקרוא את שאר הסיפורים שהעליתי לפורום. אשמח גם לקבל תגובות.
מאי נפקא הוא כמובן קיצור של הביטוי מאי נפקא מינה. למה בחרתי בכינוי זה? רציתי משהו שיתחיל במאי (מסיבות אישיות, בלי קשר לתאריך הולדתי) והוספתי נפקא סתם ככה, בלי סיבה מיוחדת. עכשיו תורך לספר לי למה Click :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים כמובן Click
אני בהחלט אשמח לקרוא מתישהו, בלי נדר.
בגלל שאני מכירה את הביטוי, זה היה נורא מסקרן!
בקשר לקליק, יש לי הרבה כינויים, אבל אני לא אוהבת לגרור את אותו כינוי בהרבה מקומות, כי לכל כינוי יש תחושה שונה בכל אתר/פורום/וכו'. אז קליק היה משהו שפשוט עלה לי באותו רגע (:
לא עמוק במיוחד, אבל אולי זה משהו מהתת מודע (או משהו כזה).
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
