פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 487 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים הבשורה. פרק 8 פוליאנה :-)
פרק 8.
"היא בלי אוזניות!" צרח אלכס וניגש אל הנערה בכוונה להסיט את שערה לאחור ולחשוף את אוזניה החשופות.
שני זוגות ידיים חזקות מנעו בעדו. היו אלה שני הבריונים שהזעיק לתגבורת. במבט שני היא זיהתה אחד מהם כטבח שראתה מקודם, זה ששמו אדי. את השני היא לא זיהתה, אך זה כמובן לא שינה דבר.
"התנהג בהיגיון אלכס! מה קורא לך?" שאל השני בהבעה של אי אמון.
"האלימות היא לא דרכנו לפתור בעיות!" נשמע קולו של אדי בתוספת חיוך חם ודביק.
"אלכס!" נשמע הקול העליז שלמדה לתעב. "עליך לגשת אל האחראי על בידוק תקינות האוזניות כדי לבדוק עם האוזניות שלך ניתנות לשימוש. במידה והן אינן תקינות ותיקונם יערך זמן רב, עליך לקחת כמובן, זוג חלופי."
ואלכס הסתלק משם בחוסר רצון בולט והותיר אותה לבדה, אם שני הבריונים האימתניים.
הדחף הראשוני של ניילה היה לנסות לנער אותם מעליה ולברוח. אבל היא פסלה את הרעיון הזה מכמה בחינות. ראשית, הם היו שניים ועוד בעלי שרירים מפותחים, והיא הייתה רק נערה, אומנם גבוהה לגילה אך רזה מאוד. שנית, גם אם תצליח לחמוק מהם, היא לא שכחה את המבוך הרציני שמחכה לה ברגע שבו תתחיל לברוח ושם היא תאבד לגמרי ותהיה טרף קל לשובים שלה. נוספה גם העובדה שישנו איזה קול יודע כל שמתערב כל הזמן במהלך העניינים ונראה שהוא יודע מה קורה בכל רגע נתון וגם על כל נתיב שתבחר הוא ידע ללא ספק. ניילה הרגישה כאילו היא נמצאת בתוך סרט עם איזשהו קריין שמנהל את העניינים.
'אז מה עושים?' שאלה ניילה את עצמה בפאניקה אך אז היא הבחינה בשתי החיוכים הרחבים על פניהם של שני האנשים שהפכו אותם מיד לדובוני אכפת לי לא מזיקים. 'אם זה הם לא רוצים לשחק במחשק שלי, אז אני אצטרך להצטרף למשחק שלהם!'
'זהו' חשבה. 'הגיע הזמן לבדוק את כישורי המשחק שלי.'
"היכן האוזניות שלך?" ניגש אליה אדי בחיוך טוב לב ומבט מלא חמלה.
"אני....אני..." התחילה ניילה לגמגם ואז היא עשתה את מה שלא עשתה מגיל ארבע, פרצה בבכי.
"את בסדר?" שאל השני כשדאגה ניכרת בקולו.
"לא!" קראה ניילה והמשיכה לבכות. "אני מתגעגעת להורים שלי..."
"שמך הוא ניילה בייקר עם כן." נשמע שוב הקול מהרמקולים שמעליהם אך הפעם ניכרה בקולו פחות עליזות והצטרף לקולו ממד מתחתי ומלחיץ. "בנתונים שהעברת לנו מצוין שאת יתומה. האם שיקרת?" שאל הקול כאילו בקלילות. אולם ניילה הבחינה היטב באיום המוסווה במיומנות תחת הנימה נוטפת הדבש.
היא הייתה בצרות והיא ידעה את זה. עכשיו יותר מתמיד יכולים לעלות עליה ואם יצרפו את השקר ששיקרה עוד קודם, איך יכלה להיות קלת דעת שכזאת? היא לא רצתה אפילו לדמיין מה הם יעשו לה, אם יעלו עליה.
"לא שיקרתי." השיבה ניילה לקול. באותו הרגע היא הבינה שזה כנראה הבוס של כל הדבר הזה. 'כנראה נחמד להיות רואה ואינו נראה' חשבה לעצמה.
"מה כוונתך?" המשיך הקול.
"לא מדובר בהורי האמיתיים." השיבה ניילה והודתה לאל שהיא מצליחה להמציא שקרים תחת לחץ והתחננה בליבה שהשקר הזה יהיה משכנע מספיק.
