הנערה הייתה שרועה על החוף, היא בקושי נשמה, הוא בדק לה דופק, הוא היה חלש באופן מבהיל. והוא לא ידע מיהי, או, מהיכן הגיעה, כל פרט אודותיה נותר לוטה בערפל.
הוא רכן לעברה והתחיל להנשים אותה, מצמיד את פיו אל תוך פיה, היה לו טעם מלוח, של מי-ים. מזרים לתוכה אוויר ולוחץ על בטנה, בשקע המיועד לכך, כמו שלימדו אותו בבית הספר, בקרוס של עשר שעות. אז, חשב שזה שטויות, שהוא לעולם לא יזדקק למה שלמד בקורס המטופש הזה, מטופש, כך הוא קרא לו, עכשיו, הוא הודה לאלוהים שלמד את מה שלמד ושהוא מסוגל לעשות שימוש נכון בידע הזה, כדי להציל חיים.
הוא מוכרח להתקשר למד"א, הוא ידע את זה. אבל משהו בנערה, בחוסר אונים שלה, לא אפשר לו לעזוב אותה, ולו לשיחת טלפון אחת, ולו לרגע אחד שעשוי להציל את חייה. הוא פחד, פחד שאם יפסיק לרגע מההנשמה הזאת, מהניסיונות שלו, להציל אותה, היא...
העולם כולו קפא, רסיסים של מים מלוחים ניתזו בגבו, האוויר הקר צמרר את עורפו החשוף אבל הוא לא שם לב לכך, אדיש לכל, ממשיך ומעסה לסירוגין, 30 עיסויים והנשמה, 30 עישויים והנשמה...
הוא חש רטט בכיסו, אלוהים לא עכשיו! דווקא במצב כזה קריטי! מנגינה החלה להתנגן, מוסיפה פסקול לרגע הכול-כך לא מציאותי הזה, הנראה כאילו הוא לקוח מסרט. איזה סרט? את זאת הוא עוד לא ידע.
הנערה החלה לנשום בעצמה, כשעיניה פקחות באיטיות. על פניה נראה מבט מטושטש ולא ממוקד. "היכן אני?" היא שאלה בטון חלוש ובמבטא מוזר וניסתה להתרומם למצב ישיבה. "לאט, לאט, את חלשה כל כך..." הוא השיב לה והניח את זרועו מתחת לראשה כמשענת. "קחי את זה!" קרא לעברה והושיט לה בקבוק מים שלקח אתו תמיד לכל מקום.
משראה שאינה מסוגלת להחזיק את הבקבוק לבד, הרטיב את שפתיה בעדינות מהמים שבתוכו, הוא חזר על הפעולה הזאת שוב ושוב בהתמדה.
"איך הגעתי לכאן?" היא שאלה בשקט והניחה את ידה על מצחה. "אני לא זוכרת!" קראה בייאוש.
"הכול בסדר!" הוא השיב לה, מנסה להרגיע אותה.
'מה אני עושה?' שאל את עצמו כמעט בו זמנית במחשבותיו 'אני צריך להזמין אמבולנס! ייתכן שנפגעה קשה! ובמקום זה אני יושב כאן ומדבר אתה, עם נערה זרה ולא מוכרת...'
הפלאפון צלצל שוב: "כי בלעדייך, אני חצי בנאדם. בלעדייך, אני בעצם כלום!" הפעם זיהה את השיר, היה זה הצלצול המזהה ששם לחברה הכי טובה שלו, ענבר. דווקא עכשיו... הוא ניתק, לא מסוגל לענות, הוא חש שהוא מותש פיזית ונפשית. הנערה נעצה בו מבט בעיני השקד הירוקות שלה, מבט תוהה. הוא התנער מהמבט שלה ונשם עמוק לייצב את עצמו, צלצול הפלאפון הזכיר לו את מה שהוא צריך לעשות, את מה שהוא חייב לעשות, הוא חייב להזמין אמבולנס, ובדחיפות! הוא עדיין לא ידע מי היא, ומה היא עושה כאן, ונראה שהנערה בעצמה לא זכרה, וייתכן שגם נגרם לה נזק מוחי! הוא חייב להתקשר ועכשיו!
אשמח לתגובות חיוביות,
ואם תאהבו אשמח לפרסם עוד פרקים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה