(יצא לי יחסית ארוך, אבל זה פרק מעניין :)
המשכתי לחפור באינטרנט במשך כמה ימים. אכלנו בבית שלי, ישנו בבית שלי וכעיקרון סו לא נראתה כאילו היא ממהרת לאנשהו. הצעתי לה שהיא יכולה ללמד אותי כמה מהלכים, לרענן את הזיכרון שלי, ואולי בפעם הבאה אני אביא יותר תועלת מאשר להתעסק רק עם הפלאפון שלי.
היא דווקא אמרה שהיא אוהבת את הרעיון, ויצאנו כל ערב להתאמן בפארק שסמוך לבית שלי.
היא לימדה אותי להחזיק קאטנה, להילחם נכון עם סכין, והזכירה לי את כל המהלכים שלמדתי כמה שנים קודם לכן. אבל בכל קרב שעשינו, היא ניצחה אותי.
היא הייתה מוצאת פירצה בהגנה שלי, ומזנקת לשם במהירות לא טיבעית. אחרי הסחה מצד אחד, גיליתי שאני נבהל, ומסית את כל ההגנה לצד של ההסחה. וסו הייתה מנצלת את זה, ותוקפת את הצד הפגיע שלי. שבדרך כלל היה באזור הצלעות.
"אל תיכנס לפאניקה." היא הייתה מסבירה לי. "תישאר בפוקוס. תתמקד. גם אם אני מלחיצה אותך בפתאומיות, תהדוף את המכות בקור רוח."
"אני לא יכול!" הייתי עונה בתסכול.
והיא הייתה נועצת בי עיניים רושפות. "אין 'לא יכול' אצלי. תשרוד." ואז היא הייתה מתקיפה אותי במהירות. הייתי עוצר כמה מכות, מתחמק מכמה אחרות, אבל רובן פגעו בי. ולא משנה כמה ניסיתי להחזיר, הייתי איטי מידי. היא הייתה תופסת את ההתקפה שלי, בין אם זה יד או רגל, ועושה תרגיל מסובך שנועד לשבור, או לעלף אותי.
היו גם פעמים שבהן תירגלנו רק מהלך אחד פשוט המון פעמים. גם אחרי שאמרתי לה שאני הבנתי איך עושים אותו.
"אז תמשיך לעשות אותו, עד שהוא יהיה אצלך טבע שני." והיא הייתה מתקיפה. בהתחלה באיטיות כדי שאני אוכל לבצע את התרגיל כמו שצריך, ואחר כך מגבירה את המהירות.
את האימונים עם הקאטנה הכי אהבתי. אהבתי להחזיר חרב, אני לא יודע איך להסביר את זה.
למרות שבהתחלה כשהוצאתי אותה מהנדן בחרדת קודש, סו העירה שאני לא מחזיק אותה נכון.
"מזתומרת לא מחזיק נכון? אני מחזיק אותה חזק, ביד אחת, ומתפעל ממנה! אין פה נכון."
"תתפלא." היא חייכה ולקחה את הקאטנה השנייה שלה. היא שלפה אותה והראתה לי את ההבדלים בין האחיזה שלי לשלה.
"אתה מחזיק את הקאטנה מאמצע הידית שלה, אני מחזיקה קרוב לקצה העליון, שם האחיזה שלי הרבה יותר חזקה משלך. הא!" היא קראה ושיספה לכיווני.
"הצילו!" אמרתי בקול דקיק וגבוה, ועצרתי לה את המכה בסירבול. החרב התנדנדה בידי בלי שיווי משקל, והתאמצתי לאזן אותה בידי. סו צחקה.
"ועכשיו," אמרה סו. "תחזיק אותה כשיד אחת קרובה לקצה העליון, והיד השנייה בצורה הזאת." היא הראתה לי על החרב שלה איך היא שמה את היד בתחתית החרב כשהאצבעות שלה פרושות, ואז סוגרת אותן על תחתית ידית האחיזה. זה היה נראה מוזר, אבל כשעשיתי את מה שהיא אמרה לי, לפתע החרב נהייתה הרבה יותר מוצקה ביד שלי.
"עם שתי ידיים יהיה לך הרבה יותר קל להלחם. יד אחת זה אחרי שנים של אימונים. עכשיו, היד התחתונה מכוונת את החרב מלמטה - ככה," היא הזיזה את ידה לצדדים כדי להראות לי. "והיד העליונה שומרת עליה יציבה. נסה להתקיף."
הזזתי את ידי התחתונה הצידה, והחרב שיספה לכיוון סו. היא עצרה את המכה, ואז התקיפה מצד שני. "תגן!" היא קראה, והסטתי את החרב לכיוון ההתקפה שלה ועצרתי.