"מדובר בהורים מאמצים שאני מחשיבה אותם כהורי ואני מאוד אוהבת אותם וגם הם אותי!" היא השיבה בנימה שקיוותה שתהיה עצובה, אוהבת ובעיקר, מתגעגעת. 'מעניין איך זה, כשיש לך הורים.'
"לא ציינת את הפרט הזה בחוזה בסעיף המורה על פרטים אישיים אודותייך!" אמר הקול בתוכחה שכמעט לא נותר בה שמץ של עליזות.
"אני מתנצלת, לא ידעתי שצריך לציין." היא ענתה בטון תמים ככל האפשר וניערה את שערה בתנועה ילדותית כדי לגלם את הדמות המטומטמת והסתומה שרצתה שיראו אותה ככזאת.
"ודאי שהיית צריכה לציין! זהו פרט חיוני! ועליך לשים את האוזניות עכשיו!" המשיך הקול כשהוא נעשה תקיף יותר מרגע.
"אני...בבקשה! תנו לי בבקשה עוד יום אחד! מחר אני אשים אותן! אני מבטיחה!" התחננה ניילה במבט מפציר ומבקש. היא התקשתה להאמין שהיא עושה זאת, אבל מהרגע שבו קשרה את גורלה בכל ההרפתקה הכל כך לא מציאותית הזאת, היא עשתה הרבה דברים שלא חשבה איי פעם, בדמיונות הכי פרועים שלה ובסיוטים הכי נוראיים שלה, שתעשה.
"מה אתה אומר אדוני?" שאל אדי כשהוא פונה, כך ניחשה, אל בעל הקול שבקע מבעד לרמקולים.
ניילה חשה שהיא עומד על סיכות. אך היא ידעה שמה שלא יקרה, אסור לה בשום פנים ואופן לשים את האוזניות האלה!!!
ניילה החליטה להשקיע יותר ביכולת להיראות ילדה קטנה, מסכנה ואבודה. אז היא בכתה עוד קצת ותלתה בשני האנשים שלצידה עיניים אומללות.
"הוי, מסכנה קטנה!" קרא האיש השני לעברה בחמלה. "את מתגעגעת לאמא/לה ואבא/לה שלך נכון?"
"כן! מאוד מאוד!" היא השיבה בנימה מרוככת ועצובה ככל שהצליחה. 'יאכסה! ההעמדת פנים הזאת מתחילה באמת לעלות לי על העצבים!'
"בסדר!" הסכים לבסוף הבוס וחזר לנחמדותו הקודמת שניילה כבר החליטה מזמן שלא לתת בה שמץ של אמון. "אבל רק עד מחר!" סייג את דבריו.
אולם לניילה זה ממש לא היה אכפת. 'אני לא מתכוונת לשים את האוזניות האלה אף פעם ושכולם יקפצו לי למעלה גבוה לשמים! ויעשו סלטות מצידי!' חשבה.
אבל איך תערים עליהם? את זאת היא לא ידעה עדיין.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים אהבתי :-) fairy tale
אבל אני לא מבינה- למה הם נתנו לה עוד יום? מה זה קשור שהיא מתגעגעת להורים?
ניילה חשה שהיא עומד על סיכות. אך היא ידעה שמה שלא יקרה, אסור לה בשום פנים ואופן לשים את האוזניות האלה!!! - קצת יותר מדי סימני קריאה חח
קצת שגיאות. אולי תעברי שוב על הקטע?
אורן לא משתתף בכל הסיפור הזה??
בכל מקרה אני מחכה להמשך!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים כן, גם אני חשבתי על זה. פוליאנה :-)
זה באמת קצת לא קשור לזה שהיא מתגעגעת...
אבל בכל אופן, זה בגלל שהם כביכול "אכפתיים" כאלה אז הם מסכימים לאפשר לה יום נוסף.
ואני דיי אוהבת סימני קריאה!!!!! אני חושבת שסופרים רבים לא יודעים מהם מפסידים כשהם לא משתמשים בסימן הזה!
ולא, אורְן (וצריך לשים לב לניקוד כי אני המצאתי כאן שם ולא התכוונתי לשם אורן שזה עץ...) לא משתתף בקטע הזה אבל הוא אמור להופיע בקטע הבא.
האמת היא שאני עוד לא כתבתי המשך ואני מחכה להשראה, נקווה שהיא תבוא בקרוב.
בכל מקרה תודה רבה על התגובה ואני מקווה שעניתי לך על השאלות.
אז שיהיה לך יומנעים!
קטסה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
