פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 646 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אדמה. kida☯ <font color =800080>
הסיפור שלי מהתחרות סיפורם, כןןןן......
מסביבי, העולם התמוטט.
כל מה שהיה יקר וחשוב נהרס, נקרע לגזרים על ידי דחפורים והושמד על ידי בטון.
העברתי את אצבעותיי על פני הסלע המקושט בטלאיי טחב וחשקתי את שיני כשידי נתקלה בסימני השפשוף שיצרו לסתות הפלדה של הדחפור שהעיף את הסלע- הסלע שלי- לכל הרוחות, כדי לפנות מקום לכביש שעתיד להיסלל בדיוק במקום שבו ביליתי את מרבית שעותיי הפנויות- בוהה בנוף עוצר הנשימה של היער העתיק, שאולי רק אני עוד זכרתי שלמרות שנראה דומם, היה מלא חיים להפתיע.
הלסתות שלי כאבו, והכרחתי את עצמי להירגע. עיניי נמלאו דמעות שהרגיזו אותי, ומיהרתי למחות אותן. נעצתי מבטים בנוף שהכרתי טוב כמו את כפות ידי, ותהיתי מה דוחף אותם להרוס את כל זה. הם רואים משהו שאני לא רואה בבניינים, כבישים, רמזורים וסמטאות מצחינות?
האנשים מיואשים, זו הסיבה היחידה שהצ'יף הסכים בכלל לחתום על החוזה שהציעו לנו. המבוגרים אומרים שזה הסיכוי היחיד שלנו, כי אם לא נחתום על הדפים של האנשים הלבנים- הם יוכלו לבוא עם רובים ולקחת את אדמותינו בכוח. הצ'יף אומר שנסכים לחוזה, כדי שלכול הפחות תהיה לנו השמורה שהם מבטיחים, שם נוכל לחיות את שארית ימינו הקצרים כמו שנרצה, עד שייעלם האיש האדום האחרון מעל הארץ, והזיכרון שלנו יהיה כמו צל חולף על פני הערבה...
הרצון להתעשר מוציא מהאנשים הלבנים כל היגיון, הם לוקחים מהאדמה הרבה יותר ממה שהיא מסוגלת ורוצה לתת להם, הם לא מכבדים את צרכיה ורצונותיה בתמורה. בכלל, נראה שהם מדברים שפה שונה לחלוטין, אין להם רצון לחיות בהרמוניה, הם רוצים לשלוט. לשלוט בנו, לשלוט בחיות, לשלוט באדמה. הם לא מבינים... האדמה היא כמו סוס פראי, היא בלתי ניתנת לאילוף ולא חשוב בכמה בטון או אספלט הם ישתמשו.
קיוויתי שלכל הפחות, כשניתן להם את האדמה הזו, הם יאהבו אותה, יאהבו כמו שאנחנו אהבנו, ישמרו עליה כמו שאנחנו שמרנו.
ראיתי את אבי צועד לעברי, על פניו הבעה עייפה ועצובה- דבר לא רגיל בעליל. קמתי מהסלע המרוטש שלי וניסיתי לחייך, אבל זה לא ממש פעל. שלחתי מבט חפוז אל הדחפורים הקורעים את הקרקע והתכווצתי שלא מרצוני. אבא הניח יד על כתפי וסובב אותי לעבר ההרים המיוערים שכל כל אהבתי.
"אל תסתכל על זה, בן." קולו של אבי היה עצוב ועייף כמו פניו, "הסתכל על ההרים, תשמור אותם בזיכרונך כמו שהיו ביום שלפני זה שבו הם לקחו אותם ממנו, כי יום אחד הם יחזרו להיות שוב כמו שהיו לפני בוא האדם הלבן." הבטתי אל אבי בבלבול, הוא השיב בחצי חיוך קודרני, "הם לא מבינים את האדמה, הם לא מבינים כמה היא יכולה להיות אכזרית ונוקשה, כמה היא חסרת רחמים ומרושעת אל אלו שלקחו יותר ממה שמגיע להם... האדם הלבן מביא לאובדנו ממש ברגעים אלו, ולא רחוק היום שבו יבין את שגיאתו, כי האדמה לא תוכל עוד לסבול את רכושנותו, היא תפסיק לתת לו את מה שהוא חושב שמגיע לו, היא תמנע ממנו את החיים שהוא יונק ממנה."
נרעדתי, זה נשמע נוראי. אבא תפח על שכמי והתחיל להתרחק, חוזר אל ההרס שהתרחש מאחורי. מצמצתי, מסלק את הדמעות שערפלו את ראייתי, "אני רק מקווה שהם יבינו את זה לפני שיגררו את כולנו אל מותנו." לחשתי אל הרוח.
המשכתי להביט ביער ובהרים, בחיות הנסתרות ובשפע הצמחייה עד שאמי הגיעה וחצי גררה אותי אל המשאית שהובילה אותנו אל השמורה.
(ההשראה הגיעה אחרי קריאת מכתב שהצ'יף סיאטל שלח לנשיא ארצות הברית ב- 1853.)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים זה מרגש וממש טוב.. argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים טנקס ארגו.... kida☯ <font color =800080>
-
-
