כששואלים אותי למה הלכתי ללמוד מדעי ההתנהגות, אין לי תשובה. עניין אותי? הממ... לא ממש... למרות שמדי פעם יש קורסים מעניינים. אלו שעוסקים בהתמודדות עם המוות ועם חוסר אמונה באלוהים, כמו התיאוריה האקזיסטנציאליסטית, תפסו אותי חזק. אבל הרוב די משעמם. להגיד את האמת? נרשמתי לתואר הזה פשוט בגלל שידעתי שיהיו פה מלא בנות. ובאמת, רוב הסטודנטים כאן הם נשים. אבל מה יוצא לי מזה? אני אגיד לכם מה יוצא לי – המון המון שיחות בטלות עם בחורות יפהפיות וסקסיות, שיחות שלא מובילות לשום מקום, ולא רומזות לבחורה בשום אופן שמה שאני באמת רוצה זה לשכב איתה. האמת? עוד לא הצלחתי לפצח את הקוד הזה, איך לעזאזל לגרום לבחורה יפה שמדברת איתך, להיכנס איתך למיטה. איך לעזאזל עושים את זה? "כן, התיאוריה של פרויד מאוד מעניינת. כן, זה נורא מה שהולך בעזה. כן, גם אני חושב שהגיע הזמן שהשמאל בישראל יחזור למה שהיה פעם. אז... מה את אומרת, הערב ניפגש אצלי ונעשה את זה דוגי סטייל?"
בכל אופן, אמרתי לכם קודם לכן שבחורה בשם ג'וספינה שינתה לי את החיים. אז בואו אני אספר לכם עליה קצת, רק קצת, כי היא עוד תככב כאן הרבה בהמשך. פגשתי אותה לפני שנה בערך, בתחילת שנת הלימודים הראשונה בתואר. הגעתי לשיעור מבוא לפסיכולוגיה מוקדם, (באופן כללי אני מגיע מוקדם לכל מקום. שונא לאחר), וצפיתי בקהל הסטודנטים הרב שממלא את הכיתה. רובם, כאמור, היו בנות, ורובן יפות מאוד. הבטתי בקנאה בצחוק הנשי הקליל, בשיניים הצחורות, בשיער הארוך והריחני שהן זורקות אותו אחורה מדי פעם בתנועה מרגשת. מאז בית הספר היסודי, אני מרגיש שאני נמצא מחוץ למעגל הכיפי של החיים. כשהילדים בבית הספר היו מארגנים ערבי כיתה, אני הייתי זה שישב תמיד בצד, לא רוקד (לא יודע לרקוד ושונא את זה), אבל מביט בקנאה באלה שכן רוקדים ונהנים. הייתי סופג המון ירידות ועקיצות מצד הילדים ובסוף הפסקתי ללכת לערבים האלה. בתיכון כבר וויתרתי מראש על אירועים חברתיים מהסוג הזה. אפילו בצבא, אחרי הטירונות הזוועתית וקורס מש"קי המודיעין, מצאתי את עצמי בבסיס ג'ובניקי מלא חיילות יפות, ושוב הגלגל חזר על עצמו – אף אחת לא רצתה אותי, ואף על פי שהיו לי חברים וגם היו רגעי הנאה, כשהיו מתארגנים מפגשים חברתיים קלילים כאלה, הייתי מוצא את עצמי בצד. בטיולי יחידה, כשנוסעים לצפון, יוצאים בערב לטיילת של טבריה ומשתכרים, מתחילים להתחלק זוגות זוגות, וכל המיניות והדחפים שהעצורים משתחררים, אני הייתי הצלע שנותרת לבד, לא רוקד, סופג הערות פוגעניות מצד רבים מהחבר'ה. והנה אני כאן, לפני שיעור ראשון בתואר, במסגרת נוספת שבה כבר אפשר לזהות את ההורמונים של גיל הנעורים שבימינו נמשך עד אחרי גיל שלושים, אותם דחפים עצורים ואותה מיניות מתפרצת שניתן להבחין בה כאן, בנות יפהפיות כמו פירות אסורים, כל כך בא לך לשלוח יד ולגעת אבל אתה מפחד, והנה נכנס איזה סטודנט חתיך, ואתה מבין שהפנטזיה שהייתה לך שתהיה תרנגול יחיד בלול וכולן יקרקרו סביבך כי לא תהיה תחרות, מתנפצת לה לרסיסים. הנה המבטים של הבנות נשלחות אליו, והנה הצחקוקים החבויים שלהן למול הגבריות המתפרצת של שרירי הזרוע הבולטים שלו. כוס אמק...
