פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 478 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים הבשורה. פרק 7 פוליאנה :-)
פרק 7.
שלושים ואחת מבטים מחייכים בתוספת חיוכים רחבים נפנו לעברם ואלכס קם ממקומו והנחה אותם אל שתי כסאות לבנים ופנויים שהמתינו להם בתוך המעגל.
"ועכשיו נתחיל בסבב השמות!" אמר אלכס בעליזות. "אני אלכס, את זה אתם כבר יודעים. אבל עכשיו, אתם ושאר יושבי המעגל יציגו את שמם בתוספת התכונות שמייצגות אותם!"
"נתחיל מכאן!" הוסיף והצביעה על צדו השמאלי של המעגל.
"אני פאטרישה!" נשמע קול מתוק שנראה משונה כל כך מכיוון שיצא מפיה של בחורה ג'ינג'ית ושרירית למראה. גם החיוך שחייכה נראה כאילו הודבק למקומו בפלסתר. בכלל, כשסקרה את כל שאר הנערים במעגל, כל החיוכים שלהם לא נראו לה אמתיים ומאושרים באמת. כאילו אולצו לחייך, ובמידה מסוימת, יתכן שזה נכון. היא דמיינה את אלכס עומד מעל כל הנערים עם שוט וצועק עליהם: "תתחילו לחייך אפסים!" והצליחה רק בקושי למנוע מצחקוק להתפרץ אל תוך דבריו של הנער הבא שהציג את עצמו.
למעשה, הנער היחיד שחייך חיוך אמיתי פחות או יותר היה הנער שאתו הגיעה, היא תהתה מה זה אומר עליו. האם הוא מחוסן מפני הכוחות ההרסניים שיחסה לאוזניות או שהם פשוט עוד לא החלו להשפיע עליו.
"אני תומאס." המשיך נער צנום ומנומש. "אני אוהב לקרוא, אני רציני רוב הזמן והמשפחה שלי חושבת שאני בכלל לא מבין הומור."
'אז אתה יכול להיות הבן של אלכס.' חשבה הנערה בארסיות ושוב דמיונה העשיר השתלט עליה והפעם היא לא התאמצה להשתחרר ממנו עד שקריאה חדה חדרה אל תוך מחשבותיה והקפיצה אותה ממקומה.
"את!" אלכס כבר לא הצליח לשמור על טון דיבור נחמד. "אנחנו כבר מחכים זמן רב עד שתציגי את עצמך." הוא התאמץ לייצב את קולו כשראה שתשומת ליבה של הנערה החדשה חוזרת אליו.
"אני ניילה." הציגה את עצמה ומיד התעורר בה רצון להכות את עצמה. 'טיפשה, טיפשה, טיפשה! למה את השם האמיתי? היית צריכה להציג את עצמך בשם בדוי!"
"ו?" שאל אלכס בחביבות מזויפת.
ניילה ידעה שהיא מוכרחה לשקר. אסור לה בשום פנים ואופן למסור לו פרטים אמיתיים על אודותיה. ואם נכשלה בכך שמסרה את שמה האמיתי, היא לא תוסיף חטא על פשע וגם תמסור לו פרטים מזהים על אודות אישיותה. 'והכי חשוב שיחשבו שאני בעלת אופי קליל ונוח.' הוסיפה לחשוב לעצמה. 'כזה שקל לשלוט בו.' היא סיימה את מחשבותיה בדיוק בזמן. כי נראה שאלכס כבר עומד לאבד את עשתונותיו.
"אני ניילה כמו שאמרתי ואני אוהבת מאוד לשיר שירים ולרקוד בלט." היא אמרה בטון ילדותי וגלגלה עיניים בחולמניות. שיחשבו שהיא סתומה! היא מעולם עוד לא השתוקקה להמעיט ביכולותיה כמו עכשיו. "אני אוהבת מאוד, מאוד את החורף!" זה פרט שלא היה לה אכפת שיידעו. וחוץ מזה, היא כבר למדה ששקר טוב, זהו שקר שיש בו גם חלק מהאמת וככה זה מקשה יותר לעלות עליו. "ואמא שלי תמיד אמרה לי שאני הייתי תלמידה טובה בבית הספר וזהו!" היא סיימה בחיוך בוטח וחסר דאגות או שכך היא לפחות קיוותה. (היא הייתה גאה בשקר הזה, כי ככה, גם אם לא תהיה טובה באמת בעבודות שיטילו עליהם, הם לא יוכלו להאשים אותה, אלא את אמה שלמרבה הצער, כבר מתה מזמן, תנוח על משכבה בשלום. ואין צורך לציין גם שמעולם לא היה לה את ההזדמנות והאפשרות, להביע את מחשבותיה לגבי הלימודים של בתה).
