"שין." קולה של אימי היה תקיף אך רך. "שין, אתה צריך להתעורר."
"אבל אני לא רוצה ללכת לבית הספר. תני לי לישון."
"שין. תתעורר, בבקשה..."
למה הנימה שלה כל כך... נואשת?
"אני רוצה לישון, תעזבי אותי."
"שין... קדימה, תפקח את העיניים."
לא. אין לי כוח. ואני לא רוצה לקום לבית הספר. אני רוצה לישון... החשכה הזאת ממש נעימה.
"שין! תפקח את העיניים! עכשיו!" היא ציוותה.
פקחתי את העיניים שלי לכדי חריצים צרים. למה העולם מסתובב?
"שין..." לא. זאת לא אמא, זאת סו.
"פאק..." מלמלתי בערפול חושים. "סו..." הידיים שלי משום מה היו מאחורי הגב, צמודות למשהו נוקשה ורחוקות אחת מהשנייה. משהו הכאיב במפרקי ידי, משהו גס שמלופף עליהם. כמו חבל.
בבת אחת פקחתי את עיניי.
ישבתי על כיסא עץ פשוט כשידיי קשורות מאחוריי הגב למשענת הכיסא. סו ישבה מולי, עיניה כמעט ודומעות. "לעזאזל, חשבתי שלא תתעורר. הפחדת אותי."
היא נשמה עמוק ונשענה אחורנית על כיסאה. גם היא הייתה קשורה. היינו בחדר האחמי"ם, אבל לא היה שם עוד מישהו חוץ מאיתנו. הדלת הייתה סגורה והמוזיקה נשמעה ממש חלשה מפה.
"ממתי נהיית כל כך רגשנית?"
העיניים הנוצצות נעלמו, במקומם העיניים הקשוחות חזרו.
"נראה לי שאתה מדמיין דברים." היא אמרה בזעף. "רק דאגתי לך."
"ממש... מה אנחנו עושים פה?"
"דייצ'יו מנסה להתקשר לדרקון. הוא רוצה להודיע לו שאנחנו פה."
"ולמה לא השתחררת עדיין?"
"אני חושבת על תוכנית."
"איך הם תמיד עושים את זה בסרטים?"
היא נחרה בבוז. "סרטים זה בולשיט."
"ובכן, אני הולך להשתחרר מפה עכשיו. אני אמצא דרך. את איתי או לא?"
"ברור." היא הייתה משועשעת.
"עכשיו מה יקרה אם אני אפול הצידה? הכיסא יישבר?"
"אתה תחטוף מכה כואבת בכתף, תעשה המון רעש, ותצא אידיוט."
"לא טוב." ניסיתי למשוך בחבלים שקשרו את הידיים שלי, אבל הם היו הדוקים מידי.
"כמו שאמרתי, זה חסר טעם. אני חושבת על תוכנית."
"איפה יצר ההשרדות שלך?" שאלתי בכעס. "אפשר להשתחרר מהחבלים האלו! חייבת להיות דרך."
"הייתי בסיטואציה הזאת המון פעמים שין. לא בתור זאת שקשרו, אלא זאת שקשרה. ואף פעם, גם לא מתנקשים סוררים, הצליחו להשתחרר מהחבלים. היו אולי אחד או שניים שהצליחו."
"אז אנחנו נהיה מהאחד או שניים האלו." אמרתי, אבל הרגשתי את היאוש מחלחל לתוכי. אני לא באנדם אופטימי במיוחד. למעשה, סו זאת שהייתה אמורה לעודד אותי. אלב אם היא יודעת שאי אפשר להשתחרר, למה שאני אהיה אופטימי?
"אמרתי לך שין, אל תדאג, אני חושבת על תוכנית."
מייד כשהיא סיימה את המשפט הדלת נפתחה ודייצ'יו נכנס עם עוד שני שומרי ראש. סו השתתקה, ועצה בי מבט מתרה שאני לא אוציא מילה.
"הדרקון בדרך, הוא רוצה לראות אותך בעצמו." אמר דייצ'יו.
"למה שהוא ירצה לעשות את זה?" שאלה סו בשיעמום.
"ובכן, רצית לראות אותו, לא?" מבטו של דייצ'יו היה זדוני.
דייצ'יו התקרב לסו, ממש קרוב לפניה. "אני כל כך מצטער שזה קרה לך אהובתי. שפנית נגדו." שפתיהם היו קרובים.
"אני לא פניתי נגדו."
"תצטרכי להגיד את זה לו. ככה הוא חושב."
