פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3103 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אנושית/ משוואה עם שני נעלמים לואיזיאנה מנטש השקנאית
אז כן, זה היה הסיפור שלי בתחרות סיפורים, עם המשך. ואני אשמח לשמוע עוד תגובות, הערות, הארות, הצעות לשיפור ועוד...
אני מתלבטת אם להמשיך- יש רעיון, אין כישרון. אז...בבקשה. תקראו ותגיבו איך שבא לכם.
אני יושבת באוטובוס, שעונה על החלון. נראית משועממת אבל שקועה במחשבות שטסות במהירות של אלפי קילומטרים לשעה.
אני מחייכת לעצמי, ויודעת שאף אחד לא חושב כמוני.
אבל נערה קטנטונת עם תיק ענקי מתיישבת לידי וקוטעת לי את חוט המחשבה.
שיט.
שכחתי את כל הטריקים שיגרמו לאנשים לא לשבת לידי, ועכשיו אני אצטרך לסבול את נוכחותה.
"נו," אני חושבת," תוציאי כבר את האייפוד שלך או מה שלא יהיה , תשמעי שירי פופ מטומטמים, תשחקי טמפל ראן ותעזבי אותי בשקט."
אבל לא, היא מתיישבת ורק בוחנת סביבה את המקום. אני מנצלת את ההזדמנות ומסתכלת עליה.
תמיד אמרו לי שאני שמה לב לפרטים הכי קטנים, ואני בטוחה שאף אחד לא היה שם לב שהיא לועסת מסטיק מנטה כבר די הרבה זמן, שהיא הרגע חזרה מהלימודים, שיש לה חורים ריקים-מעגילים באוזניים ושמתחיל לה חצ'קון על האף.
אני בדיוק בוחנת את הבגדים שלה כשהיא מסובבת את ראשה אליי ומביטה בי במבט חודר לא פחות משלי.
אני יודעת מה היא רואה- נערה שמנמנה ונמוכה עם שיער בלונדיני דליל, עור מנומש, משקפיים מוזרים, סוודר חלק וטרנינג כחול. חנונית.
אני מחזירה לה מבט, סוקרת אותה בעצמי: פנים חיוורות ורזות, שיער שחור, משקפיים יותר אופנתיים משלי, סוודר מפוספס, חצאית רחבה- אבל חצאית אמיתית, כאילו, לא חגורות-הג'ינס שבנות מהכיתה שלי לובשות בתור חצאיות -ומגפיים כחולים בוהקים עד הברך. אבל הדבר הכי מפתיע היה קצוות השיער החלק, שהיו צבועים בכחול זרחני ולא-טבעי בעליל.
המממ. היא לא נראית כמו רוב הבנות הסתומות שאני מכירה, אבל אין לי מושג לאיזו מגירה לשייך אותה. ומזמן לא נתקלתי בבן אדם כזה.
לבסוף היא מסבה ממני את מבטה, שולפת מהתיק עט ומחברת ומתחילה לפתור משוואות. אני לא יכולה להתאפק ומביטה.
היא לא גרועה, כמו רוב האנשים, ולא מעולה, כמוני. אבל כשהיא טועה בחלק ממש בסיסי, אני לא יכולה שלא לומר: "אמממ, את התבלבלת- עשית בטעות שתיים כפול שלוש במקום פלוס שלוש. זה יכול לדפוק לך את כל המשוואה."
היא מביטה בי כאילו אני עב"מ, ואני מתחרטת על מה שעשיתי. "את יודעת שאת לא טובה עם אנשים," אני נוזפת בעצמי, "ומי אמר לך שהיא שונה מכל השאר? טיפשה. את יודעת שאף אחד לא מבין אותך ואת השריטות שלך."
אבל בעיצומה של ההלקאה העצמית- היא מהנהנת, להפתעתי. "תודה, אני תמיד עושה את הטעויות הדביליות האלה. אני פשוט מתה מעייפות.."
אה, היא דברנית. אולי בכל זאת יצא מזה משהו, אומר בתוכי הקול האופטימי שאני תמיד משתיקה.
אני שמה לב שהיא התחילה לצייר בשולי הדף כשהיא התייאשה מאחת המשוואות. להפתעתי, היא מציירת קריקטורות של האנשים שיושבים לידנו באוטובוס. חלק מהן לא משהו, אבל הרוב דומות להפליא.
