פורומים » סופרים
רולינג, סמי מיכאל, מאיר שלו, סיליה ריס. יש לך מה להגיד על סופר מסויים? נשמח לשמוע.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סופרים
» נצפה 1970 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים יורם קניוק נפטר אלון דה אלפרט
הנה, משהו ממה שכתב לפני חודש:
יהמו בני מעיי
ליומן
התעוררתי לשבועיים של חושך ללא חסד, איכילוב והביתה, ואופל, ונהיו ארבעה ימים של סוף, חייתי די, הכול קרס והייתי בענן, בענן גם יהיו כל הנכסים שבמחשב, ראיתי את זה בטלוויזיה ובטח אפגוש את המילים מהעבר השני. זה מה שאני עושה כבר חודשיים, מנסה לראות עד איפה המילים האלו יכולות לבנות מודל למפרע.
הכול החל כאשר הנוקיה נשר לאסלה, הכול נמחק, המספרים, האנושות כבר הצליחה להגיע למאדים אבל סלולרי ואסלה עדיין לא הצליחו להתחבר. ניסיתי להגיע לאנשים, לחזור ללוח, אבוד, אורלי העוזרת שלי עכשיו הביאה מכשיר חלופי, שום כלום, הביאה חדש, אולי מודל שנת 1790. ובזה מופיעים המספרים של האנשים שטילפנו, בלי שמות. יש אנשים בלי מספרים מהעבר השני שהתקשרו ואין לי עולם.
ארבעה ימי צער. חום גבוה. אחרי שני סרטנים ושלבקת חוגרת אני מכיר חולי וכאב, אבל ארבעה ימים כאלה לא חוויתי עדיין; ארבעים וירוסים שלרגל התוועדותם השנתית התכנסו לשלושה ימים בהילטון תל אביב, התפעלו מהסרטן ובאו במגע מיני עם השרב, עם חום וקור, עם הקאות, עם כאבים, עם גועל, ובא הלילה האחרון וחושך ישב בחלון, ושוב במיטה, רטוב, שכבר יבוא, כוס אמק שכבר יבוא.
הכול לחינם. מבולבל ברגע של שפיות, יום הולדת 83. חוזר מהיופי האחרון שלי עם אהוביי, חזרה הביתה, צולע למחשב לבדוק אם הצוואה נשארה במקום הנכון, היא שם. חושב על השופט חיים כהן שאמר לאשתו בקצה חוליו, "לא לוקח עוד, מה שיבוא יבוא." וזה היה כאשר כיהן בישראל כיועץ משפטי.
הלילה נמשך ולוחץ. התעוררתי בחמש. רציתי לראות משהו שאינו כואב והדלקתי טלוויזיה אמרו שיונית בהיריון וארז טל צווח, רץ, צחק, מדבר עם מי שיהיו גיבורי התרבות בעונה הזאת, חשבתי על יופייה המזוקק של יונית, בפעם הבאה יראו אותה נכנסת להיריון.
סטיבן פריי, השחקן הבריטי הגדול, נשאל מתי נודע לו שהוא הומו, והוא ענה שברגע היציאה מהרחם הביט לאחור ואמר, "לשם אני לא חוזר."
באה אורלי ובאה מירנדה ובאה שרה ולקחו אותי לספירת דם. אינני יכול לזוז. מובילים אותי בכיסא גלגלים. שלוש הגרציות של ההמטולוגיה מכינות אותי. עין אחת עצומה. איש על ידי משכיר בית באיזו שכונה לתוכנית טלוויזיה ומבקש שהפעם ישמרו על סדר. הבריכה פתוחה, שולחן הברידג' מוכן, המוסיקה מנגנת בכל החדרים. "שייזהרו, אתה יודע, לא על הפרחים," וסוגר. ואז באה אליו אחת הנהדרות לחבר אותו לטיפול.
בניגוד לפעמים האחרות בחיי, הפעם זה סופי. מכינים אותי לטיפול. יש משהו שקוראים לו טרומבוציטים אלה תאי דם מזוקקים שמייצרים מדם מסונן, שמנסים לייצר אצל החולה תאי דם קשוחים כדי להמריץ תאי מרץ ולהניע תאים לבנים לחזור ולתפקד. באין מוח עצם בלי טרומבוציטים אין חיים, בלי חיים יש ההפך. נתנו. חלפו כמה שעות וחזרתי. ישנתי המון שעות. התחלתי לחיות לכמה שעות. טרומבוציט אחד טייל לי על הרגל, ישנתי ואני כותב. כשאני כותב אני חי. מה זה לכתוב?
יותר מכל האמנויות, הכתיבה ניתנת לכול. היא גם האחרונה שאנחנו מכירים. ציירו קודם. שרו קודם. רקדו קודם. ואף על פי כן, לעומת הטכניקה הנצרכת בשירה, במוסיקה ובציור, הכתיבה אינה מחייבת שום דעת. שום יכולת. כל אחד עושה בה מה שהוא רוצה. אבל הכתיבה גם אינה ניתנת לזיוף יתר. הרי האותיות הן אותן אותיות. אדם קורא הוא חמישים אחוזים, ואולי אף יותר, מהספר או הרשימה שהוא עצמו כתב. אם הכתיבה היא בה בעת קריאה וכתיבת עצמך לתוך הטקסט, איך מזייפים את מה שזה עתה יצרת?
