מאחורי כל מבוגר יש ילד קטן.
עוד לילה יורד על העיר הגדולה והשוקקת הזו. והוא שוב פעם מרגיש כל כך אפסי לידה. לא מכיר בה כלום. ונזכר לאט, באפלוליות הזו שעוטפת עכשיו את הבית. איך התרונן כשהגיע לכאן, חרש בחדוות עלומים את הכיכרות, ביכר להלך רגלי ולא בתחבורה ציבורית את סמטאותיה ועכשיו, הוא מרגיש כמו הלך, וקול מגוחך מבפנים אומר לו- הגעת לפסגת שאיפותיך בחיים. מה שממתין למעלה זה רק עוד פסגות נוספות. וזה לא ממלא אותו אמביציה, אלא דווקא מין ריק גדול, פנימי. וכשכול הבית כבר נם, הוא מתיישב לכתוב.
והפעם, הוא יכתוב על לבדיות. בדידות. אפילו שזה עצוב. על ויתור. על חלומות ילדות וחלומות בוגרים שהתנפצו. על תקוותו להיות אומן ובסוף נהייה אומן לילדיים קטנות, למשמרת.
לזאטוטים שלו.
תה ונשאר- וידו מושטת.
מנופף לשלום ומשאיר את כולם מאחור.
וגמלה בליבו החלטה, בעודו נוטל את חליפת הערב החגיגית שלו, עטורה בפסים, "המפוספסת " לגבר מפוספס, קול ציני מראה לו את הישורת הזו.
והוא נמלא געגועים בלתי מוסברים וידע שהיום ידבר על חלומות ילדות.
שהם כמו גלים. אתה חושב שהים נרגע. לא. כל אם שתבוא ותגונן, ותחבק תזכיר לך את אימך איך היא לא. ואיזו בושה חשת כשהיא הגיעה להסביר..ועל חוסר המילים שהיו לך כדי לומר לה: תתלבשי יפה- את בעצם המראה שלי.
ואת הכאב הבלתי נגמר שאתה לא יכול ממש לשתף אותה בהצלחותיך כי אין לה כלים להבין ולהתרגש איתך. היא תקועה בשלבים אחרים. וזה אפילו לא זה שהיא תבוא ותאמר כל הכבוד בן. זה לא זה.
והוא לא יודע להחליט. רק מייחל לצאת כבר מן הפנטזיה ולהתעורר למציאות שבה הוא מוערך אהוב ונחשק כאדם ומנסה להתנתק מתיאוריות של ילד בן תשע התקוע בפנטזיה של חברים שלא היו לו ושל בושה מההורים שלו. ולהתבגר. אתה בן 59 כבר. תתבגר בן. האם זו היא המלטפת אותו.
עוד לילה יורד על העיר הגדולה והשוקקת הזו. והוא שוב פעם מרגיש כל כך אפסי לידה. לא מכיר בה כלום. ונזכר לאט, באפלוליות הזו שעוטפת עכשיו את הבית. איך התרונן כשהגיע לכאן, חרש בחדוות עלומים את הכיכרות, ביכר להלך רגלי ולא בתחבורה ציבורית את סמטאותיה ועכשיו, הוא מרגיש כמו הלך, וקול מגוחך מבפנים אומר לו- הגעת לפסגת שאיפותיך בחיים. מה שממתין למעלה זה רק עוד פסגות נוספות. וזה לא ממלא אותו אמביציה, אלא דווקא מין ריק גדול, פנימי. וכשכול הבית כבר נם, הוא מתיישב לכתוב.
והפעם, הוא יכתוב על לבדיות. בדידות. אפילו שזה עצוב. על ויתור. על חלומות ילדות וחלומות בוגרים שהתנפצו. על תקוותו להיות אומן ובסוף נהייה אומן לילדיים קטנות, למשמרת.
לזאטוטים שלו.
תה ונשאר- וידו מושטת.
מנופף לשלום ומשאיר את כולם מאחור.
וגמלה בליבו החלטה, בעודו נוטל את חליפת הערב החגיגית שלו, עטורה בפסים, "המפוספסת " לגבר מפוספס, קול ציני מראה לו את הישורת הזו.
והוא נמלא געגועים בלתי מוסברים וידע שהיום ידבר על חלומות ילדות.
שהם כמו גלים. אתה חושב שהים נרגע. לא. כל אם שתבוא ותגונן, ותחבק תזכיר לך את אימך איך היא לא. ואיזו בושה חשת כשהיא הגיעה להסביר..ועל חוסר המילים שהיו לך כדי לומר לה: תתלבשי יפה- את בעצם המראה שלי.
ואת הכאב הבלתי נגמר שאתה לא יכול ממש לשתף אותה בהצלחותיך כי אין לה כלים להבין ולהתרגש איתך. היא תקועה בשלבים אחרים. וזה אפילו לא זה שהיא תבוא ותאמר כל הכבוד בן. זה לא זה.
והוא לא יודע להחליט. רק מייחל לצאת כבר מן הפנטזיה ולהתעורר למציאות שבה הוא מוערך אהוב ונחשק כאדם ומנסה להתנתק מתיאוריות של ילד בן תשע התקוע בפנטזיה של חברים שלא היו לו ושל בושה מההורים שלו. ולהתבגר. אתה בן 59 כבר. תתבגר בן. האם זו היא המלטפת אותו.