ג'וספינה הגיעה אחרי תחילת השיעור. המרצה דיבר ודיבר, הציג לנו את הנושאים שבהם נעסוק וגם את דרישותיו מאיתנו, וחילק לכולנו סילבוסים. ואז נפתחה הדלת, והנה באה ג'וספינה. בחורה רזה מאוד, גרמית, גבוהה. קשה לי להגיד מה הדבר הראשון שבולט ברגע שרואים אותה, כי היא כולה משדרת צעקניות ווולגריות. גופה הבהיר והמנומש יתר על המידה נחשף למול המתבונן מבעד לחולצה חושפנית עד לכדי מבוכה. רגליה הארוכות והדקיקות יוצאות מתוך מכנסוני ג'ינס קטנטנים שראיתי פעם בסרט על זונות בהוואנה. נעולה מגפי עור שחורים ומבריקים, מלאים בכל מיני אביזרים מתכתיים מוכספים. על אוזניה עגילים ענקיים, בצבעי הקשת, ועל צווארה מספר רב של שרשראות, כשהבולטת שבהן היא שרשרת של טבעות כסף גדולות, ממנה משתלשל פרצוף מפחיד של לוחם אצטקי. אפה מעוטר בנזם בולט ונוצץ. שיערה אדום – ממש, שיער ג'נג'י אמיתי, כמו שריפה. ועיניה הירוקות והגדולות מבצבצות מבעד לתלתלים אדומים. היא מדדה באופן לא יציב על המגפיים הכבדים. עומס השרשראות על צווארה הזכיר לי לראשונה את מיסטר טי – גיבור סרטי פעולה משנות השמונים שהיה תמיד מופיע על המון שרשראות על צווארו. לאחר מכן, כשדיברתי איתה, הופתעתי מקולה, קול בס עמוק מאוד וכלל לא נשי. אופן דיבורה גס, והיא מדברת עם תנועות ידיים מוגזמות. הדבר שהכי החליא אותי בכל ההופעה הצעקנית הזו, היה הגב שלה – גב לא ישר, מעוקם במקצת, כך לפחות נראה לי באותם רגעים. היא נראתה לי כמו פריק שואו מהלך. אמרתי לעצמי שהיא ככל הנראה הבחורה שהכי פחות מושכת אותי כאן, בין שלל הבנות בשיעור. כל כולה שידרה בדיוק את ההפך ממני. אני מאמין שעולמו הפנימי של האדם צריך להיות עמוק בפנים, מגודר היטב בין מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים שלנו, בעוד ג'וספינה מחצינה את כל כולה כלפי חוץ. אם היא הייתה מסוגלת לתלות את התריסריון שלה על אחת השרשראות היא הייתה עושה זאת.
זאת הייתה התרשמותי הראשונית מג'וספינה. לחשושים מרובים בין בנות הכיתה, בעת היכנסה לשיעור, והבעות גועל וחוסר שביעות רצון על פניהן המתוקים, בכל פעם שג'וספינה נכנסה לכיתה, או חלפה על ידן במסדרונות האוניברסיטה, או התיישבה לידן על רחבת הדשא, היו למעין רעש רקע שילווה את כל תקופת לימודיה באוניברסיטה. באותו הזמן, אני הסכמתי עם הבנות הללו. ג'וספינה עוררה בי גועל. ואני המשכתי להתבונן כמרותק בבנות אחרות בכיתה, מתוקות ונשיות ומושלמות, מבלי יכולת לעשות דבר עם הריגוש באזור החלציים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
