פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1213 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים Fear and Loathing in Amsterdam אלון דה אלפרט
חודש וחצי חיפשתי דילים לכרתים לכל המשפחה, לכבוד יום הולדת ארבעים. הכול כלול, חלק כלול, פנסיון מלא, חצי, פנסיון ריק - הכול בא בחשבון, רק שמישהו יסדר לי בריחה של כמה ימים, לשבת על כיסא נוח בבריכה ולשמוע את הילדים צוחקים בסלואו מושן. חודש וחצי אצל כל סוכן נסיעות מירושלים ועד הדקה התשעים, ובשום אופן לא הצלחתי למצוא מלון ראוי-לשמו לזוג עם ארבעה ילדים במזוודה, כי דילים מהסוג הזה יש רק לאומן, כנראה.
בשלב כלשהו הבחנתי חלקית שאני מוכן לשלם, לא ברור מאיפה, קרוב לעשרים אלף שקל בשביל שעה טיסה וכמה ימים של סיוט מיוזע במלון המוני, רק בגלל שאיפשהו כתוב שצריך לנסוע לחופש בקיץ. אז התעשתתי, וירדתי מכל הרעיון. קיבינימאט, שירי, אמרתי לאשתי. תעזבי אותך. ניסע לכינרת או משהו.
רק שבמקום להירגע, שירי נכנסה ללחץ, ובעקבותיה, גם אני. הרי את כל עניין החופשה הזאת התחלתי כדי לשחרר ממנה את העניין הזה של לארגן לי מסיבה. מה יהיה עכשיו עם יום הולדת ארבעים? מה, נעשה אותו במסעדת דגים בשנקל בטיילת המצחינה בטבריה, עם מושט פתוח ברוטב שום ולימון בארבעים ושבע שקל עם צ'יפס קר וסלט חם, ומלבי למנה אחרונה? ואם זה יום הולדת ארבעים, איך כל שאר החיים שלי ייראו?
אז היא שיכנעה את אורי שלמד איתי בבצלאל - אחרי אישור של אשתו/קצינת המבחן שלו, שרה - לוותר על שירותי הבייביסיטינג המוטלים בספק שלו ולנסוע איתי לחו"ל. רק אני והוא. פור אולד טיימס סייק. מסתבר שלשני אנשים המחירים הרבה יותר שפויים ותוך דקה מצאתי דיל למלון ממש סבבה בחרסוניסוס.
כרתים? אורי התחיל לצחוק כשאמרתי לו. מה אני אעשה איתך בכרתים, אלוני? נלך ביחד לבריכה? נשתכר מאוזו? מה? אין פאקינג מצב בעולם שאני טס איתך לכרתים. לאמסטרדם, לעומת זאת, אני בא איתך עכשיו.
יאללה, שיהיה אמסטרדם. ידעתי שלשלוח אותי לשם ילחיץ את שירי הרבה יותר מכרתים. בכל זאת, חלונות אדומים עם בלונדיניות בלבוש מינימלי (אם בכלל) הם קצת פחות בריאים לחיי נישואים מאשר חופשה מנומנמת במלון גריאטרי עם רוסים בחרסוניסוס, אבל בשלב הזה כבר לא היתה לה ממש ברירה - לא רק שהיא כבר הסכימה, זה היה רעיון שלה. לסגת עכשיו משמעו להודות בעובדה שהיא לא באמת סומכת עליי, ואפילו עוד יותר מפחיד עבורה - שהיא תצטרך לארגן לי מסיבת יום הולדת.
אז סגרתי צ'ארטר לסופשבוע במלון טחוב-אך-מרכזי באמסטרדם במחיר של שבועיים בהכול-כלול בכרתים. מהיכרות רבת-שנים עם אורי, ראיתי לנכון להדגיש בפניו בפנים רציניות שאני לא מתכוון לבלות את שלושת הימים האלה בקופי-שופ מצחין מגראס ואז לחכות במלון בציפייה שהוא יתעורר מהקומה לפני הטיסה. אורי, מאושר מהעובדה שהוא משתחרר, ולו לכמה ימים, מאחיזת-המלקחיים של החיים שלו אמר שיהיה בסדר, ושאם אני רוצה, נלך אפילו למוזיאון ואן-גוך.
