פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 604 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת אור
פרק 17- לקיחה
אלן
אני וג'ייק ממשיכים ללכת אחרי השיירה.
לאן לוקחים אותם?
אני רואה שמאחוריהם יש כתמי דם. אני מעבירה את האצבע שלי על ביטני, איפה שהצלקת אותה אמא השאירה לי פעם, כשנעצה בי את הסכין.
"ג'ייק!!" אני לפתע אומרת.
ג'ייק מסתובב במהרה לאחור ושולף את רובו תוך כדי. מאחורינו עומד חייל.
"וואו, מאיפה יש לך את זה? אהה, סטיתם מהמסלול, נכון?" הוא מביט על הרובה.
על מה הוא מדבר? מה מוזר בזה שיש לנו רובה?
"על מה אתה מדבר?" אני שואלת.
הוא מסתכל עליי. "לא משנה." הוא ממלמל. "בבקשה על תכוון אלי את זה," הוא פונה אל ג'ייק. "אני בסך הכול שליח."
"שליח למה?" שואל ג'ייק, מחזיר את הרובה למטה.
"אני צריך להחזיר אתכם למדחם הצבאי. את כולם." הוא מסביר. למה לקחת אותנו בחזרה? הנשיא התחרט על מה שהוא עשה? הנשיא כבר לא מעוניין במדענים?
"איך ידעת שאנחנו כאן? הרי סטינו מהמסלול." אני אומרת.
"כן, אבל אתם לא היחידים שהולכים בדרך הזאת. הייתי בכלל אמור לקחת קבוצה אחרת, ואז ראיתי אתכם." הוא מביט בנו. "ועכשיו אתם באים איתי לאסוף את הקבוצה הבאה."
"אנחנו לא יכולים." אני רוטנת. "חברה שלי? אתם חטפתם אותה."
ג'ייק שולח בי מבט זועף.
"כנראה שהיה מגיע לה. היא מרדה. וחוץ מזה, השיירה הזאת הולכת גם לבסיס הצבאי."
"למה בדרך הזאת?" שואל ג'ייק.
"הם מעדיפים לשמור על חשאיות. בדרך הזאת הכי מעט קבוצות הולכות, וככה יותר טוב בשבילם." הוא מסביר. למה הוא מוכן לענות על כל השאלות שלנו?
"אבל למה הנשיא מחזיר את כולנו?" אני שואלת.
"כי קבוצה אחת מצאה כבר את הסיבה."
אני מתעצבנת. "מה?!! חשבתי שאתם לקחתם את כולנו כדי שניקח את כל המדענים! לא למצוא איזה מדען מסכן אחד ולקבל ממנו תשובות. לא יכולתם פשוט לשלוח בן אדם אחד אם הייתם צריכים רק מדען אחד?!!" אני צועקת.
הוא צוחק. "הנשיא רצה ללכת על בטוח. ככל שיש יותר נערים, כך גדלים הסיכויים למצוא."
"ועומדים לעשות לנו משהו על זה שסטינו מהדרך?" שואל ג'ייק בדאגה.
"האמת, אין לי מושג. נראה שם. ועכשיו, אני רואה שיש לכם הרבה שאלות. בואו נשב ואני יענה לכם על הכול." הוא אומר.
למה הוא כל כך נחמד אלינו?
"למה אתה עונה לנו על כל השאלות?" אני שואלת, נגררת אחרי ג'ייק והחייל עד לשיח כלשהו.
"כי אני לא סובל את הנשיא. אני רוצה להרוס לו. שכולם יידעו איזה כלב הוא." הוא מתיישב, מוציא פינג'אן מתיקו ומניח אותו על גזייה. הוא שם שתי כפות של קפה שחור, ובוחש. לאחר מכן הוא מכוון את האש ללהבה הכי חזקה שיש.
"אתה באמת מוכן לענות על כל השאלות?" אני שואלת. ג'ייק מתיישב לידי ועוטף אותי בזרועותיו. אני מניחה את ראשי על כתפו, והוא נושק לי בעדינות על ראשי. החייל מסתכל עלינו ולא אומר דבר כמה דקות.
"כן." הוא אומר לבסוף.
"טוב, אז..." אני מתחילה. צירוף מקרים מצוין יצא לנו. אני רוצה לקבל תשובות על כל שאלותיי. "אולי זה יישמע דבילי, אבל... לפני שחטפו את חברה שלי, היא... היא ניסתה לרצוח אותי. אתה מבין? חברה שלי תמיד הייתה משוגעת, אבל לא עד כדי כך..." אני מביטה בו. "טוב, עזוב. זה שטויות..." אני ממלמלת.
