"מה יקרה כשנצא מפה, מה יקרה כשהכול ייגמר?", שאל בן בזמן שעיניי היו תקועות בריצוף המתפרק של הגשר.
לא הייתה לי תשובה לשאלתו, השאלה שמאז שאנחנו כאן כולם כל הזמן שואלים.. לעולם לא העזתי לשאול, פחדתי לחשוב.
רחל הקטנה הניחה את ראשה על רגליי, ליטפתי אותה וכמו בכל לילה לחשתי שוב ושוב "תירדמי קטנה, אנחנו נהיה בסדר." זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, כך לפחות שיערנו..
אני לא ישנה כבר זמן מה, לא מצליחה וגם לא רוצה לחלום.
כל פעם כשעיניי נעצמות ואני נרדמת אני פשוט נופלת אל תוך זה. רודפת אותי המחשבה על העתיד, אם הוא קיים בכלל, אם לפתח ציפיות או פשוט לשכוח מהכול?
אילו רק היה מענה אל כל השאלות שטורדות אותנו..
אני זוכרת את הלילה , הלילה שבו הכול רק התחיל.. זה היה יום שלישי, ה8 ביוני.. אני ורחל הקטנה נסענו במכונית, תכננו לנסוע לראות את הסרט שהיא רצתה לראות כבר מזמן.
כל הנסיעה היא רק דיברה ודיברה , לא הפסיקה לספר לי על הסרט, היא הייתה כל כך שמחה..
ידעתי שהיו בעיות בגשר, הזהירו בחדשות כמה פעמים על פגמים בגשר, אבל חשבתי.. שאם לא סגרו אותו, המצב לא אמור להיות נורא כל כך, וגם.. לא רציתי לאכזב את רחל, היא חיכתה לזה כל כך הרבה זמן.
מיליון מכוניות, משאיות.. מה שלא יהיה עוברים על הגשר הזה מדי יום ויום.
מאז אותו הרגע, שהגענו אל חצי הגשר.. הרגע שבו רחל הסתכלה אליי במבט הזה , הקטן והמפוחד הזה..
מהרגע הזה, הכול מעורפל.
אנחנו תקועים כבאן כבר זמן מה, זמן שמרגיש כמו נצח, מנסים לשרוד.
היו הרבה השערות למה שקרה באותו הלילה, אני פשוט חושבת שהגשר התמוטט, הגשר הגדול הזה פשוט כנראה נכנס אל תוך האדמה, עמוק עמוק ושבר הכול.. אבל אין לדעת.
אני לא מאמינה שאני עדיין כאן , שאני עדיין בחיים.
בהתחלה, המקום היה מלא בגופות.. בהתחלה היינו כאן משהו כמו 50 איש ששרדו את ההתמוטטות, קצת אוכל שרד גם כן.. אולי משאית ענקית של אוכל הייתה גם על אותו הגשר.
ישנם חורים למעלה, רחוק מאתנו.. שמאפשרים לנו לראות את השמיים, לפעמים אנחנו חושבים שבטח כבר שכחו מאתנו שם בחוץ, אנשים כאן נהיים משוגעים, או נהיים חולים.. ומתים.
אנחנו חלשים ומלאים בתקווה, אך יודעים שהסיכוי קלוש..
אלו שמאבדים תקווה פשוט מחכים לרגע, הרגע הגדול שיבוא.. המוות שלהם.
בתי הקטנה רחל.. בחיים לא חשבתי שהיא כזאת חזקה, היא דואגת ומטפלת בילדים אחרים שחולים.
כואב לי עליה, היא בסך הכול הייתה בת 7 כשהכול התחיל.. היא גדלה ומתבגרת כאן כ'כ מהר.
המקום הזה הרס לה את הילדות.
אנשים כאן שכחו מהחיים שהיו להם בחוץ, הם פשוט "חיים את הרגעים האחרונים שלהם מחדש."
היה לי בעל בחוץ, אני עדיין זוכרת.. ואני תמיד אזכור.
קראו לו יונתן, היינו יחד מגיל הנעורים, גיל 15, התחתנו אחרי הצבא, וכשהייתי בת 20 ילדתי את רחל.
כשהכול רק התחיל הייתי בת 27.. אני לא חושבת שעברה שנה, אולי זה רק מרגיש ככה..
אני כל הזמן חושבת לעצמי, האם ימצאו אותנו פעם? ו..מה קורה שם בחוץ?
אולי הם פשוט לא יודעים, אולי הם לא מנסים.. אי אפשר לדעת כלום..