אני ואורי מסתדרים ממש טוב בת'כלס. שנינו מצחיקים אחד את השני עד כאב בטן, שנינו יכולים לחפור שעות על מי מאיתנו מיואש יותר ואיך נהיה זקנים מרירים בלי שנזכה לטרוף את החיים, ושנינו ממש, אבל ממש, חייבים פשוט להתרחק קצת מהסביבה המוכרת, מהעבודה השגרתית ובעיקר מהנשים והדרדסים שממלאים לנו את הבית, ולא שאנחנו מתלוננים. למרות זאת חששתי שכמו בני-זוג שנוסעים לראשונה בחייהם ביחד לירח דבש בחו"ל ואז מגלים זה אצל זו מטעמים כמו הבל-פה בבוקר, פלוצים בלילה או חוסר-יכולת לזרום חלילה, אורי ואני נגלה שאנחנו לא יכולים לסבול אחד את השני ליותר מכמה שעות רצופות. ראסמי, את רוב הזמן ביחד עד היום בילינו כשהיינו סטודנטים בני 25 בבצלאל, ומאז היו בעיקר טפטופים של מפגשי-יום-הולדת לילדים או על-האש-מזדמן פעם בכמה חודשים. פתאום הבנתי שאנחנו עושים טעות נוראית, ושיש סיכוי יותר מריאלי שאחרי הנסיעה הזאת לא נרצה יותר לעולם לראות אחד את הפרצוף של השני. אלא שמה לעשות, כבר היה מאוחר מדי לבטל. תשע מאות עשרים דולר זה תשע מאות עשרים דולר.
בשביל להרגיע את הלחץ, התקשרתי לאורי ובישרתי לו שהתקשרו אליי מהדקה התשעים ונכון לעכשיו, למרות שביקשתי במפורש חדר עם שתי מיטות נפרדות, יש חדרים במלון רק עם מיטה זוגית אחת לשנינו, אז שיבוא עם ראש פתוח. בבת אחת התחלנו לצחוק בטלפון כמו מפגרים ולדבר על וזלין וזיונים בתחת, כי עבור גברים סטרייטים אין דבר משעשע יותר מבדיחות גייז עתירות נוזלי גוף, לובריקנטים ופיסטינג.
בדיוק כמו בצבא שכשאתה יוצא לרגילה טוחנים אותך בשבועיים של שמירות ותורנויות מטבח, ככה מצאתי את עצמי בשבוע שלפני הטיסה קם בחמש בבוקר כשהילדים התעוררו, שולח מדיחים שלוש פעמים ביום אפילו אם הם לא מלאים, מכין אוכל לשבוע בטאפרים כאילו הייתי סבתא עיראקית, מאכיל, מלביש, משכיב, מרים... ואת הכול קיבלתי באהבה. שירי יוצאת גדולה כשהיא מפרגנת לי שבוע בגוב הלביאות? אני יכול לשטוף קצת כלים. נו ביגי.
כמה דקות לפני שהמונית לשדה הגיעה שירי קיפלה לי לתוך הדרכון כמה ברכות מצויירות שהילדים כתבו (מבחינתם נסעתי לארץ הגבינות והממתקים, לא לארץ הבלונדיניות והעישונים) ופתק ממנה, בו היא מצווה עליי לאכול טוב, לנוח ואפילו לעשן, רק לא לזיין. אמרתי לה בפעם העשרים, גם כדי להשתכנע בעצמי, שאין לה מה לחשוש, שאנחנו מבוגרים אחראיים, ושאם יקרה משהו באמסטרדם, זה יהיה רק במקרה שאורי ואני נגלה את מיניותנו מחדש באיזה לילה כשנשתה יותר מדי.
היא חייכה, ואז חיבקה אותי ואמרה, תעשה חיים, אלון. ותשמור על עצמך. ואל תעשה שטויות, ואל תעשן יותר מדי, ואל תזיין, יא קקה, אתה שומע?