אומרים, אהבתי. ציירת אישה שאתה אוהב. המילה אהבה כאן היא אותה מילה. אהבה. אוהב קפה. אוהב גבינה. אוהב יין. איך הופכת מילה אחת – אהבה – ליציגה, ליחידאית? איה בתי אמרה לי פעם שכתיבה היא מתן לגיטימציה לאבסורד.
בן גוריון היה המנהיג הישראלי היחיד. הוא רצה והצליח להפוך את אבסורד קיומו של עם ישראל משני צדיו, המסורתי והחדיש. הוא הקים מדינה ליהודים אבל יותר מזה עשה מעשה נועז והציע לגרמנים הצעה שלא יכלו לעמוד בפניה, חטף הרבה אבל אילולא עשה זאת, לא היתה ישראל.
לכן ישראל היא בת ערובה של השואה. כתבתי ספר שנקרא "אדם בן כלב" על ניצולי שואה שמקימים בית מחסה למשוגעים במדבר ומחכים לאלוהים שנעלם בעשן. הבאנו הנה את קול הצעדים של עמנו, הבאנו את רעמם השקט של היהודים. ונפלנו בפח. כי הקמנו מדינה מדת ולא מדינה מעם שכמעט והיינו. בדרך לא עצרנו במסדרון הציוויליזציה, והדת דבקה בנו כמו עלוקה, כי רק כך היא שורדת, והנה היא שבה וחזרה.
לא היינו לעם אלא הפכנו לאויב הכי גדול של מה שהציונות רצתה להיות.
יען כי נכתב המשפט הנצחי הזה: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים להלן הבלוג של קניוק שכתב בשנה האחרונה http://kaniuk.blogspot.co.il/ חמדת (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים חשבתי ששמעתי את זה ונכנסתי לבדוק. עצוב לי על כל הרבה דברים אבל בעיקר עצוב לי על עוד יהודי אבוד כי בסוף היום זה מה שאנחנו כולנו, יהודים אבודים בחושך אחד גדול . שושי:)- לאה:):)
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים מתוך הספר :"תש"ח"- חמדת
"יפי בלורית ותואר אמנם היינו אבל חכמים לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני 17 או 18 או אפילו
20. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים,
בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים לא מפליא אותי.... שושי:)- לאה:):) (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים יורם קניוק, 1930-2013 דברים שכתב מתוך הבלוג : חמדת
"גופתי העלובה נתרמה למדע, למרתף האוניברסיטה של תל אביב. לא תקום לי מצבה. אני רוצה קבורת כלב בארץ שבה נולדתי. הלכנו עם להציל, להביא ניצולי שואה לארץ ישראל, בנינו מדינה, היינו ציונים, וכמו הרמב"ן האמנו שמלוכה ודת אינן יכולות לחיות ביחד אלא זו לצד זו. אין לי שום רצון לחיות במקום אחר, אני אוהב עברית. ממשלת ישראל הורסת כל בדל תרבות, והתרבות העברית מבקשת אוויר, ואין לה. אחיה כל עוד הטבע ירשה לי, וזה לא הרבה. אגיד שלום על ישראל, כי היא איננה ולא תחזיק מעמד בצל ארץ ישראל של השטחים והרבנים והיועצים המשפטיים כמו הנוכחי, ולילות הבדולח בדרום תל אביב, שבה נולדתי לפני כל כך הרבה שנים.
אין עוד מדינה המתייחסת כמונו בכל כך מעט כבוד לזקנים, אין עוד מדינה שבה הנוער מבקש להגר. יש לנו בועה לאורך הים, ובנגב, ובגליל, אבל אין לנו מדינה. הפער הגדול בעולם בין עושר לעוני, השילוב של שנאת החלש והערצת החזק כמו באמריקה, חיסול הרפואה, בתי האבות הנהפכים לאיים עלובים למי שאינו עשיר. המדינה הקטנה שלנו תיעלם, ואין לי קשר עם העם. העם נמצא שם. עם בנימין נתניהו ויריב לוין.
אני נוטה למות, ואין בי עצב. היה קשה, יפה, גדול, קטן, והיו חלומות והיו מפעלים נפלאים, היתה תרבות עד שחיים רמון הרס את ההסתדרות שדאגה לעם, כל זה איננו היום. עם ליל בדולח כפול מיין קאמפף עברי, הסיכוי לשני העמים האלה - הישראלים והיהודים - לחיות הולך וקטן, ואני רגוע להיפרד מהמדינה הזאת יען כי הכרתי אותה בשנותיה היפות שהלכו קיבינימט, כי אין עם בעולם שממשלתו חותרת למצדה, שחכמי ישראל הצניעו בספריהם שלא תהיה תורת חיים. היו כבר חורבנות וגם יהיו, ומי שטוב לו בכך ישתחווה לאלילי השקר, ואנחנו נאבד בכבוד מועט ובכנפיים שבורות."
