פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 685 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים הבשורה. פרק 4. פוליאנה :-)
פרק 4.
הרכבת נעצרה לאיטה אל מול תחנה קטנה. "הנוסעים לאלטוניה מתבקשים לרדת." הכריז הרמקול פעם אחת ואחר נדם.
"אז זהו, הגענו." הוא אמר בטון שלראשונה מאז פגשה אותו, ניכר בו שמץ של דאגה.
"קדימה! רדו כבר!" נשמעה נביחתו של הנהג. אין לו זמן לחכות להם כל היום ויש לו עוד דרך ארוכה להשלים.
"אנחנו יורדים!" צעקה לו בתשובה. והחלה ללכת במסדרון הארוך כשהוא פוסע מעט מאחוריה.
'אני אצטרך למצוא דרך להיפטר מהצל הזה שעוקב אחרי לכל מקום בדרך כלשהי' היא חשבה במרירות אבל כלפי חוץ שמרה על ארשת פנים קפואה כהרגלה שלא הסגירה שמץ ממחשבותיה אל העולם שבחוץ.
תוך כמה דקות, ובלי הכנה כמעט, הם מצאו את עצמם בתחנה מכוסה שלג ופרוצה לאוויר הקר והמקפיא מכל הכיוונים כשבקושי גג התחנה הרעוע התנשא מעליהם.
ולפני שהספיקו להחליט אם הם אומנם רוצים להישאר שם כבר האיצה הרכבת על גבי הפסים והותירו אותם להתבונן באוויר הקר שהתאבך מאחוריה ותוך פחות מחמש דקות, כבר נעלמה באופק והותירה אותם לגמרי לבדם עם תחושותיהם ומחשבותיהם שרק בנס לא קפאו בקור העז.
'אז מה נעשה?' היא כמעט שהתפתתה לשאול את השאלה הזאת בקול, אבל אז נזכרה, שלנער שלצידה אין שום מושג בדיוק כמוה, לאן עליהם לפנות והיא הצטערה על כך שלא שאלה את הנהג לפני שירדו מהרכבת.
"שלום לכם!" הקפיץ את שניהם קול חם ולבבי שנראה כלקוח ממציאות אחרת. "אתם השליחים החדשים נכון?" הוסיף הקול לשאול.
הנער והנערה הסתובבו לעברו ומה שראו גרם להם לחייך. וכך האיש נראה: גדול ושמנמן מעט, לבוש מעיל דובון מחמם עשוי פרווה, צעיף, מחממי אוזניים בצורת ארנבות חומות ולבנות, כפפות מחממות וכובע פרווה כתום עם פונפון חום שהתנדנד במרחק סנטימטרים ספורים מאפו בכל פעם שדיבר או התנועע וגרם לכל חזותו להיראות מצחיקה ומשעשעת.
הנער עצמו נעץ את מבטו בבגדים החמים במבט עורג כל כך וכשהאיש במעיל הדובון הבחין במבטו הוא חייך ואמר: "יש לנו בגדים מחממים כמו שלי בשבילכם ואפילו טובים מאלה, אם רק תועילו בטובכם לבוא אחרי."
בעודם פוסעים אחרי המדריך השמנמן שלהם בהותירם עקבות טריות בשלג היא חשבה בליבה בחיוך שבגדים כמו שלו, ואפילו יהיו המחממים ביותר בעולם, היא ממש לא רוצה.
כעבור רגע הם ניצבו לפני מבנה עשוי זכוכית עבה ואטומה עם כיפת זכוכית שקופה וענקית. בקדמת המבנה התנשאה דלת משוריינת עם שלט שהתנוסס על גביה ועליו הוטבע שם המקום בכמה שפות שונות: "ברוכים הבאים למרכז השליחים באלטוניה." ומתחתיו נכתב משפט נוסף בקטן יותר: "הכניסה למורשים בלבד!"