פניתי ללכת, והיא הוסיפה, אלא אם כן אורי ממש מבקש יפה. צחקתי, וחשבתי לעצמי, רק שלא אצטרך לעמוד בניסיון. הדלת נסגרה, ואני יצאתי ועליתי למונית.
בדרך לדיוטי-פרי אני תמיד מסתכל על אלה שנחתו ויורדים למכס בנתיב הנגדי וחושב שזה שתיכנן את הדבר הזה הוא פשוט גאון סדיסטי. זו אשכרה התעללות. אתה לא יכול שלא לחשוב על הרגע שתחזור, או איך היית מת להיות שוב בדרך לדיוטי-פרי במקום בדרך למסלול הירוק, באיזה מין תסריט הזוי של "לקום אתמול בבוקר", ולחוות את כל הנסיעה הזאת מחדש.
אורי היה עצבני רצח כי בזבזנו את כל הזמן בדיוטי-פרי בלחפש את השוקולדים הכי זולים שאפשר להביא למשרד בלי שיפטרו אותך, וכי שינו להפתעתו את המכס של הסיגריות אז אפשר לקנות רק פאקט אחד ולא את החמישה שהוא בנה עליהם (יחד איתי). אחרי שירדנו על בורגר ראנץ' ספרדי שסידרו לנו בני הנוער עם האקזמה שעובדים שם על הדלפק, רצנו כמו משוגעים לבורדינג והגענו מזיעים ואחרונים למטוס, בלי שאורי הספיק לעשן סיגריה אחרונה לפני הטיסה. יחד עם הארבע וחצי שעות לאמסטרדם, זאת היתה ההפסקה הכי ארוכה שלו מסיגריות מאז שגדלו לו שערות על הביצים, מה שאומר שנחמד בטיסה הוא לא יהיה. חוץ מזה, כבר בשלב הזה הבורגר ראנץ' התחיל להזכיר לנו את קיומו, והתפללנו שלא נשלשל עכשיו כל הסופשבוע, ומהסיבות הלא-נכונות.
כמובן שהושיבו אותנו בשורה היחידה במטוס שבה אי אפשר להשעין אחורה את המושבים, מה גם שהדיילת עם הקול המורתי והציצים העומדים בישרה לנו שאין כריות. זה צ'רטר, ואנחנו משתינים עליכם גם ככה. מבחינתי, תגידו תודה שאתם לא נוסעים כאן בעמידה. לא, היא לא אמרה את זה בקול.
לא הצלחנו לישון. עבר לאט כמו טיפול שורש והיה באוויר ניחוח קלוש של קיא במשך כל הטיסה.
אבל היינו חופשיים.
נחתנו באמסטרדם, ותוך שניה נזכרתי בפעם האחרונה שהייתי פה, בגיל עשרים וארבע. גוד דאם איט, כמה שאני זקן. איזה ילדון ערני ורעב הייתי אז. וקמצן. לקופי שופס לא נכנסתי, ישנתי בעיקר בתחנות רכבת ואכלתי צ'יפס עם מיונז. הפעם, עם פרספקטיבה של גבר מבוגר ונבון עם כסף, זה יהיה שונה.
השש עשרה וחצי היורואים הראשונים הלכו לשאטל למלון. לא להיות קמצן, שיננתי לעצמי. לא להיות קמצן. אתה הולך להנות. סגרתי עם אורי שאנחנו מנסים פשוט להעביר את הימים האלה בכיף. נעשן, נסתובב, נסתכל על בחורות. תזרום, אורי, אמרתי לו, ואני אזרום איתך. אבל שלא יהיו לך רעיונות בלילה עם המיטה הזוגית הזאת, כן? שנינו גיחכנו והפסקנו אחרי שניה, כי כבר נמאס לנו בעצמנו מבדיחות הגייז שטחנו עד דק כל השבוע האחרון.