"כל הכבוד."
וככה זה המשיך כל יום עד שמצאתי את זה.
החלטתי לפרוץ לארכיונים של העיתונים – בפרץ של גאונות (משחק מילים נחמד) - שלא התפרסמו, על כתבות שנגנזו, ועל כל דבר שיגיד לנו מה קרה שם. מה קרה להוריה של סו, מי השליחים שרצחו אותם, ולמה?
והכתבה הבאה הייתה שם... אני לא אצטט אותה, אבל אני אסכם בכמה מילים את מה שהיה כתוב בה.
מסתבר שבני הזוג האוורד, שעסקו בניסוי עליו סירבו לספק פרטים, נרצחו בברוטליות בידי שליחים שביקשו אותו. - שאת זה ידענו - בני הזוג לא נתנו להם את הניסוי, ולפני שרצחו אותם, עונו. השליחים שעשו זאת, גם הם התגלו מתים בזירה. הילדה של בני הזוג נעלמה. כדי לשמור על דיסקרטיות, נשאיר את זהותם של השליחים לוט בערפל.
ו... תמונה מהזירה.
זאת הייתה כתבה מאוד ישנה, מלפני עשרים שנה.
"סו..." הקול שלי היה חלש.
היא הייתה במטבח והכינה לעצמה שוקו. אני עדיין לא מבין את הקטע הזה שלה לחיבה לשוקו, אז אל תשאלו אותי. קניתי שקית קקאו רק בשבילה. היא פנתה להסתכל עליי כששמעה את נימת הקול שלי.
"יש פה משהו שאת צריכה לראות." הזזתי את הכיסא שלי הצידה כשהיא דילגה לכיווני מהמטבח. תוך כדי כך היא שתתה שלוק מהשוקו שלה, ואז הסתכלה על המסך. ידעתי שזו טעות ברגע שהיא עשתה את זה.
"פפפפט!" היא השפריצה את השוקו על כל המסך שלי מהלם.
"סו!"
"מצטערת, מצטערת. תנגב את זה."
"זאת הייתה פקודה?" הרמתי גבה.
"לא," היא חרקה שיניים. "אתה מוזמן להשאיר את המחשב שלך מכוסה בשוקו אם אתה ממש מתעקש."
נאנחתי והלכתי למטבח כדי להביא מגבת בזמן שהיא קראה את הכתבה.
"אבל לא כתוב פה מי עשה את זה!" היא קראה בכעס.
חזרתי למחשב וניגבתי את המסך בעדינות.
"יש תמונה למטה, תיגללי את העמוד."
היא גילגלה את הגלגלת בעכבר ותמונה של הנרצחים והרוצחים התגלתה בזירה. הפנים היו מטושטשות, וכן גם רוב הגוף המרוטש של בני הזוג.
"ובבקשה אל - "
בפעם השנייה סו השתנקה וירקה את השוקו, כשהיא ראתה את הרוצחים.
"- תשפריצי את השוקו על המסך שלי."
"מצטערת, מצטערת. תנגב את זה. תקלוט!" היא אמרה.
הסתכלתי לאיפה שהאצבע שלה הייתה מכוונת. זה היה על הכתף של אחד הרוצחים.
"על מה אני מסתכל?" לא הבנתי.
"על זה! על הסמל שיש להם על הכתף!"
צימצמתי את העיניים, וראיתי את זה, כתם מטושטש – קעקוע - על הכתף. כנראה סמל של כנופייה כלשהי.
"לא רואים אותו. הם טישטשו את זה בכוונה."
"אני רואה!" נימה צינית.
"את רואה?!"
סו גילגלה עיניים אבל התעלמה ממני.
"אהה, את מתכוונת שאת רואה שאת לא יכולה לראות."
היא עדיין התעלמה, מבטה מרותק לסמל של הרוצחים. "אנחנו חייבים לראות את התמונה השלמה."
"כבר עובד על זה."
סיימתי לנגב וישבתי במשך שעתיים כדי לפרוץ בעדינות למטה המשטרה. זה לא הסתכם בזה, הייתי חייב לוודא שלא השארתי עקבות, ולכן פרצתי קודם למחשב אחר, ודרכו פרצתי למשטרה. זה לקח לי זמן.
חיפשתי שנה מסויימת, וצימצמתי את החיפוש בסינון איטי. עד שמצאתי את התמונה המבוקשת עם עוד כמה תמונות. היא עלתה בגדול ובHD על המסך.
"סיימתי!" קראתי בניצחון.
"אני פה לידך, אידיוט, אל תצעק."