כן בטח, תלמידה טובה, חשבה בחיוך לאחר שהנער שלצידה הציג את עצמו בשם אורְן. אומנם תמיד אמרו לה בבית היתומים שטמון בה פוטנציאל אדיר למימוש ושאם היא תשקיע היא תצליח ובלה בלה בלה ועוד כהנה וכהנה סיסמאות מטופשות ונבובות.
ובאיזשהו מקום גם היא הרי יודעת שהיא חכמה מאוד. אבל היא העדיפה להשקיע את החוכמה הרבה שלה בכיוונים אחרים הכוללים מאה ואחת שיטות בדוקות כיצד להתחמק מהכיתה אל האוויר החופשי שבחוץ, לגרום למורים לא לתת לה שיעורי בית ולאפשר העתקה בטוחה במבחנים שקבעו את עתידה כפי שציינה באוזניה בערך מאה וחמישים פעם, היועצת המעצבנת.
בדרך כלל די היה בשיטה אחת, העובדה שצריך לרחם עליה כי אין לה הורים וכי היא יתומה (לא שהיא הרגישה איי פעם שהיא צריכה את הרחמים שלהם, אבל אם אפשר למצוא בזה תועלת אז, שיהיה).
"טוב!" קטעו שוב דבריו של אלכס את מחשבותיה. "עכשיו כשכולנו מכירים!"
'מי מכיר אתכם בכלל?!' חשבה ניילה.
"אני אשמח למסור לכם עתה את פרטי השליחות." המשיך אלכס וסקר במבטו את כל הנערים היושבים בחדר. שלושים ואחת זוגות עיניים השיבו לו מבט בתוספת חיוך דביק והוא הנהן לעצמו לאישור.
"זו אינה שליחות מסובכת מדי, כלל לא! עליכם רק למכור בכפרים ובערים באלטוניה ובסביבתה את הפירות והירקות שנמסור לכם." התחיל אלכס בהסבר.
'פירות וירקות?!' שאלה את עצמה ניילה בתמיהה עזה. 'אני באתי לשליחות מהקצה האחר של העולם כדי למכור פירות וירקות?!' משהו כאן לא נראה לה, מאוד לא נראה לה. 'זה חייב להיות הרבה יותר מכפי שזה נראה.'
"ואלו לא סתם פירות וירקות!" המשיך אלכס שעכשיו נשמע בקולו גם שמץ של התלהבות. "מדובר בעצי פרי מיוחדים שיונקים ממימי מעיין האושר בכבודו ובעצמו! ומירקות הצומחים על גדותיו! כל האוכל אותם ייהפך למאושר!"
"וואו!" קריאת התלהבות נמלטה מפיהם של שאר הנערים והנערות. 'הם נראים כמו חבורת תוכים מאולפים!' קבעה ניילה את העובדה במחשבותיה, אבל בקול היא רק הצטרפה אל הקריאה הנלהבת והמשותפת והמשיכה לחייך חיוך דביק. 'השרירים שלי מתחילים לכאוב' היא חשבה לעצמה 'מעניין אם באוזניות האלה טמון איזשהו כוח שמונע מהשרירים שלך לכאוב מחייכנות יתר.'
"אהם!" כחכח אלכס בגרונו במטרה להחזיר אליו את תשומת ליבם של הנערים. "אני מתאר לעצמי שתרצו לאכול מהם בעצמכם." אמר אלכס בחיוך אמיתי הפעם. "אבל אל תעשו זאת! הפירות והירקות האלה נועדו למטרות מכירה בלבד! ועבורכם, אני מבטיח, יש ארוחות המוכנות מאותם פירות וירקות אלו בדיוק!"
'או-קיי' חשבה ניילה בספקנות. 'זה כבר נשמע מחשיד. אנחנו אמורים למכור פירות אבל בשום פנים ואופן לא לאכול מהם. מעניין אותי לדעת מה הפירות האלה מכילים. הם בטח לא לקוחים ממעיין האושר! מעניין מה יקרה אם אני אשאל אותו איך נראה המעיין הדמיוני הזה, זה בטח יתקיל אותו.' למעשה, ניילה חשה שכל הדברים התמימים לכאורה שהקיפו אותה באזור הזה זעקו מילה אחת: ס-כ-נ-ה-! אולי היא חשדנית, אבל היא לא תיתן לתמימות המטופשת של אורְן (שזה מסתבר, שמו של הנער שהגיע איתה ברכבת) לעוור את עיניה מראש.
ניילה ידעה שאם תשאל את השאלה הזאת היא תסתכן בכך שיעלו על העמדת הפנים שלה אבל היא הייתה חייבת לשאול. ולו רק בגלל העובדה שכל הנערים האפסים שלידה בהו במדריך בטמטום, האמינו לכל מילה שלו, ולא שאלו כלום. היא הרימה את אצבעה.