אחרי שהורדנו מהיומן דברים כמו הופעה של הסמשינג פמפקינז במאה חמישים יורו והסאפר-קלאב ששכחנו להזמין אליו מקום, נשארנו עם תכנית מצומצמת שכללה בעיקר אוכל טוב, חקלאות מקומית, ריורים על בלונדיניות-במיני על אופניים וגלונים של הייניקן. סוטס מי ג'אסט פיין. מהבית של אנה פרנק ירדנו, כי אנחנו עדיין לא פה בטיול מאורגן של גיל הזהב, אבל אולי נצליח להשחיל איזה ביקור נימוסין אצל ואן גוך או רמברנדט, רק שנוכל להגיד לגברת שעשינו גם קולטורה, לא רק ישבנו ועישנו כל היום. פתאום הבנו שבפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, אנחנו עושים מה שמתחשק לנו, אנשים מבוגרים ועצמאיים כלכלית שכבר שכחו איך זה מרגיש להיות ברשות עצמך, בלי לדווח איפה היית ובלי לדאוג מה הילדים יאכלו במסעדה סורינאמית. זה היה פאקינג מרענן.
הבלונדיניות בוונדל-פארק לא התרשמו משני הגברים שישבו על הספסל עם ג'וינט ביד ונעצו בהן מבטים כלים, בדיוק כפי שלא התרשמו שש עשרה שנה קודם לכן מהיהודי עם התרמיל הענק על הגב שהלך מולן ואכל בפה פתוח צ'יפס עם מיונז מתוך קונוס של נייר שמנוני. הן המשיכו לרכב הלוך וחזור על האופניים שלהן עם מיני מתנפנף ושלווה אוטיסטית כמעט, והרגשנו כאילו אנחנו ניצבים בסרט מוזר שבו מישהו משחרר גדודים של רובוטיות זהובות שיער רק כדי שיחלפו על פנינו ויגרמו לנו לחשוב על עצמנו ועל החיים שלנו, איך הגענו לכאן ומה לעזאזל קורה הלאה.
בשלושה ימים האלה צעדנו יותר מרחק ממה שעשינו בכל עשר השנים האחרונות ביחד. אכלנו חמש ארוחות ביום, כל פעם במקום אחר. צרכנו שלושה גרם של צמחיה ריחנית, ושתינו ארבעה וחצי ליטר של 'הייניקן' וחצי ליטר של 'חרולש'. צחקנו על החי"ת ההולנדית שבאה במקום גימ"ל (ושבטח הבחורות כאן משוכנעות שאנחנו 'חייז'), דיברנו על החיים ועל הנשים ועל הילדים ועל דייוויד פינצ'ר ועל מישל וולבק ועל הפנסיה ועל הזיקנה ועל מה היה קורה אילו ואם היינו יכולים ומה היינו עושים ואיך גם זה לא היה הולך ועל תוכניות לעתיד ועל גיל ארבעים ועל גיל חמישים ועל פלאן-בי ועל צייקלון-בי ועל לעבור לאמסטרדם ועל להשתקע פה ולחפש לופט מגניב ועבודה ועל נו פאקינג וויי ועל להבין שאנחנו כבר לא בני עשרים וחמש ושאנחנו לא יכולים ועל משכנתא וילדים וחומוס ושמש ועל אולי בכל זאת ולמרות הכול ולעזאזל הגשם בקיץ והפיתויים והתעלות וההולנדית עם החי"ת ועל לעשות את זה כל שנה לפחות ועל ללכת לזונות ועל לא ללכת בחיים לזונות ועל זאתי בחלון האדום שקרצה לנו בבוקר ועל להתפתות ועל להישאר ועל להרוס את החיים ועל לעזאזל החיים ועל לזה אתה קורא חיים ועל ברירות ועל אלטרנטיבות ועל כמה הבחורות המולאטיות האלה מגניבות ועל לא בגלגול הזה ועל תקווה שאולי בכל זאת עוד לא מאוחר מדי.
