רגע לפני כן היא חשבה על אשר תכין לארוחת הערב בבית, לפני שהילדים הגדולים יחזרו מהבריכה. ורגע קטן אחרי כן קול פיצוץ עז ודממה.
היא זכרה את טעם הפיח, והשריפה, ואת שברי הזכוכיות של השמשה הקדמית ברכב. היא חשה תחושת שריפה בפניה. השיבה ידה לפניה וחזרה מוכתמת בדם. חשה בקול הדפיקות ופעימות הדם בראשה, אל מול הצלצול הצורם באוזניה. ראשה היה כבד, ולא יכלה להזיז את צווארה. שערות הדלדלו מטה, נעות כשערות מטאטא על הארץ, בין רסיסי הזכוכית והעפר.
חגורה לרכב המוטל כמת, מדלדלת כבובה הפוכה שנקרעו חוטיה.
היא לא זכרה כמה זמן הייתה שם וכמה זמן חיכתה. היא לא זכרה מי קרא להם, ומתי באו, היא לא זכרה דבר, ולא ידעה לענות על השאלות גם בבית החולים.
אני הייתי נוסעת ברכב, ענתה לשאלת הרופא. לבד. אני לא זוכרת... ענתה מבלי שהבינה את השאלה. היא חשה את ראשה הולם.
היא המתינה לבדיקות. חברות שהגיעו ליטפו אותה, חיבקו אותה. לא ידעה כיצד לעכל זאת, לא הכילה את יכולתן להעניק כל כך הרבה... אני בסדר... רק הראש כואב... זה רק חתך.
הבנות הביטו בה ושתקו, ורק כאשר התרחקו ממנה, דיברו בה בהסתודדות.
מה? על מה דיברו? היה לה נס, זה ברור.
היא חיכתה הרבה זמן, ונבדקה בשנית. הכל בסדר, גם הצילומים. רוצה ללכת הביתה, אבל ממאנים. מחכים למישהו.
לבסוף הוא בא. בפותחו את הדלת זה היכה בה, ומבטה ננעץ ברגליו.
היא חשה כיצד היא מצטמררת, כיצד היא שוב על הכביש המהיר. הוא פסע והתקרב אליה, נעמד ליד מיטתה, בעוד הרכב דוהר על הכביש המהיר, נזכרת בשניצל שחשבה לטגן לארוחת הערב, לילדים כשיחזרו מהבריכה.
במבטה אליו להסכמה.
הוא נעמד מתוח לידה, כמו ממלא איזה צו. היא זכרה את החריקה, ניסיון ההתחמקות מהרכב שבא ממול, הסטיה וההתנגשות במעקה הבטיחות.
גברת לוין, אני פקד אלירן ממשטרת התנועה. היא הביטה בו, ושפתיו ריחפו מאליהן, מבלי מילים, ודמעותיה הגדולות יורדות מטה כסלעים המחמיצים את הלב.
היא לא שמעה מילה מאשר אמר, ורק מבטה ננעץ בו, צופה בודדת בסרט אילם.
היא הייתה תלויה ברכב, טעם הפיח בפיה, שברי זכוכיות פזורים על בגדיה. מבטה הופנה לבעלה, שישב לידה. היא הספיקה לראות אותו בסבלו ואת הדם הנוזל משפתיו.
הוא חרחר, כמו השתעל, הביט בה כמנסה לומר משהו. היא ניסתה להבין, לשמוע, אך נותרה בדממה תלויה לידו, ואף הוא משתלשל מלמעלה כבובה.
עיניו המשיכו להנעץ בה גם כאשר נדם, כעיני בובה.
רק בובה... לא באמת חי. רק בובה. הגן עליה מוחה בעוד היא שקעה בערפול ההכרה.
הוא לא באמת, הוא כמו בובה...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