"לא. אני יודע על מה את מדברת."
מייק
אני צועד חזרה דרומה. שעות על גבי שעות, והשלג לא מפסיק. הכול נראה כמו נצח.
האם כשאגיע חזרה לבסיס אפגוש את אלן? או שאולי היא... לא.
אני ממשיך ללכת כל הלילה, וסוף- סוף השלג מפסיק לרדת. אני מרים את ראשי אל השמים. הם כחולים, וקרני השמש זוהרות על שכבת השלג העווה, מה שגורם ללובן לנצנץ, עד שאני מסתנוור. השמש חמימה ונעימה, ואני פושט את החליפה. אני מעביר את ידי על ידיי. יש שכבה של משחה. אני מסתכל מסביב. הרים צחורים ונוצצים מקיפים אותי, ומימיני אני שומע נחל זורם, שכנראה מוסתר מאחורי העצים מכוסי הטחב. אני מתחיל להגביר את הקצב. אני עובר בחריץ קטן שנמצא בין שתי ההרים, ולאט לאט אני מרגיש שהשכבה של השלג נעשית יותר ויותר דקה. בשלב מסוים גבעולי עשב ירוקים מבצבצים מבין השכבה הדקיקה.
אני מתיישב על השלג, ומחמם מים, ובזמן שהם מתחממים אני שולף את הסכין שלי, ויוצא לצוד. מרוב הליכה אני קצת צולע, מה שגורם לכך שכל צעד שלי גורם לרעש, מה שכנראה מבריח את החיות. אני נכנס לתוך יער, שבכל סנטימטר יש עץ שכולו מכוסה צמחים מטפסים. אני מטפס על סלע, ושומע שוב פעם את הנחל. אני ממשיך לצלוע לכיוונו, עד שאני רואה אותו. מאחורי שיחים, מתחת לעצים, זורם הנחל, עם מים תכולים. לידו, לוגמים ממימיו להקת איילים זכרים. אני שועט לעברם, אך לא מצליח לתפוס אותם. הם זריזים מידי, אבל כנראה מהרעש שהם מפיקים, נבהלת להקת ציפורים, שעפים בצרחות אל השמים. אני תופס אבן במהרה, וציפור אחת נופלת לתוך המים.
"לעזאזל..." אני ממלמל, וקופץ לתוך המים. הציפור נסחפת יותר ויותר רחוק. אני רץ במהירות, עד שאני תופס אותה. בזמן שאני צועד לכיוון המקום בו השארתי את הציוד, אני מורט את נוצותיה, וזורק אותם על האדמה הלחה. אני חוזר למקומי. המים כבר מבעבעים, ואני שם בהם כפית קפה שחור. אני אכין לי ארוחה. אני מתיישב על ברכיי ומניח את הציפור המתה בעדינות על השלג. אני משעין אותה על גבה, ועורף את ראשה. אני מטמין אותו בתוך השלג. אני נועץ את הסכין בבטנה, וחותך בזהירות. אני מנקה מוציא את כל האיברים אותם לא אוכלים, ואת מה שנותר אני מניח ליד האש. אני קם על רגליי, ונכנס שוב ליער. אני אוסף עצים. יהיה לי קשה להדליק אש, מכיוון שכל הענפים לחים. בסוף אני חוזר, ומתקשה להדליק את האש. לאחר בזבוז של ארבע קופסאות גפרורים, אני מצליח להצית זרד דקיק, ומביט בשמחה באש שמתפשטת על כל הענפים, גם השמנים. את אחד הענפים שאספתי למדורה, אני לוקח, ומלביש עליו את העוף, וצולה אותו מעל המדורה. לאחר שהעוף נצלה, אני מניח אותו על השלג עדי שיתקרר קצת, ובינתיים מוציא מהתיק מזון שנותר ממה שנתנו לנו לפני כשבועיים, כשיצאנו לדרך. יש שם גבינות, אך בגלל הקור הם קפואות. נו טוב, אסתדר עם מה שיש. אני חותך את העוף ומוזג את הנוזל מלא האדים לתוך כוס. העוף יבש, אך משביע.
לאחר שאני מחזיר את כל הציוד לתיק, אני יוצא שוב לדרך. אני הולך, ולבסוף נגמר השלג. עד רדת הלילה אני ממשיך ללכת, וכשהכוכב הראשון מופיע, אני פורש את שק השינה שלי על הקרקע, שעכשיו כבר חולית, ונרדם, מוקף בהרים צהובים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