בערב האחרון הלכנו לאכול באיזו מסעדה אינדונזית. הזמנו פלטה של מלא מאכלים שונים שלכולם היה את אותו טעם חריף וטעים עם רוטב בוטנים מתקתק וקוקוס. לידנו ישבו שתי עלמות-חן מקומיות על שליש הייניקן וקישקשו ביניהן במרץ בהולנדית. עשינו את מה שאנחנו תמיד עושים - דיבבנו אותן לעברית (איזה 'חייז' הבחורים היודן האלה, הייתי חופשי עושה את הגמד אבל תראי איך שהשני אוכל) ונקרענו מצחוק ככל שהשיחה תפסה כיוונים ביזאריים, לפחות אצלנו. ישבנו לידן שעה שלמה והן אפילו לא הסתכלו לכיוון שלנו. איך שביקשנו חשבון התיישבו בשולחן לידנו שני בחורים אלבניים מכוערים בחולצות פולו, ותוך דקה שתי הבחורות פתחו איתם בשיחה ערה על האוכל שהם הזמינו, שהיה בדיוק מה שאנחנו אכלנו עד לפני דקה. השארנו את היורואים שלנו על השולחן, והלכנו משם חפויי ראש כשאנחנו רק מדמיינים מה יקרה אחר כך עם אלבניה. כמו באירווויזיון, הכול מכור בגלל שאנחנו יודן.
לפני שחזרנו למלון כדי לארוז, עצרנו באיזה פארק במרכז העיר כדי לעשן את מה שנשאר לנו. על הדשא ישבו או שכבו כמה מאות צעירים בני מקסימום עשרים ושתיים ועשו את מה שאנחנו באנו לעשות. השתרענו באנחה על פיסת דשא והתחלנו לדובב בעייפות את מי שיכולנו לראות. אפילו דרך עננת העשן הצלחנו לראות, מבוגרים נבונים עם כסף שכמותנו, שאנחנו שקופים שם. שעברנו את הגיל. שאנחנו כמו רוחות רפאים בעולם שלהם, שבו היינו בני בית עד לא ממש מזמן. לידנו, נערה עם מכנסיים ממש קצרים דחפה את הלשון לתוך הגרון של בחור שרירי עם מעיל עור וקעקוע. שני מטר משם ישבה בחורה אסייתית יפהפיה עם מישהו, כנראה בדייט ראשון לפי שפת הגוף של שניהם, ועישנה ג'וינט בתנועות קצרות תוך שהיא מסתכלת מסביב, עד שנתקלה במבט שלי והשפילה את העיניים.
חזרנו למלון. ארזנו, והלכנו לישון.
****
במטוס בחזרה הבנו שהחלום נגמר ושאנחנו עומדים להתעורר. במושב לידנו מישהו צפה ללא אזניות בתכנית המתיחות הצ'כית הפתטית שהוקרנה על המסך בתקרה וגיחך בקול. כולם מסביב היו כל כך מכוערים.
הדיילת עמדה לידנו עם קנקן ביד ושאלה בקול צורמני אם אנחנו רוצים קפה.
****
ביומיים אחרי שחזרנו התקשרתי לאורי איזה עשר פעמים, כל פעם עם איזו בדיחה מפגרת אחרת, כמו איפה הוא רוצה ללכת לאכול היום או משהו 'חייז' אחר. הזכרתי לו איך בשבת נכנסתי להתקלח במלון ואז כשהתנגבתי חשבתי על משהו מצחיק והתחלתי לצחוק ולא יכולתי להפסיק והוא שמע אותי מתוך החדר והתחיל לצחוק בעצמו וצחקנו עשר דקות בטירוף בלי סיבה משני הצדדים של הדלת הסגורה, עד שכאבה לנו הבטן.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים נא אותך צוחק כאשר מאי נפקא
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים כתבתי בכותרת "נראה". לא ברור לי איך יצא "נא"! מאי נפקא (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים תיארתי לעצמי. מה שנקרא "טעות הקלדה פרוידיאנית". אלון דה אלפרט (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים שירי נוסעת ללונדון בסוף החודש. אני התעקשתי. אלון דה אלפרט (ל"ת)
-
-