"ובכן... זה חבל. וחוץ מזה, רציתי לראות את הבית שלו." היא אמרה באכזבה מזוייפת ושרבבה שפתיים.
"ובכן, גם ככה הדרקון כל הזמן מתגורר במקום אחר. ככה שאף אחד לא יכול למצוא אותו."
"אז בגלל זה אף אחד לא יודע איפה הוא גר."
דייצ'יו צחקק. "הוא מהתל בכולם. הדרקון אדם חכם, ואף אחד מעולם לא מצא אותו."
"חוץ ממך." היא השיבה בחושניות.
סו נשמה באיטיות ואז קירבה את ראשה לשלו.
מה לכל הרוחות היא עושה?!
הנשיקה שלהם הייתה קצרה, וברגע שדייצ'יו התנתק ממנה באיטיות, היא נגחה היישר לאפו.
דייצ'יו התקפל וצרח אוחז באפו המדמם, הרגל שלה הבזיקה לעבר פניו והיא העיפה אותו על גבו.
"חתיכת בת –"
המילים שלו נבלעו ברעש של חבטה כשסו בעטה את השומר שניסה לתפוס אותה. שומר הראש האחר כיוון לעברה אקדח.
סו נעמדה, כשהידיים שלה עדיין קשורות לכיסא, ואז התגלגלה לעברו. הירייה החמיצה אותה.
היא הסתובבה הצידה כך שהרגליים של הכיסא פגעו בו והפילו אותו. סו רצה בגמלוניות לעבר השומר האחר שהתאושש בינתיים, והתנגשה בו בחוזקה. הוא נפל אחורה. היא עשתה סלטה קידמית ונחתה עליו. הכיסא התפרק מעוצמת המכה והוא גנח. סו נעמדה כשבכל אחת מידיה יש רגל של כיסא.
"תאטמו את החדר! אל תתנו לה לצאת!" צרח דייצ'יו מהריצפה.
הדלת נסגרה ונאטמה.
"את תשלמי על זה." הוא אמר ונעמד.
השומר הראשון גם הוא קם ורץ לעברה. הוא הניף את ידו כדי לחבוט בה. היא התחמקה הצידה בחינניות והיכתה אותו בפניו עם רגל הכיסא. הראש שלו הועף הצידה, ואז היא חבטה בו עם הרגל השנייה. היא הכניסה לו ברכית בבטן, ואז עם תנועה גורפת של רגלה היא הפילה אותו. מכה נוספת לפניו עילפה אותו.
היא נעמדה מול דייצ'יו.
"לא." היא אמרה בזעם עצור. "אתה תשלם."
היא הניפה את המקל הקצר לעבר פניו בהתקפה מהירה ועוצמתית. אבל דייצ'יו היה חלקלק כמו נחש, וגם הוא עבר את האימונים שסו עברה. אמנם לה היה את הניסוי הזה שההורים שלה הזריקו לה, אבל דייצ'יו היה מאומן היטב.
הוא התחמק הצידה ותפס לה את היד. הוא עיקם אותה במהירות והמקל שהיה אצל סו עבר אליו. הוא צחק.
"תמיד אהבתי להלחם איתך." הוא אמר והיכה עם רגל הכיסא לכיוונה.
סו עצרה את המכה בעזרת המקל שלה והכניסה לו אגרוף לפנים. היא התקיפה עם מקל העץ ודייצ'יו התפתל הצידה. הוא בעט לכיוונה, וסו ספגה את המכה עם אמות ידיה. הוא בעט שוב, והיא התכופפה מתחת לבעיטה שלו. כשהוא ניסה להתקיף אותה בעזרת רגל הכיסא היא עצרה שוב בעזרת המקל שלה ובעטה לביטנו.
הוא ספג, והניף שוב את המקל לעבר ראשה. היא התחמקה אחורה ברגע האחרון, והתחמקה מחבטה נוספת. היא הסתערה והיכתה לכיוון ראשו תוך כדי קפיצה מלעלה. הוא חסם אותה מלמטה, ואז בעט בבטנה בחוזקה. סו עפה אחורה ונחתה על הגב באנחה. היא קמה בגמישות כמו קפיץ ורצה לעברו.
היא התכופפה כשהוא חבט לכיוונה, החזיקה את היד שלו במקומה כדי שהוא לא יוכל להחזיר אותה עם מרפק לפנים שלה, בזמן שהיא חבטה בו בהבזק מהיר. מכה עם תחתית המקל היישר באף. שוב.
