אפתח בהתנצלות.
יש לי נטייה לאימפולסיביות, ולפעמים סיפור שהתחלתי לכתוב ונראה לי כל כך נפלא ומרתק, הופך לאחר כמה פרקים למשעמם ומשמים. לכן, אף על פי שכרגע אני מאוד נלהב מהסיפור הזה, אני מקווה שזה יישאר כך גם בהמשך. בכל אופן, אם הסיפור יעניין אתכם, שווה שתיידעו אותי על כך. זה ייתן לי תמריץ להמשיך.
הסיפור הבא הוא ניסיון שלי לכתוב משהו כמו ספר, שאולי גם אנסה להוציא לאור בהמשך. לכן אודה לכם על הערות / הארות / מחמאות. אני מקווה שפרסומו כאן לא ימנע ממני את הוצאתו לאור בעתיד (זכויות יוצרים? אנא עארף...).
חשוב לציין שהסיפור הנו בדיוני לחלוטין, וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.
לפעמים נראה לי שאני פשוט חושב יותר מדי. ליתר דיוק – כל הזמן. הנה עכשיו, לדוגמא, אני יושב בשיעור באוניברסיטה. המרצה מדברת ואני מקשיב לכל מה שהיא אומרת ורושם את הנקודות החשובות. אתם מבינים, זוהי המהות של העניין – לרשום את הנקודות החשובות. יש הרבה דברים שהיא אומרת שהם סתם בוסר. את מי מעניין אורח החיים של קרל יונג? או מה הביא אותו לתובנה שהתודעה האנושית מבוססת על ארכיטיפים? אני כן מקשיב, ואני ארשום את הדברים החשובים שהיא תאמר בכל מה שקשור למה שהביא אותו לתובנה הזו, כי זה סביר להניח יהיה במבחן, אבל היא תאמר עוד מלא דברים לא חשובים, ואותם אני אשמיט. איזה סיפוק זה נותן, להשמיט דברים ולכתוב מה שחשוב. כאילו שדף הפוליו הזה שמונח על שולחן הכתיבה שלי הוא איזו מדינה נחשקת, מקום אליו פליטים מכל העולם רוצים להגר, ואני הסלקטור שעומד בכניסה ומחליט מי יזכה להיכנס ומי לא. וזה עוד פן של החשיבה הבלתי נפסקת שלי – הדמיון. הדמיון שלי עובד שעות נוספות, ואם אין בסביבה גירוי מספיק מעניין, או יותר נכון – מספיק חשוב, ששווה לי להפנות אליו קשב ולרשום אותו, לקטלג אותו, לתעד אותו וכו', אז אני פשוט מפסיק להקשיב, מלבד המינימום שבהקשבה חלקית ביותר, כי בכל זאת צריך איזה חיבור למציאות, ובשאר היכולת הקוגניטיבית שלי אני בודה כל מיני סיפורים, אגדות, עולמות בדיוניים ופנטסטיים. זה אני.
קוראים לי רמי. ואני לא באמת נרקיסיסט כמו שאולי זה נשמע מהפסקה הראשונה. אני בחור חכם, גאון, סביר להניח (מעולם לא ערכתי מבחן איי קיו, אם כי בבית הספר היסודי נמצאתי מחונן), ואני מודע לכך, אבל מעבר לזה אני די חושב שאני מחוסר בכישרונות יוצאי דופן. אולי אני אפילו במצב פחות טוב משאר האנשים, בכל מה שקשור לעניינים הארציים הרגילים. לדוגמא – אין לי רישיון נהיגה. יותר נכון – יש לי רישיון, אבל הוצאתי אותו לפני כמה שנים טובות ומאז לא נהגתי, וסביר להניח שבכדי שאוכל לנהוג שוב אני אצטרך רענון נהיגה רציני. האמת שפשוט לא בא לי. זה לא מעניין אותי. אין לי גם כרטיס אשראי, ואני לא יודע להוציא כסף מהכספומט. טוב, אני בטוח שזה משהו מאוד פשוט, והאמת שפעם כשהייתי בצבא אחד החבר'ה ששירת איתי נתן לי את כרטיס האשראי שלו וביקש שאני אוציא בשבילו כסף, כי הוא היה בריתוק בבסיס. ואני עשיתי את זה, אם כי לקח לי קצת זמן להבין מה עושים, וכמה אנשים שעמדו מאחורי בתור די כעסו. ואני אספר לכם עוד משהו – מעולם לא עשיתי סקס. אני בתול. לאחרונה אני מתחיל קצת להיכנס לעניינים, אבל קשה לי מאוד. באמת.
כל הדברים האלה, כל מיני פעולות יומיומיות ורגילות שכשהייתי ילד אמרתי לעצמי שאף על פי שזה נראה לי קשה לביצוע – לנהוג ברכב, למשוך כסף מהבנק, לשכב עם מישהי, התגלו לי בבגרותי המאוחרת כאכן דברים קשים לביצוע. לגבי הסקס, אני מניח שאני אצטרך להסביר – זה לא שאין לי צורך מיני, זה לא שאני אימפוטנט. זה פשוט... שכשאתה כבר בן עשרים וארבע, סטודנט, בחורות מצפות שתדע דבר או שניים בעסק הזה... וכשאתה לא יודע – ואין לך בכלל מושג איך לגשת לכל זה, כאילו – אתה מסוגל להיפגש עם מישהי לכוס קפה, לשבת איתה בבית קפה ולדבר איתה על כל נושא שבעולם, להקסים אותה בידע הרחב שלך ובביטחון העצמי (המזויף, אין לי טיפה ביטחון עצמי, אבל אני יודע לזייף אותו יופי), ואז מגיע השלב שבו צריכים להיכנס למיטה. אני יודע שהמילה 'צריכים' לא כל כך מתאימה כאן, אבל תאמינו לי מניסיון – בחורות לא אוהבות שמושכים אותן בקטע הזה. כמה שאומרים שגברים הם חרמנים שמתים להיכנס לבחורה לתוך התחתונים, אז מסתבר שההפך זה עוד יותר נכון. בחורה שאתה לא מראה התלהבות להיכנס איתה למיטה אחרי כמה דייטים מוצלחים, תחשוב שאתה לא נמשך אליה, תיעלב, ואז תהפוך את הקערה על פיה – תגיד לך שזה לא מתאים, ותעזוב אותך. עכשיו לך תסביר לה שאתה חסר ניסיון, אחרי כל הביטחון העצמי המזויף הזה ששפכת בבית הקפה, הביטחון העצמי המזויף שבאמצעותו יצרת עבורה אשליה, את הגבר שהיא תמיד רצתה. רק שלגבר הזה יש גם חיסרון – הוא לא יודע לזיין...
אבל דברים מתחילים להשתנות. האמת שכל החיים שלי השתנו, וזה התחיל לפני שנה בערך. אז עוד הייתי מה זה חסר ניסיון, לא רק שהייתי בתול, אלא אפילו לא יצאתי עם אף אחת. המקום שאני נמצא בו היום, עצם היכולת שלי לצאת עם מישהי לבית קפה ולהיות מסוגל לספוג דחייה, זה קפיצת דרך לא נורמאלית. הייתי באמת במצב רע מאוד. וכל זה השתנה, כי אז פגשתי את ג'וספינה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