"אין צורך לקלל." אמרתי בטון כאילו-נעלב.
סו סובבה את המסך אליה ונעצה מבט. ואז היא החווירה.
היא הנידה בראשה באי אמון.
"לא..." היא אמרה.
"מה זה? מה קרה?"
"לא, זה לא יכול להיות. זה לא אפשרי!"
"מה לא אפשרי?"
היא סובבה את המסך בחזרה אליי כשהתמונה מוגדלת והזום על הסמל. הקעקוע היה דרקון שמפותל בתוך עיגול בדיוק על הכתף.
"מה זה?" שאלתי לא מבין.
סו הסתכלה עליי לרגע, עדיין חיוורת, ואז הפשילה את השרוול שלה. אבל מכיוון שהוא היה ארוך ומבד קשיח וצמוד, היא לא הצליחה לקפל אותו מעבר למרפק.
"לעזאזל עם השרוול הזה." היא מלמלה. אני רק הסתכלתי עליה, עדיין לא מבין מה היא מנסה לכל הרוחות לעשות.
ואז סו עשתה משהו שאני עד עכשיו לא מבין למה היא עשתה אותו. אולי הצורך שאני אראה מה היה לה על הכתף היה גדול מידי.
היא הורידה את החולצה ונשארה רק עם חזיה (-שחורה למקרה סקרנותכם).
הייתי בהלם. פשוט בהלם, ולא נושם. עצרתי את הנשימה שלי. ואז הפרפרים השתגעו בתוך הבטן שלי (לעזאזל איתם! אני צריך מדביר חרקים).
הגוף של סו היה רזה, מעוגל ומחוטב, עם בטן שטוחה וקשה.
"מה לכל הגיימרים וההאקרים את עושה?! ולכל משחקי המחשב, ולכל הפלאפונים החכמים, וקונסולות המשחקים למינהם, ו..."
סו קלטה את המבט שלי והזעיפה פנים. ואז הסמיקה. ושוב הזעיפה פנים כנראה בגלל שהסמיקה. "תסתכל!"
"כן המפקדת, אני נועץ מבט!"
"לא, תסתכל." היא הצביעה על הכתף שלה, ושם, היה קעקוע זהה לזה של הרוצח בתמונה.
לקח לי רגע כדי להבין מה המשמעות של זה. הרוצחים כנראה היו מכנופייה מסויימת, כנופייה שגם סו השתייכה אליה. אבל אם גם סו בכנופייה, כנראה שהיא לא ידעה בכלל מהרצח הזה, אחרת פני הדברים היו שונים. ואז נזכרתי באיש שהיא אמרה שבא לקחת אותה מהבית שלה כשהייתה קטנה.
הסתכלתי על סו, והיא הסתכלה עליי.
"צדקנו!" קראתי. "החתיכת בן ז-"
"אין צורך לקלל." נזפה סו.
"את משתמשת במשפטים שלי נגדי! זה לא הוגן!" קראתי.
"הכי הוגן." סו לבשה חזרה את החולצה.
"וכן יש צורך לקלל, הוא באמת בן-"
"היי, היי!"
השתתקתי למראה הסכין שהופיעה בידה והחיוך השובב שלה.
כעבור שתי דקות של שתיקה פניתי אליה.
"סו..." אמרתי במבוכה. "למה הורדת את החולצה? יכולת פשוט להגיד שיש לך קעקוע דומה על הכתף."
"היית מבקש הוכחות בכל מקרה. ככה אתם הבנים." היא אמרה ביובש. "ואל תתלונן, אל תגיד שלא אהבת את זה."
הייתי רגע בהלם (שוב) ומבוכה. "שוויצרית." מלמלתי.
סו צחקה.
"אז מי האיש המסתורי שבא לקחת אותך? מי ראש הכנופייה הזו שאת משתייכת אליה?"
"הוא מכנה את עצמו 'הדרקון', כמו שכבר אמרתי, אבל אף פעם לא הזדהה בשמו האמיתי. תחפש שוב במשטרה, יכול להיות שיש להם פרטים עליו."
חיפשתי את השם, ותמונה עם פרטים עלתה על המסך. ואז היה תורי להחוויר וסו הסתכלה עליי.
"מה קרה? אתה מכיר אותו?" היא שאלה.
הסתכלתי על סו (כן, יש פה הרבה חילופי מבטים דרמטיים, תתמודדו), והיא הסתכלה עליי וניסתה לפענח את הבעתי.
"זה קאזו ריו, דוד שלי..." אמרתי בצרידות.
(תגובות יתקבלו בברכה, כל תגובה שהיא, ויעודדו להמשך :)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