אני כל כך מקנאה באנשים שיודעים לצייר, ליצור דברים חדשים, להגחיך את המציאות. במצבים כאלה אני שוכחת את זה שאני מחוננת, שאני אלופה בשחמט, את כל הנקודות האחרות הטובות שלי. אבל לפני שאני מספיקה לשקוע בדכדוך, אני רואה להפתעתי שהנערה ציירה בשולי הדף עוד מישהו- פרצוף עגלגל, משקפיים מצחיקים, שיער בהיר, הבעה ידענית, נמשים ומספרים סביב הראש. בכמה קווים פשוטים, אי אפשר להתבלבל- היא ציירה אותי.
אני מחייכת לעצמי. הנה מישהי שהייתי רוצה להכיר, שאני אהיה החברה הכי טובה שלה או האויבת הכי גדולה שלה.
מה שבטוח, משהו טוב יצא מזה.
כשהיא מסיטה את הראש, אני כותבת עוד כמה מספרים ליד הדמות המצוירת שלי.
אני יורדת מהאוטובוס עם הרגשה שלא הייתה לי הרבה זמן- שיהיה לי עם מי לדבר.
כשהנערה שאני אפילו לא יודעת את שמה תחזור אל שיעורי הבית שלה, היא תגלה שלצד הקריקטורה שהיא ציירה כתובות שתי שורות, קצרות וטומנות בחובן הזמנה.
"050-4457898
מילי [עמליה], הפריקית של מתמטיקה שישבה לידך באוטובוס."
נותר רק לחכות.
****
כשאני מגיעה הביתה, עדיין אין לי שום הודעות בפלאפון. וכשמישהו סוף סוף מצלצל אליי, זאת רק אמא שלי שמבקשת ממני להכניס את הכביסה למייבש ואם אני רוצה, יש גם פסטה במקרר והיא תחזור בשבע בערב. אמא שלי, לא הפסטה.
אני מכינה שיעורי בית תוך רבע שעה, אוכלת פסטה ואז קורנפלקס עם חלב ואז סלט גזר שנשאר מאתמול ואז חטיף שוקולד, ובסוף אני אפילו מכניסה באמת את הכביסה למייבש.
כלום.
אני שרועה על המיטה, מקלפת מהאצבע את הלק השקוף ממילא ומחכה.
אולי אפילו אין לה פלאפון, אולי נגמרה לה הסוללה, אולי היא לא פתחה עדיין את המחברת.
ואולי היא פשוט לא רוצה להתקשר למוזרה כמוני.
אחרי המון ניסיונות כושלים להעסיק את עצמי כדי שהזמן יעבור, אני מתקשרת לשלי, החברה-הכי-טובה-וכמעט-היחידה שיש לי. אני מספרת לה הכול ומנסה להציג לה את זה כמשהו מצחיק, אבל היא קולטת מבין השורות ועונה לי בעידוד, כהרגלה: "מילי, זה לא נורא, את תמיד יכולה לעזור לי עם המשוואות. חוץ מזה, בעיה שלה אם היא לא מתקשרת. היי, ינחם אותך אם גם אני אצבע את הקצוות בכחול? זה ילך טוב עם השיער שלי, נכון?"
אחרי הערה עוקצנית ומרושעת מצדי על שיער שנראה כמו ערימת קפיצים חלודים, אני מנתקת.
ההורים שלי חוזרים הביתה, וגם אחותי הפרחה- שהדבר היחיד שמשותף לי ולה זה העובדה שלשתינו יש שמות עתיקים ומכוערים. שמעתם כבר על פרחה שקוראים לה אבישג?
אני אוכלת בשתיקה לא-אופיינית ארוחת ערב, אבל אף אחד לא שם לב אליי. אבא שלי קורא עיתון, אמא שלי מתווכחת עם מישהו בטלפון ואחותי לא מפסיקה לסמס לחברות האידיוטיות שלה. אפילו לא שואלים אותי איך היה בבית ספר או אם הצלחתי במבחן.
אני עולה לחדר שלי אכולת רחמים עצמיים.
אחרי עוד חצי שעה של בהייה חסרת תועלת באותה פסקה ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אני לא יכולה לסבול את זה אפילו עוד דקה ויורדת לראות טלוויזיה.
אני נכנסת לסלון עם טוסט ביד, ומגלה שאחותי נמצאת שם, לבושה בגופיית מרקר זוהרת בחושך ובמכנסיים שראויים יותר לשם "תחתונים עם כיסים". אין לי מושג איך היא לא קופאת מקור. אני מסתובבת חזרה ומנסה לחשוב אם יש איזה סרט מעניין במחשב, אבל להפתעתי היא מסמנת לי להתיישב לידה, אז להפתעתה אני מתיישבת.