הוא צעק והתרחק אחורנית כשהוא אוחז באפו, וסו לא היססה. היא הניפה את המקל עם שתי ידיה כמו אלת בייסבול מלמטה ופגעה בראשו. דייצ'יו נחת על גבו מעולף.
"זה היה מרשים." אמרתי לה בזמן שהיא התירה במהירות את הקשרים שלי.
"כן... אבל אנחנו עדיין נעולים בחדר הזה." היא אמרה ובדקה את הדלת. היא מיששה את כל הצדדים שלה, ואז הנידה בראשה.
"את שוכחת עם מי יש לך פה עסק." אמרתי ושלפתי את הפלאפון שלי.
"תמהר." היא האיצה בי. "בכל רגע הדרקון ועוד שומרים יכולים לבוא."
פרצתי את מנגנון הנעילה תוך כמה דקות והדלת נפתחה בנשיפה חרישית.
סו קפצה החוצה כשקטאנה שלופה אחוזה בידה וזירזה אותי עם ידה.
"תנעל את הדלת."
הקשתי פקודה בפלאפון והדלת ננעלה חזרה.
"מאיפה הקאטנה?"
"היא הייתה שם ליופי. יש פה גם את הסכין הנלווית שלה – הואקיזשי. הנה, קח."
היא הניחה בידי גירסה קטנה של הקאטנה שהייתה בידה, באורך של חמישים סנטימטרים.
הנפתי אותה כמה פעמים כמו שסו לימדה אותי, והרגשתי עם החרב הקצרה בנוח.
"מאיפה הולכים?" שאלתי.
"הממ..." סו צמצה עיניים לעומת המדרגות, ואז ימינה לכיוון מסדרון צר שהתעקל הלאה.
שלפתי שוב את הפלאפון, פרצתי למחשב הראשי במועדון, ושלפתי מהארכיון את המפה של המועדון. אנחנו יכולים להמשיך עם המסדרון הזה לכיוון היציאה האחורית, אבל... יש מצב שיש שם שומרים."
"זאת לא אמורה להיות בעיה." סו מיהרה קדימה, ואני רצתי אחריה.
"היי! לינג! יש פה מישהו." נשמע קול גס במבטא יפני.
שמעתי דריכת אקדח מעבר לפינה.
"יכול להיות שזה סתם מישהו שתעה." אמר - כנראה לינג - בשעמום. "תפסיק להיות לחוץ מכל רעש קטן."
סו הסתערה מעבר לפינה, היא תקפה את השומר הראשון ונעצה את החרב בביטנו עוד לפני שהוא הספיק לכוון אליה את האקדח. השני נעמד בהפתעה ושלף את האקדח שלו. סו הסתחררה לעברו ובשיסוף מהיר חתכה את גרונו. השומר נפל לריצפה, וכתם הדם התפשט מסביב לראשו.
בלעתי רוק והידקתי את אחיזתי בסכין עד שפרקי אצבעותיי הלבינו. סו רצה הלאה משם.
"אנחנו חייבים להגיע לאופנוע."
פרצנו מבעד לדלתות המועדון בשעת בוקר מוקדמת. משהו כמו ארבע או חמש לפנות בוקר.
השתדלתי למהר ולהדביק את סו שרצה מסביב למועדון עד הסימטה שבה היא חנתה את האופנוע. עלינו עליו - הכנסתי את הואקיזשי עם הנדן לחגורה שלי - והיא יצאה מעט מהסמטה כך שתהיה לנו זוית ראייה על הכניסה למועדון אבל עדיין נשאר בצללים.
לאחר כשלוש דקות של המתנה שקטה, שבה לא העזתי לדבר, לימוזינה מהודרת שחורה עצרה לפני הכניסה. במושב האחורי היתה צללית של אדם.
"קאזו." לחשה סו.
נראה כי הוא דיבר לרגע בטלפון שלו ואז הלימוזינה נסעה משם.
סו פרצה כעבור רגע אחרי הלימוזינה, תוך כדי שהיא שומרת על מרחק בטוח ממנה.
"הוא כל. כך. מת." יכולתי לשמוע את סו אומרת, והרוח חטפה את מילותיה בזמן שהיא הגבירה את המהירות.
הלימוזינה נשארה במרחק מה מלפנינו, כמתגרה בנו לא לאבד אותה. כשהיא נושאת בתוכה את אחד מהאנשים החזקים ביותר ביפן. אדם חמקמק. כשזאת ההזדמנות היחידה שלנו לדעת את מקומו, ולהגיע אליו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