"ברוכים הבאים אל מרכז השליחים!" אמר השמנמן בחיוך. "חכו לי רגע שאקיש את הקוד, אתן למצלמה לסרוק את כף היד והעין, אתן דגימת רוק קטנה ואכריז את שמי לרמקול הקטן הזה שמותקן כאן בחית ותוכלו להיכנס." המדריך פנה לבצע את דבריו אבל רק אז שם לב לשני המבטים ההמומים שננעצו בו משני צדיו. "מדובר רק בבדיקה שגרתית." הסביר בחיוך. ובכלל, כל דבר הוא עשה בחיוך והחיוך הזה כבר התחיל לעצבן אותה לגמרי. הם סקרו את המבנה בהתפעלות. אין ספק, שזהו מקום שמור ביותר. והיא תהתה אם אפילו בניין הממשלה שבארצם מוגן כמו המרכז הזה.
כשניגש אל הלוח הקטן להקיש את הקוד כבר לא נותר בו שמץ חיוך, הבעת פניו נראתה רצינית ביותר ואפילו הפונפון הפסיק לנתר ולקפץ מצד אל צד. "מספר קוד, תקין." נשמע קול מתחתי לאחר שסיים להקליד את הקוד.
הדבר הבא שעשה השמנמן היה להניח את כף ידו על לוח נוסף שהואר בין רגע באור רנטגן כחול שאפשר להם לראות את העצמות של כף ידו. "כף יד, תקינה." הודיע הרמקול שוב.
והשמנמן שניכר היה שהזיע מעט תחת הלחץ אף על פי שהטמפרטורה בחוץ הייתה על מינוס 10 מעלות (מפתיע שהנער והנערה שלא היו מצוידים בבגדים מחממים כמותו לא קפאו) הרים את מבטו אל מצלמה שנעה מאליו והחזיר לה מבט מעינו הימנית. "טביעת עין, תקינה." הכריז שוב הקול המתכתי.
ובין רגע, ממכונה קטנה שהותקנה בדלת זינק מקלון רוק. השמנמן העביר את המקלון על לשונה והניח את הדגימה לבדיקה על מכונה נוספת. "דגימת רוק, תקינה." התקבל האישור.
ולבסוף, התכופף השמנמן מעט אל מול רמקול קטן ושחור שזינק אל מולו והכריז אל תוכו "ליונס אליוטר ושני שליחים חדשים." הפעם לקח לאישור זמן רב יותר להתקבל. אבל כעבור צפייה נרגשת ומותחת עצבים שבמהלכה שקל הנער אם להתעלף מהקור או לא הגיע האישור הנכסף: "נימת קול, ושם הדובר נמצאים במאגר ולכן, תקינים. אנחנו אכן מצפים לשליחים חדשים. היכנסו למרכז וברוכים הבאים!"
כעבור שניה הבהבה המנורה שמעל לדלת ושינתה את עצמה מכתום לירוק ודלת הפלדה המשוריינת נעה על פני מסילה בלתי נראית ללא קול ואפשרה להם להיכנס. השמנמן פסע לצידה בחיוך רחב, אולם אז הבחין, שהשליחים החדשים לא הולכים בעקבותיו. "קדימה! היכנסו! אתם תקפאו כאן מקור בחוץ!" הוא קרא לעברם בעליזות.
הנער התחיל לפסוע בעקבות השמנמן אבל היא נותרה לעמוד בפתח, מהססת. 'יש משהו רב סכנות בכל העסק הזה.' חשבה הנערה ברצינות. 'והקול הנחמד והאדיב מדי של האיש הזה לא יוליך אותי שולל!' אבל לא הייתה לה ברירה, היא כבר בצעה את ההחלטה שלה ממזמן וחוץ מזה, אין לה לאן ללכת ואם תישאר כאן בחוץ, ודאי תקפא מקור. ולכן, היא פסעה גם היא אל תוך המבנה דמוי חממה ענקית בעקבות הנער והשמנמן ששמו נודע לה זה עתה, ליונס אליוטר, וכשהדלת המשוריינת נאטמה מאחוריה, היא הבינה שזהו, כבר אין לה דרך חזרה.
כתבתי את זה ממש עכשיו ואני רוצה שת-ג-י-ב-ו! ולא כמו שהגבתם או יותר נכון, לא הגבתם להמשך הקודם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים מסקרן...(: לואיזיאנה מנטש השקנאית
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים חמוד :-) fairy tale (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים זה הכל??? פוליאנה :-)
-
-