אחרי כמה דקות דוממות מול "מאסטר שף", אבישג פותחת את הפה. "טוב, מה נהיה? בדרך כלל את לא סותמת כשרואים טלוויזיה." לשם שינוי, היא צודקת- בדרך כלל אני הולכת לראות טלוויזיה עם שלי, כי אף אחד במשפחה הזאת לא יכול לסבול ביקורות נוקבות ובלתי פוסקות לאורך כל התוכנית.
"סתם, אני...מחכה לטלפון."
"מה, מאיזה בן?" היא מחייכת בהתגרות. "אני רק צוחקת. פשוט לא ידעתי שקיים הדבר שישתיק אותך ערב שלם, אני צריכה להשיג אותו." אבל היא לא אומרת את זה בלעג, לכן אני מבינה שהיא באחד מהתקפי אחות- גדולה- ותומכת שלה.
"זאת סתם מישהי שאמורה לענות לי על משהו, זה הכול."
"את רצינית? זה מה שגרם לך להיות בדיכאון? זה פשוט מוזר." אז היא לא הייתה עד כדי כך שקועה באסמסים שלה. אני מופתעת.
"פחות או יותר, אבל- היי! מה זה אמור להיות? היא ברצינות שמה על החצילים ריבה? טוב, אין פלא, אם היא לובשת חולצה כזאת ו-"
"יופי, חזרת עצמך, עכשיו תהיי בשקט ותני לראות."
אני נאנחת. אני כבר אראה את הפרק בשידור חוזר. אז אני עולה לישון ומרגישה קצת מעודדת ומופתעת מהבן אדם שזה בא ממנו.
ואז, בדיוק כשאני כבר מכורבלת בפיג'מה במיטה לי, הפלאפון שלי משמיע צפצוף.
"4x-(2x-22)+6y (4y+15)
איך מפשטים את זה לעזאזל??"
וכשאני מתקשרת אל המספר שממנו נשלחה ההודעה, ואני יודעת בדיוק למי הוא שייך- אני לא יכולה שלא לחייך.
אולי אני אנושית אחרי הכול.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים מעניין אניס
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים תודה...אבל למה השפה צרמה לך? לואיזיאנה מנטש השקנאית (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים צרם לי אניס
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים מוזר לי שאת אומרת את זה, אבל בסדר... לואיזיאנה מנטש השקנאית (ל"ת)
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים נחמדי בו ! argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
הוו.. אהבתי מאוד. זה טוב. זהו חומר טוב ! *קול של זקן שהיה תרח לפני מאתיים שנה*
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים "חומר טוב"? אתה נשמע כמו סוחר סמים לואיזיאנה מנטש השקנאית
ומה זה "נחמדי בו"? מה עם "גאוני, יצירה ספרותית כובשת וסוחפת שכמותה לא נראתה מעולם, כישרון מתפרץ בעוצמה נדירה"?!
XD
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים הממ. אולי צרכתי קצת יותר מדי בעצמי XDDDD argo - Mihawk <FONT COLOR=RED>
אה, זה כבר השיגעון הקטן והפרטי שלי. לא לרדת עליו ! והשאר שאמרת ? אני עצלן מדי :P
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים סיפור יפה, מנוסח היטב. מאי נפקא
רצוף בתיאורים ריאליסטיים של יחסי אנוש עם גוון הומוריסטי. אמנם ציפיתי שבסיום הסיפור הנערה תתקשר או תסמס, ואכן כך היה בסוף אבל בצורה מתוחכמת שמאד מצאה חן בעיניי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים תודה רבה מאוד..(: לואיזיאנה מנטש השקנאית (ל"ת)
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים אנושית,בוודאות! חני
ואחרי שסגרנו את הפינה הזו. החלק שצורם לי זה הנ"מ...
"אני אוכלת בשתיקה לא-אופיינית ארוחת ערב, אבל אף אחד לא שם לב אליי. אבא שלי קורא עיתון, אמא שלי מתווכחת עם מישהו בטלפון ואחותי לא מפסיקה לסמס לחברות האידיוטיות שלה. אפילו לא שואלים אותי איך היה בבית ספר או אם הצלחתי במבחן.
אני עולה לחדר שלי אכולת רחמים עצמיים". (הורים לא נועדו לשעשע את הילדים שלהם אבל להתעניין זה חייב !בזה את צודקת.)
נתתי לבת שלי בת 14 לקרוא והיא אהבה באופן מפתיע ..וכן גם אני
שיהיה לך בהצלחה ענקית ממני:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים תודה רבה על האישור...(: לואיזיאנה מנטש השקנאית
-
-