תנו למות בשקט
(מאמר שפירסם ב"ידיעות אחרונות" ב-12.2.2008)
"אני לקראת סוף העשור השמיני לחיי, לא מפני שהרופאים החליטו שאני צריך לחיות יותר, אלא כדי שהזיקנה שלי תהיה יותר ארוכה. הם משכו לי את הזיקנה בעוד כעשר שנים ומאריכים אותה עוד ועוד. אז אני קם בבוקר וקר לי, אני עייף מהרגע שאני קם, ואז אני מצליח לזחול לשירותים ולמטבח ושותה תה ומודד את תחלואיי. וכשאני גומר לספור, אני הולך למכבי ומחכה לרופא עיניים, לרופא אוזניים, לרופא דרכי השתן, לרופא אף, אוזן וגרון ולרופא פה ולסת. לפעמים לא בסדר הזה, כי לפעמים הם לא באותו סניף.
הרופאים בודקים אותי ואומרים שהכל טוב ושאני כמו חדש ונותנים לי מרשמים לתרופות. אני מדשדש לבית המרקחת ועומד בתור, ואישה עסוקה נותנת לי כדורים נגד לחץ דם, נגד קרישה, נגד דופק לא סדיר, נגד טחורים, נגד דיכאון. כדורים לקום בבוקר, כדורים להירדם בערב. כדורים נגד הממשלה, כדורים נגד מזג האוויר, נגד הגשם ונגד החום, וכדורים נגד אשתי וכדורים נגד הילדים והנכדים, כי הם רואים איך אני מזדקן בדירה שהייתה יכולה להיות שלהם ולולא הרופאים היו יכולים למכור אותה ולקנות תמורתה מכוניות חדשות.
אני אוכל את הפנסיה שנקבעה לפי גיל ממוצע של 60 וגומר את קופות הגמל ובקושי הולך, אבל יש לי הליכון. לפעמים בא פיליפיני לטפל בי, הוא נרדם ואני מדשדש, והוא פתאום מתעורר ואז הוא מדבר בסלולרי עם החבר שלו שהולך עם זקן שאני מכיר מקופת חולים. הוא מתיישב על ספסל בשדרה ואני בכיסא גלגלים, והוא שומע מוזיקה ברדיו ואני מנסה להביט בנוף ורואה רק זקנים כמוני.
הילדים שלי נחנקים ממסים ועוד מסים וצריכים לעבוד יותר קשה וכל זה כדי שבבוקר לפני הארוחה אקח את כל הכדורים שלי. מדוע? מה אני עושה כאן בכלל? בשביל מי זה טוב?
אני נדבק כמו עלוקה לחיים שנגמרו לי בגיל 65, כשיצאתי לפנסיה, ומאז אני חי מכדור לכדור, מבדיקה לבדיקה, מניתוח לניתוח, וכוחי יורד מטה מטה. אני עודי חי, אז המחלות מוצאות אותי בקלות ומתרבות בקצב מופלא. אבל אני חי, אני חייב לחיות, כי ככה רוצים הרופאים שמבחינתם אני סימן לכך שהם הצליחו.
ואני נמלט מהחיידקים ופוגש אנשים זקנים. הם לא זוכרים שום דבר וכל יום שואלים אותי מי אתה ומה יש לך ומי ניתח אותך ותגיד, הייתה לך יציאה היום? ואני אומר להם הייתה יציאה, אבל דלילה. הם מציעים לי לקחת את הכדורים האלה והאלה לזה ולזה. מדוע? מה אני כבר יכול לעשות בגילי? לשבת ולראות אמהות וילדים? לחכות למה, לסדר פסח? לראש השנה? בחגים הילדים דואגים לי, זה כן, אז אני בא, ואני מספר לנכדים על הבריגדה ועל כיבוש הקסטל ב־48', והם לא יודעים אם זה אוכל חדש או משחק מחשב.
בשביל מה כל זה? למה שלא יאריכו את החיים שלנו רק עד גיל 65 ואחר כך יעזבו אותנו במנוחה? מי שיוכל וירצה, יחיה עוד. מי שלא יוכל, ילך לאן שהולכים כשלא חיים עוד. הכסף שעולות התרופות שלי יכלו לפרנס משפחות במצוקה, להגדיל את המשטרה או לקנות עוד מטוס קרב. שהרפואה תיקח את התרופות שלי ובכסף הזה תמצא תרופה לסרטן. מה אני צריך זיקנה כזאת ארוכה?
לא ביקשנו להיות עול כזה על הצעירים, אבל אם נותנים לך, וזה בחינם מהביטוח הלאומי, אז אתה לוקח. אומרים שהאלטרנטיבה לחיים גרועה יותר. מי אמר? אלה שחזרו משם?"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים טיפוס אמיץ וחריף. הלוואי והיו לנו עוד כמה כאלו. שין שין (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים "אל תשליכני לעת זיקנה" שושי:)- לאה:):)
-
לפני 12 שנים ו-4 חודשים חוצה ישראל עם רינו צרור - שיחה עם יורם קניוק-http://www.youtube.com/watch?v=pjt0M3-jYXI חמדת (ל"ת)
-
-
-
-
-