אלכס היה מופתע מכך לגמרי. נראה שבמהלך כל שנות כהונתו כמדריך אף חניך לא שאל אותו שאלות. אז הוא המתין זמן מה כאילו אם ימתין ויחכה דיי הצורך, היד תתמוסס ותעלם מעצמה. אך לא! היא המשיכה לעמוד מול אפו חזקה ומוצקה ואפילו התנועעה מעט בחוסר סבלנות. "כן?" נתן לבסוף את אישורו בהיסוס.
"רציתי לדעת איך נראה מעיין האושר והיכן הוא נמצא באמת! זה נראה לי מעניין נורא!" שאלה ניילה כשהיא מכריחה את עצמה להדביק לפניה חיוך מזויף.
"אממ, מענין האושר נראה... הוא נראה..." התחיל אלכס לגמגם ולהתפתל בתגובה. נראה שהוא עצמו מעולם לא שאל או מעולם לא ביקש לדעת את התשובה לשאלה הזאת.
"מעיין האושר זהו מעיין קסום!" נשמע קול עליז מהרמקולים הלבנים שמעליהם ונוסף לו טון חלומי שהוליך את כל הנערים שולל מלבד את ניילה שנותרה ספקנית בתוך תוכה אך לא העזה להראות זאת כלפי חוץ.
"כל הלוגם ממעין זה או אוכל מפירותיו הופך למאושר! המעיין עצמו הוא מעיין טבעי הזורם מתוך הסלע ויש לנו צוות מיוחד של אנשים לאיסוף הפירות מהעצים. וכמובן, גם המים שאתם מקבלים הינם היישר ממעין זה! ויוצאו גם הם בקרוב למכירה! אך לא נוכל לספר לכם היכן הוא נמצא, כי הדרך אליו רצופת סכנות! וכמה מכם עלולים להתפתות ולנסות להגיע אל המעיין אם הם ידעו את הדרך ולכן, איננו יכולים לספק לכם את המידע הזה!"
'כן בטח!' חשבה ניילה בסרקסטיות. 'רק מתוך דאגה לנו הקול המעצבן הזה לא מספר לנו את הדרך! כשבעצם אין מה לספר! כי הדרך הזאת, לא ק-י-מ-ת-!'
"טוב, למישהו יש עוד שאלות?" שאל אלכס.
'לא, לא לא! אסור לך לשאול עוד שאלה!' צרח קול ההיגיון שלה בתוך הראש. 'ובטח שלא את השאלה הזאת! אם קודם הם התחילו לחשוד בך, עכשיו תהיה להם סיבה מבוססת מאוד ואת תהי גמורה! בדיוק כמו אלה שאת מכנה אפסים שיושבים בצייתנות לידך!' אולם ניילה ניערה את ראשה במחאה כאילו כדי לנער את הקולות שבמוחה ותוך שהיא מתעלמת לחלוטין מגודל הסכנה היא הרימה את אצבעה אל מול פניו המופתעות של אלכס.
"לא שאלת שאלה כבר קודם?" הוא הטיח בה בפנים נדהמות.
"שאלתי!" ענתה ניילה בחיוך מלאכי. "אבל רציתי לשאול עוד שאלה אחת." וכאן הקול שלה תחיל להפוך למעוצבן והיא התקשתה לשלוט בו. "האם מכירת ירקות ופירות זה כל התפקיד שלנו?" היא שאלה בכנות משולבת בזעם בניגוד למה שכל החושים שלה זעקו: ס-כ-נ-ה-! "כי חשבתי שיתנו לנו תפקיד יותר חשוב. וזה-" היא ירקה על הרצפה, אם כבר אז כבר. "נשמע לי תפקיד ממש עלוב!" נמאס לה לשמור את כל העצבים שלה בלב. והיא הייתה מוכרחה להוציא אותם על מישהו.
במקום לענות לה אלכס החוויר ושאל אותה בטון מודגש. "שמת את האוזניות שלך ילדתי? את בטוחה ששמת אותן כמו שצריך?"
'נמאס לי לגמרי מכל הדאגה המזויפת הזאת!' היא חשבה בזעם. "כן! אני בטוחה!" היא צעקה לעברו בהתרסה. ורק אחר כך נזכרה, שנערה עם אוזניות, לא צריכה להשיב בטון כזה...
גם אלכס הבין זאת ושלף ממקום נסתר מיקרופון, הוא הזעיק תגבורת.
המוח שלה זעק את המילה ס-כ-נ-ה בעוצמה כזאת שהאוזניים שלה צלצלו.
ל-ב-ר-ו-ח נשמעה זעקה נוספת והיא התכוונה להתחיל לרוץ.
קול סירנה מהבהבת נשמע מעליה ושני אנשים זינקו מתוך המעבר וחסמו את הכניסה.
'מאוחר מדי. אני לכודה'.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים יפה! fairy tale
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים אני שמחה לדעת! פוליאנה :-)
פשוט קיבלתי את העצה של הבלגית המעופפת והמצאתי להם שמות:)
וקיוותי שזה יצא טוב...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