והעובדה הנוראה הזאת, הלא נודע הזה.. זה מה שמשגע כאן את כולם הכי.
לא הייתה לי תשובה לשאלתו, השאלה שמאז שאנחנו כאן כולם כל הזמן שואלים.. לעולם לא העזתי לשאול, פחדתי לחשוב.
רחל הקטנה הניחה את ראשה על רגליי, ליטפתי אותה וכמו בכל לילה לחשתי שוב ושוב "תירדמי קטנה, אנחנו נהיה בסדר." זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, כך לפחות שיערנו..
אני לא ישנה כבר זמן מה, לא מצליחה וגם לא רוצה לחלום.
כל פעם כשעיניי נעצמות ואני נרדמת אני פשוט נופלת אל תוך זה. רודפת אותי המחשבה על העתיד, אם הוא קיים בכלל, אם לפתח ציפיות או פשוט לשכוח מהכול?
אילו רק היה מענה אל כל השאלות שטורדות אותנו..
אני זוכרת את הלילה , הלילה שבו הכול רק התחיל.. זה היה יום שלישי, ה8 ביוני.. אני ורחל הקטנה נסענו במכונית, תכננו לנסוע לראות את הסרט שהיא רצתה לראות כבר מזמן.
כל הנסיעה היא רק דיברה ודיברה , לא הפסיקה לספר לי על הסרט, היא הייתה כל כך שמחה..
ידעתי שהיו בעיות בגשר, הזהירו בחדשות כמה פעמים על פגמים בגשר, אבל חשבתי.. שאם לא סגרו אותו, המצב לא אמור להיות נורא כל כך, וגם.. לא רציתי לאכזב את רחל, היא חיכתה לזה כל כך הרבה זמן.
מיליון מכוניות, משאיות.. מה שלא יהיה עוברים על הגשר הזה מדי יום ויום.
מאז אותו הרגע, שהגענו אל חצי הגשר.. הרגע שבו רחל הסתכלה אליי במבט הזה , הקטן והמפוחד הזה..
מהרגע הזה, הכול מעורפל.
אנחנו תקועים כבאן כבר זמן מה, זמן שמרגיש כמו נצח, מנסים לשרוד.
היו הרבה השערות למה שקרה באותו הלילה, אני פשוט חושבת שהגשר התמוטט, הגשר הגדול הזה פשוט כנראה נכנס אל תוך האדמה, עמוק עמוק ושבר הכול.. אבל אין לדעת.
אני לא מאמינה שאני עדיין כאן , שאני עדיין בחיים.
בהתחלה, המקום היה מלא בגופות.. בהתחלה היינו כאן משהו כמו 50 איש ששרדו את ההתמוטטות, קצת אוכל שרד גם כן.. אולי משאית ענקית של אוכל הייתה גם על אותו הגשר.
ישנם חורים למעלה, רחוק מאתנו.. שמאפשרים לנו לראות את השמיים, לפעמים אנחנו חושבים שבטח כבר שכחו מאתנו שם בחוץ, אנשים כאן נהיים משוגעים, או נהיים חולים.. ומתים.
אנחנו חלשים ומלאים בתקווה, אך יודעים שהסיכוי קלוש..
אלו שמאבדים תקווה פשוט מחכים לרגע, הרגע הגדול שיבוא.. המוות שלהם.
בתי הקטנה רחל.. בחיים לא חשבתי שהיא כזאת חזקה, היא דואגת ומטפלת בילדים אחרים שחולים.
כואב לי עליה, היא בסך הכול הייתה בת 7 כשהכול התחיל.. היא גדלה ומתבגרת כאן כ'כ מהר.
המקום הזה הרס לה את הילדות.
אנשים כאן שכחו מהחיים שהיו להם בחוץ, הם פשוט "חיים את הרגעים האחרונים שלהם מחדש."
היה לי בעל בחוץ, אני עדיין זוכרת.. ואני תמיד אזכור.
קראו לו יונתן, היינו יחד מגיל הנעורים, גיל 15, התחתנו אחרי הצבא, וכשהייתי בת 20 ילדתי את רחל.
כשהכול רק התחיל הייתי בת 27.. אני לא חושבת שעברה שנה, אולי זה רק מרגיש ככה..
אני כל הזמן חושבת לעצמי, האם ימצאו אותנו פעם? ו..מה קורה שם בחוץ?
אולי הם פשוט לא יודעים, אולי הם לא מנסים.. אי אפשר לדעת כלום..
והעובדה הנוראה הזאת, הלא נודע הזה.. זה מה שמשגע כאן את כולם הכי.